מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה מעודה ואני סבא של משי.

נולדתי בתימן, בעיר רדאע. בביתנו דיברנו ערבית ותימנית. בילדותי קראו לי שלום על שם רבי שלום שבזי, שהיה רב גדול בתימן. כשעליתי לארץ, החלפתי את שמי לשלמה, מכיוון שלא ידעתי אם קוראים לי או אומרים לי שלום.

עליתי לישראל בשנת 1949 בן 13, יחד עם אבא ושתי אחיותיי במטוס, במבצע "מרבד הקסמים"- טיסה שארכה שמונה שעות באיטיות רבה.

הסוכנות היהודית קבעה לאן נגיע. עלינו למחנה העולים בראש העין, שם גרנו באוהלים. לאחר מכן עברנו לבית קטן בקרית ים. בהמשך עברנו לגור במושב פדויים- כי חברינו קראו לנו, אך התאכזבנו כי המקום היה נראה כמו מדבר שומם. לבסוף, עברנו לגדרה- היה פה כפר ערבי שנקרא "קטרה". הערבים סולקו ע"י הצבא שלנו ואז גרנו בחדר.

החיים בתימן

בתימן גרנו יחד עם הדודים, כל משפחה בחדר נפרד. המטבח שלנו היה משותף לכולם. מקלחת לא הייתה לנו, היינו מתרחצים במים שהיינו מביאים מהבאר, כדי לכבס היינו הולכים לנהר. הבאר הייתה רחוקה, היו צריכים להביא את המים בדלי ולסחוב על הראש. הכנו פיתות ואוכל בתנור שעשוי מחימר. באזורנו היו שבעה בתי כנסיות, בכל אחד התפללו כ-220 איש. בחצי מהעיר גרו יהודים ובחציה השני גרו ערבים. אבי היה סוחר. את הסחורה העביר ממקום למקום באמצעות חמורים. אימא שלי נפטרה כשהייתי בן חודשיים.

לא למדנו בבית ספר רגיל, רק אצל ה"מורי" – אצלו למדנו תורה משעה 8:00-11:00. היו לי 10 חברים איתם הייתי לומד אצל ה"מורי".

שמרנו שבתות וחגים – החגים האהובים עלי הם סוכות, פסח ופורים בהם היינו תמיד כל המשפחה ביחד. בפורים- כשהייתי ילד קטן התחפשתי לרב. היה לנו שוק פורים. שיחקנו כל ילדי השכונה יחד ואז חזרתי הביתה וחגגנו עם המשפחה. בפסח- היינו אוכלים פיתות מיוחדות לפסח עם 'סמנה' ודבש. 'סמנה' זה חמאה שהמסנו על האש. שחטנו כבשים כדי שיהיה לנו בשר. נהגנו לשתות 4 כוסות, אך כיוון שלא היה לנו יין, היינו לוקחים צימוקים- משרים במים ומזה הכנו 'מיץ ענבים'. ישבנו על הרצפה כיוון שבני ישראל סבלו במצרים.

ההכנות לפסח היו קצת שונות מהיום. הרצפה הייתה עשויה מחימר ומאדמה ולכן יכולנו רק לטאטא את הבית. ניקינו את הכיור והחלפנו את הכלים לכלי פסח.

כל בוקר הקפדתי לקום מוקדם בשעה 5:00 נטלתי ידיים, התפללתי, סידרתי את הבית ויצאתי ללמוד. בצהריים היינו משחקים בסמרטוטים, שאותם קיפלנו לכדורים. שיחקנו גם באבנים קטנות, כמו גולות.

בביתנו היו חלונות מזכוכית – למי שהיה חלונות כאלה נחשב "עשיר". בחצר ביתנו הייתה לנו באר מים אישית.

הזיכרון הכי מתוק שיש לי, הוא מהטיול שהלכתי עם אבא בגבול סעודיה. ראינו את המנהגים של הערבים. לא היה להם טאבון. הייתה להם אבן שמחממים וזורקים עליה את העיסה.

זיכרון מפחיד שצרוב בזיכרוני הוא, כשהמלך האימאם נהרג, והערבים התנפלו על הערים ועל כל מה שהיה ליהודים ובזזו הכול.

אני מתגעגע ביותר לכבוד שהיו נותנים להורים בתימן, לנשיקה במצח. לא היו דאגות וחיינו בשלווה!

בצעירותי הייתי סוחר בחו"ל כיוון שאבי היה סוחר. המקצוע הזה ליווה אותי גם בארץ – עבדתי בחנות 'תכשיטים'.

את סבתא הכרתי במושב זבדיאל – דיברתי איתה וכך הכרנו. בשנת 1950 התחתנתי – הייתי אז בן 24. בגיל 25 נולד לנו בננו הבכור. כיום יש לנו ב"ה 17 נכדים. מידי שבת הנכדים מגיעים לבקר אותנו ואני נהנה לספר להם סיפורי ילדות מתימן.

הזוית האישית

משי הנכדה: תודה לך סבא סיפור החיים שלך מרתק ומעשיר. מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת מכולם.