מאגר סיפורי מורשת

שמי אלעד אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ושמעתי את סיפורה של סבתא שלי שושנה קירזון לבית משפחת לין, בחרתי להעלות כמה אירועים המתארים את התקופה בחייה של סבתי שושנה ובחיי סבי יורם קריזון.

סבתא שושנה מספרת:

"שמי שושנה קירזון, נולדתי בחדרה בשנת 1947 ליהודית ושלמה לין זכרונם לברכה, שעלו מפולין לארץ בשנת 1933. הם התיישבו במושבה חדרה שהייתה שוממה ואכולת קדחת. הם נחשבו לראשוני המיתיישבים בה.

אבא שלי (שלמה) עבד בכל מיני עבודות כדי לפרנס את המשפחה, כמו חלוקת לחם לחנויות המכולת עם סוס ועגלה, עשה בלוקים בבתי חרושת מיוחדים וגם עסק בקטיף תפוזים בפרדסי חדרה. לימים הוא עבד כפקיד בכיר בקופת חולים. היה לו קשר מצויין עם הערבים שחייו בסביבת חדרה במשך שנים רבות הייתי עדה לקשיי הפרנסה, אך יחד עם זאת חונכתי להסתפק במועט ולהעשיר את עולמי בלימודים.

בית ועד המושבה הבית נחנך בשנת 1928 במעמד המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

 מתוך אתר חדרה

אני נולדתי בשנת 1947 שש שנים אחרי אחי ישראל. בתקופה זו במדינה היה משטר של צנע שבו היה פיקוח על מזון הלבשה והנעלה. כיוון שגרנו בבית פרטי הצלחנו לגדל מעט ירקות ולול קטן של תרנגולות. כל אלה שמשו בימים קשים כתוספת מזון.

אמא שלי, יהודית עבדה כעוזרת בית עם הגעתה ארצה, בבתים שונים. זו הייתה עבודה קשה כי לעיתים עבדה בשני בתים באותו יום. לימים, היא עבדה כפקידה בכירה במרשם התושבים והתנדבה בארגונים שונים. כמו ארגון אמהות עובדות, שם דאגה לאנשים נזקקים למזון, לאוכל ולארגון הילדים במסגרות שונות כל חייה הייתה נדיבות ונתינה לזולת".

אלעד מספר:

סבתא שושנה סיפרה לי, שאחרי שסבתא רבתא שלי נפטרה התברר לבני משפחתה כי היא עבדה ב"שרות הביטחון הכללי" בנושאים סודיים ביותר שעד היום לא פורסמו. סבתא שלי שושנה קירזון גדלה במשפחה ציונית שהלימודים, ההשכלה והתרומה לחברה הם הערכים העליונים. היא נולדה בשנת 1947 לפני קום המדינה כשלא היה שפע כלכלי ואת האוכל קנו בתלושים שחולקו על ידי הממשלה. לסבתי היה אח שנולד בשנת 1941 כפג, אותו שמו בארגז תפוזים מרופד במגבות ובצמר גפן. במהלך גידולו הוא נזקק להרבה "ברזל" (ויטמינים) וההורים נאלצו לשלם כסף רב כדי להשיג לו מזון מתאים. כך חסכו ההורים מפיהם כדי לאפשר לילדיהם חיים טובים ללא מחסור.

סיפור ילדותה של סבת רבתא יהודית

כשסבתי הייתה בת 5 היא נחשפה לאנשים שהיגעו כפליטים מהשואה שהיו פגועי גוף ונפש. אחד מהם היה מנקה בית הקולנוע שהיה קרוב לביתה. שלוש פעמים בשבוע סחבה סבתי סירים עמוסי אוכל ומכוסים בעיתונים למנקה הקולנוע המסכן. הוא הגיע מפולין לישראל אחרי שכל משפחתו נספתה בשואה. הוא גר במחסן של בית הקולנוע בתנאים קשים. סבתא שושנה מספרת: "כדי לא לבייש אותו כיסינו את האוכל והבגדים בעיתונים והשארנו את סל המזון והבגדים ליד הדלת." שם חיכו הסירים הריקים מהמשלוח הקודם, כך במשך שנים הביאה לאיש הזה בגדים ומזון עד יומו האחרון,בלי שאיש ידע שסבתא רבתא שלי יהודית כמו בעוד הרבה רבים אחרים.

סבא שלי, יורם קירזון (בנו של דוקטור קירזון), נולד ב-1941

מספרים לי כשסבא שלי היה תינוק, הוא שמע את האעזקה של מלחמת העולם השנייה והתחבא עם משפחתו במחסן ישן, מפחד האזעקות.

עד קום המדינה המשפחה  של סבי, לא חייה חיי שפע, בשל המצב הכלכלי הגרוע בארץ. זו הייתה תקופת הצנע – בזמנו כל משפחה קיבלה תלושים (תלושים לאוכל שידועים כתלושי דב יוסף) על פי מספר הנפשות. סבתא רבתא שלי אסתר קירזון (אמא של סבי) השכילה לתמרן עם מעט האוכל שהושג על ידי התלושים למשפחה כולה. סבי ידע לא לבקש תוספת כי פשוט לא היה. על פי עדותו הוא ואחיו מעולם לא היו רעבים.

חווית הילדות של סבא יורם קירזון בכט בנובמבר בנווה שאנן

"זה היה ביום ההצבעה, כשסבא יורם היה בן 7, הוא שמע את שידור ההצבעה המותחת באו"ם, כשהכריזו אלו מדינות שהיו בעד הקמת בית לעם היהודי. בבוקר שבו הוכרזה המדינה, הלך סבי לבית הספר ושם הוא הצטרף לכל התלמידים שפצחו בשירים וריקודים על אירוע משמח זה. השמחה הייתה מלווה בקריאות "מדינה עברית עלייה חופשית".

השמחה לא נמשכה זמן רב, משום שהירדנים פתחו באש על תושבי נווה שאנן ופצעו רבים מהם. הפצועים הובאו למרפאה שבה עבד דוקטור קירזון סבא רבא שלי, שהציל פצועים רבים. הייריות לא נמשכו זמן רב משום שחבריי "ההגנה" סילקו את הירדנים. בנווה שאנן היה מחנה צבאי בריטי שאותו נתנו הבריטים לירדנים אחרי שגורשו מהארץ.

הזוית האישית

אלעד משתתף בתכנית הקשר הרב דורי מביא את סיפורה של סבתא שושנה קירזון, שסיפרה לו על בני משפחתה.