מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-3.10.1944 בפרדס חנה להוריי רחל ובנימין ז"ל. אח לאחותי עליה (הילדה הראשונה בפרדס חנה) ולאחי דן. הייתי הילד הצעיר ביותר לראשוני המתיישבים הוותיקים בשכונת הפועלים – רחוב הראשונים של היום. הוריי היו בין חמש עשרה המשפחות הראשונות שהתיישבו במקום במרץ  1929. גדלתי כבן זקונים וכל ילדותי ועד היום אני גר בבית הוריי בפרדס חנה. אחותי עליה בת שמונים ושבע ועדיין גרה בפרדס חנה.  אחי דן ז"ל נפטר בשנת 2000.

פרדס חנה (רבייה) הייתה מושבה קטנה בה כמעט כולם הכירו האחד את השני. רוב המתיישבים עסקו בחקלאות ובעיקר בפרדסנות ומטעים. אני זוכר את ריח ההדרים שהציף את פרדס חנה בתקופת הפריחה.

מראה המושבה בעת ילדותי היה שונה לגמרי מהיום. כל הבתים היו בתי קרקע על מגרש שנקרא "משק עזר',' שיועד לחקלאות ומשק חי כגון: עצי פרי מסוגים שונים ותרנגולות, אווזים, עזים, פרות וכו'. מסביב  לפרדס חנה היו שטחי פרדסים, חורשות ומטעים שונים – וזה צבע את כל המושבה בירוק. רוב פעילותנו כילדים התבצעה ברחוב ובחורשות.

למדתי בבית ספר עממי (אלונים כיום) בפרדס חנה. עשיתי המון מעשי קונדס כילד ותמיד הצלחתי לצאת נקי משום שנחשבתי ילד טוב.

מעשי קונדס

השעון המעורר

בכיתה ה' בשיעור של המורה הרצל שפירא, מורה שאהבנו להציק לו, ישבתי ליד חברי יואב קליגר. באותו יום הבאתי לבית הספר שעון מעורר, הפעלתי אותו והכנסתי אותו לתיק של יואב. באמצע השיעור השעון צילצל, הרצל התעצבן, תפס את יואב וזרק אותו מהכיתה.

יומן הכיתה

עוד מעשה קונדס היה בכיתה ז' בשיעור עם המחנכת יהודית קליגר (אמו של יואב קליגר). היינו כיתה קטנה. יום אחד חברי וואליק (זאב באדר) ואני לקחנו את יומן הכיתה הגדול וקיבענו אותו במסמר לשולחן. המורה יהודית, כהרגלה, פתחה את היומן, הקריאה את שמות התלמידים הנוכחים וכשסיימה סגרה את היומן וניסתה להרימו וכתוצאה מכך, היומן נקרע לשניים. לוואליק ולי היו נקיפות מצפון לאחר המעשה, מאחר והמורה יהודית, שאותה אהבנו, רק אמרה שזה לא בסדר והמשיכה הלאה.

בדרך אל השוקת

לאבי היה סוס ששימש גם לעבודתו בחקלאות וגם לשמירה על היישוב.  יום אחד כשאבי חזר מעבודתו רכוב על סוסו ללא אוכף הוא הושיב אותי במקומו על גב הסוס כדי שארכב עליו עד הבית. לפתע, הסוס פתח בדהרה, אני נבהלתי ונאחזתי בצווארו עד שנכנס לחצר לשתות מים מהשוקת שלו וכשהתכופף לשתות, מאחר וישבתי קרוב לצווארו, החלקתי קדימה וכמעט נפלתי למים.

אות הספורט מירקות

בבית הספר היה נהוג שבסוף השנה המורה להתעמלות (חיים הדר) היה מקריא את רשימת הציונים של "אות הספורט". מאחר ולא הייתי ספורטאי מצטיין, כשהקריא את שמי כך אמר: "יעקב הרנס: אות הספורט מירקות" (במקום מארד, כסף או זהב).

מה ארצה להיות כשאהיה גדול?

לרחוב שלנו היה מגיע סנדלר תימני מבוגר שנשא ארגז כלים וכיסא קטן, עליו ישב בין עצי השדרה, והיה מתקן נעליים. אני הייתי מוקסם מעבודתו עם הפטיש והמסמרים שהחזיק בפיו. הייתי מבלה שעות מולו. יום אחד כששאלו אותי "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" מיד עניתי ללא היסוס "אני רוצה להיות סנדלר רחוב!"

הזוית האישית

יואב היקר,

תודה שצרפת אותי לפרוייקט החשוב הזה. אני מקווה שלמדת להכיר את סבא יעקב ואת פרדס חנה של פעם. אני למדתי שהאבוקדו לא נופל רחוק מהעץ. אתה חכם כמו אבא, שובב כמו סבא וכישרוני כמו סבא רבא. אני מאחל לך בהצלחה בחטיבה בשנה הבאה ובכל דרך שתבחר. באהבה, סבא יעקב.

סבא יקר!

במהלך השנה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי נפגשנו לכתיבת סיפורך האישי. דרך כתיבת הסיפור למדתי עליך דברים שבשום צורה אחרת לא הייתי יודע. אף פעם לא הכרתי בך את הצד השובב ואני שמח ששיתפת אותי בפרטים האלו. אני מאחל לך שגם הנכדים הנוספים יזכו לשמוע את סיפוריך.