מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

גדלתי במושב שער חפר שבעמק חפר. הבית ליד בית הוריי היה ביתם של דודי, דודתי ובנות דודי. כשהייתי בת שנה וחצי אמי הכניסה אותי ללול תינוקות שעמד בחצר, ודודתי הכניסה את אילנה בת דודי ללול תינוקות בחצרם. אני נהגתי לצעוק: "יא הי יא" ואילנה ענתה לי: "לה לה" וכך שוחחנו. באחד הימים ראיתי כיצד דודתי ממלאת בנפט תנור כשהיא משתמשת במשפך. כאשר דודתי הסתובבה לקחתי את המשפך, השכבתי את אילנה על הרצפה, תקעתי בפיה את המשפך ושפכתי שארית הנפט לפיה. הצליחו להציל את אילנה ללא פגע. סיפור זה רץ במשפחה מאז כבר שישה עשורים.

כשהייתי בת שנתיים הוריי התגרשו. אבי נשאר במושב ואני ואמי עברנו לחיות בחיפה. במהלך כל שנות ילדותי והתבגרותי נשמר הקשר עם אבי. הוא נהג לבקר אותי בחיפה ובהמשך באתי לבקר אותו בכפר / מושב בכל חופשה מבית הספר.

במהלך מלחמת השחרור הייתי כבת חמש. ביום הולדתה של סבתי נהגה המשפחה להיפגש. ביום 22.6.1948 התכנסנו שוב בביתם של סבי וסבתי, שהיה ברחוב הירקון בתל אביב, שנמצא עוד היום, לאורך חוף הים. באמצע החגיגה קראו לנו שוטרים לעזוב מיד את הבית, ירדנו מהקומה הרביעית, ויצאנו בדרך עוקפת למקום מוגן. לימים הבנתי כי קרוב מאוד לבית סבי וסבתי, התנהל מאבק בים על האנייה "אלטלנה" בין כוחות האצ"ל לכוחות ההגנה.

תקופת הצנע הסתיימה בין היתר מאחר שהבינו שהשוק השחור להעברת מצרכים פרח. משפחתי נהנתה מחבילות "care" שהיו חבילות מצרכים שמשפחות מחו"ל היו נוהגות לשלוח למשפחותיהם בארץ. משפחתי מארצות הברית נהגה לשלוח לנו חבילות כאלה. למרות תקופת הצנע, לי אישית לא היה חסר דבר.

השראה

כמובן שלמדתי בבית ספר, והייתי חברה בתנועת הצופים. בהיותי בכיתה י' הוצע לי להגיע בשעות אחר הצהריים למעברה ולרכז סביבי ילדים צעירים ולשחק אתם. נהגתי להגיע באוטובוס וכשהילדים היו רואים אותי שמחו לקראת הפעילות המשותפת. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי עם ילדים וממנה בעתיד צמחה התעניינותי בטיפול.

חווית המפתח

חווית המפתח ששינתה את חיי היא ההשמה שלי להכשרה מעשית בשנה השלישית ללימודי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. פניתי למקצוע זה כאמור מתוך אהבתי לילדים ולטיפול בהם. אכן בשנה השנייה ללימודים מקום הכשרתי היה במוסד לנוער. אהבתי את המקום ואת הילדים, והרגשתי שאני מקלה עליהם את הסתגלותם לחיי המוסד ועוזרת להם להתמודד עם מצוקותיהם השונות. הילדים בהם טיפלתי הגיעו למפגשים איתי מרצון, מתוך תקווה למצוא אוזן קשבת והתייחסות לתחושותיהם.

להפתעתי בשנה השלישית שובצתי במסגרת של מבוגרים, עוברי חוק המגיעים לטיפולי על פי החלטת שופט ולא מתוך בחירה. ביטאתי את התנגדותי בפני האחראים באוניברסיטה, התווכחתי עם המדריך בשרות בו שובצתי. טענתי כי לא ניתן לטפל באנשים שהטיפול נכפה עליהם. תקופת מה ניסיתי להביא לשינוי ההחלטה אבל ללא הועיל. כאן חשתי אכזבה כי נקטעה תכניתי לעבוד עם ילדים. וראו איזה פלא, זה המקום בו עבדתי כ-40 שנה!

למדתי את האפשרויות השונות לגייס לטיפול אנשים שהטיפול נכפה עליהם, ולמדתי להכיר את האדם שבכל עובר חוק. עבדתי עם מגוון אנשים שביצעו עברות מסוגים שונים. הייתי סטודנטית, עובדת מן השורה, מדריכה ובסוף סגנית מנהלת.

כאמור זה קרה בתחילת הקריירה המקצועית שלי, ושינה את מסלול העבודה שלי מעבודה עם ילדים לעבודה עם עבריינים מבוגרים התמחיתי בתחום הטיפול המסוים הזה, ולמדתי הרבה מאוד, גם לימודים עיוניים וגם מעשיים מחבריי למקצוע וממטופליי.

גם היום אחרי שנות עבודה רבות ומורכבות ושנים של גמלאות, לו הייתי שוב עומדת בפני השאלה של מה ללמוד ובמה לעסוק הייתי בוחרת בעבודה סוציאלית.

הזוית האישית

סבתא נעמי: נהניתי מאוד מהמפגשים עם נכדי תומר וחברו עדי. למדנו יחד את קורותיי במקביל להתפתחותה של המדינה. העמקתי את היכרותי עם תומר ועדי.

תומר הנכד: היה לי מאוד כיף לכתוב את הסיפורים של סבתא שלי ביחד עם עדי, והחוויה הזאת הייתה טובה מאוד. היה מעניין מאוד לשמוע על הילדות של סבתא שלי וגם קצת על המדינה.

עדי: היה לי מעניין לשמוע מסבתא של תומר על התקופה של קום המדינה, תקופת הצנע, המלחמה על אניית "אלטלנה" ועל העבודה שלה.