מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורים על ילדות אחרת

בגן אלון ביום הולדתי ה- 4 עם משפחתי
בבית של סבתא שלי בחיפה כשהייתה בת 4
צביטה, מסטיק, וסיפורים אחרים

שמי פננה גבל, נולדתי בשנת 1946 בחיפה, בשכונת הדר. כשהייתי בת 4 עברנו לשכונה חדשה שנבנתה בעיר וקראו לה רמות רמז. בשכונה כולם הכירו את כולם. שיחקנו בכביש כי אז לא היו כמעט מכוניות פרטיות והאוטובוס עבר רק פעם בשעה. את רוב שעות הפנאי שלנו בילינו במשחקי רחוב עם חברים.

שנות ילדותי היו גם שנות ילדותה של המדינה שקמה בשנת 1948, שנתיים אחרי שנולדתי. מדינת ישראל הייתה צעירה  וחסרת אמצעים. עולים רבים נקלטו, ביניהם פליטי שואה, והמצב הכלכלי היה בכי רע. מוצרי מזון רבים חולקו בהקצבה ובמדינה היה משטר צנע – כל משפחה קיבלה תלושים בהם רכשה מוצרי יסוד בכמות מוגבלת.

התושבים חיו בצניעות רבה ולא קנו מוצרי מותרות. רוב התושבים היו במצב הזה כך שלא היו כמעט פערים כלכליים ביניהם. כילדים היינו מאוד בוגרים. היינו מודעים למצוקות של הורינו ולא הכבדנו עליהם בבקשות מוגזמות. מכיוון שהיום, לשמחתנו,  המצב שונה, ברצוני לספר על כמה אפיזודות קטנות בחיי שמדגימות עד כמה חיינו היו צנועים. אספר כאן שלושה סיפורים.

מסטיק וצביטה

כילדה הייתי בבת עיניהם של הוריי. הם מעולם לא כעסו עליי ולא שיתפו אותי במטלות הבית. עד הפעם הזאת. יום אחד ביקשתי מאמי ללכת לקניות במקומה, דבר שמעולם לא עשיתי. בדחילו ורחימו אמי הסכימה שאקנה חצי לחם, דבר שהיה מקובל אז. קיבלתי כסף והלכתי לצרכנייה. לרוע המזל לא היה כבר לחם ואז – ראיתי על מדף את המסטיק הנחשק ביותר – מסטיק "פם-פם ", משהו שמעולם לא קנו לי כי הוריי ראו בזה בזבוז כסף ומוצר מיותר ולא בריא. אני, שבידי היה הכסף שניתן לי עבור הלחם, כל כך חשקתי במסטיק – אז קניתי. כשבאתי הביתה וסיפרתי לאמי, לא תאמינו מה קרה. אמי, העדינה בנשים, התחילה לרוץ אחרי, גם בחצר, ונתנה לי צביטה שעד היום אני זוכרת אותה, ואמרה לי: "איך קנית מסטיק במקום לחם", כאילו עשיתי את הפשע החמור ביותר. זו הפעם היחידה שאמי כעסה עליי ועד היום אני זוכרת את זה.

המחרוזת

בילדותי הייתה לי חברה טובה מאוד והיינו מבלות ביחד יום יום. היינו באותה כיתה, באותה תנועת נוער ובחג פורים היינו מתחפשות יחד. עד היום אנחנו בקשר. לכבוד יום הולדתה הבטחתי לה שאקנה לה מחרוזת. כשנסעתי עם אמי לקניות, עברנו ליד חנויות תכשיטים אך לא העזתי לבקש מאמי לקנות את המחרוזת. ולא קניתי. רק שמלאו לה 60 שנה קניתי לה תכשיט כפיצוי על המתנה שלא קניתי אז.

האודישן

כשהייתי ילדה הייתי מנויה על שבועון "משמר לילדים" שהגיע לביתנו מדי שבוע. יום אחד הופיעה מודעה בה היה כתוב שמחפשים ילדים לתיאטרון ומזמינים אותם לאודישן. עד היום אין לי מושג מה פתאום נעניתי למודעה. מבלי לספר להוריי נסעתי באוטובוס לחיפה להיבחן לתיאטרון. הבוחנים אמרו לי שעליי להידמות כאילו אני מחכה לחברה שמתעכבת ואני מתעצבנת, מאבדת סבלנות ומתנהגת בהתאם, עשיתי כבקשתם ונסתיים האודישן. "תבואי לקבל תשובה כעבור שבוע", אמרו לי, "ועלייך להביא גם סכום כסף" שאינני זוכרת מהו, כד לקבל את התשובה. חזרתי הביתה, כמובן שלא נסעתי לקבל את התשובה כי לא הרגשתי בנוח לבקש מהוריי כסף למטרה כל כך לא חשובה. עד היום אינני יודעת אם התקבלתי או לא ויכול להות שהחמצתי קריירה של שחקנית. מכל מקום, למדתי הוראה ועסקתי בכך. גם מורה היא שחקנית לפעמים, כך שבכל זאת מימשתי את הכישרון ה'מבוזבז'.

הזוית האישית

סבתא: שמחתי ונהנתי לספר לך על ילדותי. רציתי ללמד אותך כמה דברים שאין היום והיו פעם. למדתי עלייך ואני רוצה לאחל שתמיד תהיי שמחה ומאושרת, תנצלי את כישרונותייך.

מאיה: היה לי כיף ללמוד עלייך וללמוד ממך. אני מאחלת לך סבתא שתמשיכי להיות אישה מיוחדת ומלאת שמחת חיים. לימדת אותי לשון ותיקנת אותי כל פעם עד שהתרגלתי, אוהבת, מאיה.

מילון

"והצנע לכת"
אדם - גם אם יש לו במה להתגאות, שיישאר צנוע.

משמר לילדים
משמר לילדים היה שבועון לילדים של העיתון "על המשמר", שיצא לאור החל מ- 1945 עד 1985. השבועון היה בעל צביון ציוני סוציאליסטי וככל עיתוני הילדים בני תקופתו, היה בעל שאיפות חינוכיות ולימודיות. תוכן השבועון כלל דיווחי אקטואליה, סיפורת מקורית ומתורגמת, סיפורים בהמשכים, אגדות, שירים, חידות ותשבצים ומדורים שונים בנושאים כגון ארכאולוגיה ומדע. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כילדים היינו מאוד בוגרים היינו מודעים למצוקות של הורינו ולא הכבדנו עליהם בבקשות מוגזמות“

הקשר הרב דורי