מאגר סיפורי מורשת

שמי גאולה מור, נולדתי בשנת 1948 במקנס שבמרוקו.

כמעט בכל רחוב בשכונתי היה בית כנסת ואני זוכרת נגינות החגים, התפילות שנשמעו מבית הכנסת וכולם שומרי מסורת ושומרי שבת. מאוד הופתענו שבישראל לא שומרים שבת.

התחלתי ללמוד כבר בגיל 5 בבית ספר "אליאנס"

בתור ילדה היינו רוקדות ושרות בצרפתית על ישראל.

אחי היה פעיל עלייה (אנשים שמעלים את האנשים ממרוקו לישראל),כשהיינו בנמל, כמעט תפסו אותנו משום שאמרנו שאנחנו נוסעים לחתונה בצרפת ולקחנו איתנו רק מזוודות עם מעט בגדים. במידה והיו תופסים את אחי היו לוקחים אותו לכלא.

היינו בצרפת במחנה כמה חודשים ואז עלינו באוניית "ארצה" ושטנו אל הארץ במשך שבוע.

אחי נלחם בשבילנו כדי שנוכל ללכת לקיבוץ אבל לא קיבלו אותנו, בטענה שבגלל שסבי וסבתי לא היו נחשבים לכוח עבודה ולא יכלו לסייע.

כאשר עליתי לישראל הייתי רק בת עשר, היינו משפחה מרובת ילדים, שבעה אחים,  הביאו אותנו ישר למעברה וגרנו שנה בפחונים.

כאשר הגענו לאשדוד הכל היה דיונות וחולות והיו רק שבילים, חשבנו שזה סוף העולם. אני בתור ילדה נהנתי מהחולות. הייתי יוצאת עם החברות לכיתה אל הדיונות עם דליים וקוטפות יחד ענבים ותאנים מתוקים ואיכותיים.

הייתי גם בנוער העובד והלומד ובחופשים היו לוקחים אותנו לעבוד בקטיף .

לאחר שנה עברנו לדירה ברחוב הראשונים.

במרוקו המורים נהגו להכות את הילדים, לעומת זאת נאמר לי שבארץ שלנו, אסור להכות ילדים וזה מאוד שימח אותי.

התחלתי ללמוד בכיתה ה', ובכיתה היה קיבוץ גלויות, מכל הארצות, והיה מאוד קשה לתקשר בגלל שכל ילד הגיע מארץ אחרת ודיבר שפה אחרת. אני דיברתי צרפתית ולכן יכולתי לתקשר עם הילדים שהיו ממצרים.

הדבר שהיה לי קשה זה שהציקו לי מאוד בגלל המוצא ושהייתי חדשה מאוד. יום אחד הלכנו מכות ואחרי זה היינו החברות הכי טובות – משחקות יחד, מכינות שיעורים ועוד..

התגבשנו מאוד בתור שכונה, כולם ביחד עם כולם.

היינו משפחה מאוד שמחה, אבי ניגן על מנדולינה ואימי הייתה שרה בבית. הבית שלנו היה בית מאוד שמח ותמיד התארחו אצלנו.

התחביב האהוב עליי שעד היום אני ממשיכה אותו זה ציור.

לצערנו, קרו לנו אסונות. כאשר הייתי בת 12, המשפחה שלי התארחו אצלנו ולקחו את אחותי הקטנה בת ה-8 לים והיא טבעה. אז בתקופתינו לא היו אמבולנסים ואמצעי הגנה בים.

לקח לנו הרבה זמן להתאושש מהמצב.

עוד אסון קרה לנו במלחמת יום הכיפורים. שלושת אחיי היו במלחמה ואחד מהם, לצערי הרב, לא חזר, ואז כל משפחתי הייתה מאוד עצובה בבית.

היום אני עדיין גרה באשדוד עם 3 ילדים, שתי בנות ובן וכולם נשואים. 2 בנות גרות באשדוד והבן בנתניה ולביתי הגדולה יש 5 ילדים, לבני יש 5 ילדים גם כן ולביתי הקטנה 4 ילדים.

ציורים של ביתי:

וזהו הסיפור שלי !

הזוית האישית

קודם כל לפגוש אותך בכל מפגש עם קבלת פנים עם החיוך והפנים המאירות זה תענוג בפני עצמו. בקשר לפרויקט "הקשר הרב דורי" גיליתי ילדים כל כך חכמים ומפותחים מכל הבחינות עם הטכנולוגיה המתפתחת, הרגשתי פער של 100 שנים. הדר ילדה מקסימה וחכמה סיפרתי לה על הילדות שלי וזה החזיר אותי לתקופת הלימודים בחוץ לארץ מכיתה א', כל החוויות סביב השכונה, החברות, המשך הלימודים באשדוד ותקופת המעברה. נהניתי מאוד לבקר בבית התפוצות, חוויה מדהימה!!! לבחור באווה לנהל את הפרויקט "הקשר הרב דורי, זה תרם עוד יותר להצלחה של הפרויקט אני מתגעגעת למפגשים.