מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחדרה ועד גיל עשר גרנו בחדר אחד גדול. שירותים משותפים עם בעלי הבית, מטבח קטן בחוץ ושולחן גדול באמצע החדר שעליו ישנתי שהגיעו האורחים. למדתי בבית חינוך לילדי עובדים. בזמנינו לא הייתה טלויזיה, לא היו מחשבים ולרוב המשפחות גם לא היו טלפונים ומכוניות. כמובן שאת רוב זמנינו בלינו בחוץ.

 

מגוון המשחקים לא היה גדול. שיחקנו בעיקר משחקי כדור, קפיצה בחבל מחבואים ובבתים שיחקנו במשחקי קלפים, חמש אבנים ועוד. הייתי בשומר הצעיר מכיתה ד ועד סוף התיכון. השומר הצעיר הייתה תנועה מאוד שמרנית בלי בגדים מגונדרים בלי ריקודים סלוניים ובכלל חיים מאוד צנועים. כל חופשת בית הספר היינו יוצאים לטיולים וכן למחנות עבודה שהיו מיועדים להכרת חיי הקיבוץ וכן לגיבוש חברתי.

 

כמתבקש, בסוף התיכון המטרה הייתה להקים קיבוץ. היינו בגרעין כשבעים נערים ונערות משבעה קינים שהיכרנו אחד את השני ממחנות עבודה בקיבוצים ותיקים בחופשת הקיץ ומטיולים משותפים. בשנת 1956 התגייסתי לצבא, עשינו טירונות קשה שנמשכה חמישה חודשים. הבנים עשו טירונות ארוכה יותר. לאחר הטירונות הגענו לניר עוז שהייה התנחלות נח"ל (נוער חלוצי לוחם) "בסוף העולם שמאלה". כאן מתחיל סיפורו הלא יאומן של קיבוץ השומר הצעיר.

 

הקיבוצים של השומר הצעיר היו מבוססים על הסיסמה "כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" וכמובן שוויון מלא. כולם הביאו את הבגדים שלהם למחסן בגדים שנקרא "קומונה" וכול אחד  קיבל מספר בגדים שווה ולא משנה כמה בגדים הביא מהבית לדוגמא: היו בנים שלא היו רגילים לישון עם פיגמה ולכן לא הביאו בכלל פיגמות אבל היות והפיגמות חולקו שווה בשווה כל אחד קיבל רק פיגמה אחת וזו רק דוגמא אחת מהחלוקה השרירותית של הבגדים וכל יתר החפצים. כל יום שישי היינו זורקים את הבגדים לכביסה ולוקחים אותם מהקומונה. כדי לזהות את הבגדים היה לכול אחד מספר שהיה רשום או תפור על כל בגד. לי זה היה מאוד קשה כי הבאתי הרבה בגדים והרבה חפצים שרובם נלקחו ממני.

 

חברה אחת מחיפה שהייתה חובבת מוזיקה הבאה איתה פטפון שכמובן מיד נלקח לטובת הכלל. גרנו בצריפים ארבע בנות בחדר, מקלחת הייתה באמצע הקיבוץ והייתה מחולקת לשניים חלק לבנים וחלק לבנות ואני בטוחה שהבנים עשו חורים והיו מציצים למקלחת של הבנות. חדר האוכל היה מרוחק והאוכל היה "על הפנים" אפילו בחדרים לא היה קומקום, ספלים קפה וכדומה. הטלפון היחיד שהיה בקיבוץ היה במזכירות.

 

כל החלטה התקבלה בשיחת קיבוץ ובהצבעה וזה כלל מקום עבודה, יציאה לחופשות , לימודים וכדומה. הרבה חברים לא היו מרוצים מהעניין אולם לא הייתה להם בררה אם הם רצו להישאר בקיבוץ. אני יצאתי ללמוד בבית הספר לאחיות כי למזלי לא הייתה אחות בקיבוץ וזה מה שרציתי ללמוד.

 

יום אחד הגיעה כלבה ממקום כלשהו לחדר האוכל והתחילה לגעת ולנשוך חברים וכלבים .היות וכולם היו בטוחים שהכלבה נגעה בהם התחילה היסטריה וכולם קיבלו זריקות נגד כלבת ואני שהייתי אז בבית ספר לאחיות עזבתי לכמה ימים את הלימודים ונסעתי לקיבוץ ועזרתי לאחות להזריק לחברים.

 

לא היה מקובל לערוך חתונה לכול זוג בנפרד אלה שלושה או ארבעה זוגות ביחד .אני וגברי שהכרנו בטיולי התנועה, החלטנו להתחתן אבל הינו צריכים לחכות לעוד שני זוגות שיצטרפו. בינתיים, למורת רוחה של אמי עברנו לגור ביחד בחדר "מצ'וקמק" בצריף למרות, שבזמנו לא היה מקובל לגור ביחד לפני החתונה. את מתנות חתונתנו הניחו האורחים על כסוי המיטה בחדר. כל מתנת כסף שהתקבלה הלכה מיד לקופת הקיבוץ. למחרת בבוקר הגיעה ועדת חברים והתחילו למיין את המתנות. לדוגמא אם קיבלנו שישה ספלים השאירו לנו שניים ואת השאר לקחו כנ "ל עם שמיכות, כפיות ועוד. למזלנו, אבא שלי הכיר את מדיניות הקיבוץ ולכן אמר לכל מי שמתכוון לתת כסף שלא יביא ישירות לנו. בכסף שהתאסף אצלו קנה לנו תלושים לחנות ספרים כרטיסי טיסה ובזה הקיבוץ לא היה יכול לגעת. מתנות נוספות שנשארו אצלו השאיר ואותן קיבלנו שעזבנו את הקיבוץ.

 

היות והיינו מאוד צעירים שלחו לנו מטעם הנהגת השומר הצעיר והקיבוץ הארצי מדריכים משטחים שונים שילמדו אותנו בנושאים שונים כגון גידולי שדה, מוסך, מטבח, מחסן בגדים וגידול ילדים. כמו כן נשלחו אלינו במסגרת ש.ש.ש (שנת שירות שלישית) צעירים בגלינו מקיבוץ עין השופט לעזור מבחינה חברתית. בקבוצה הראשונה של החברים מעין השופט הגיעו בה שלושה זוגות נשואים ושני תינוקת

 

ואז הגיעו הילדים: לפי מה שהיה נהוג בקיבוצים, בזמנו, הילדים, מרגע שנולדו, היו בבית הילדים ולא בחדר ההורים. בכול בית תינוקות או בית ילדים הייתה מטפלת שהייתה עם הילדים עד שעה ארבע ואז היו ההורים באים לקחת את הילדים ל"בלוי". כשהילדים היו תינוקות הייתה המטפלת באה לקרוא לאמא להניק וכן גם בלילה, שומרת הלילה באה לקרוא לנו. ברגע שהתינוק התחיל לאכול מבקבוק האימהות חזרו לעבודה והיו באות לקחת את הילדים בשעה ארבע. הבילוי עם הילדים היה מוקדש נטו לילדים. לא היו ענייני עבודה חברה וכדומה.

 

לדעתי לא היה מקום אחר בארץ שהורים הקדישו שעתיים או שלוש לבלות רק עם הילדים היינו משחקים איתם מטיילים איתם ועוד. בשעה שש או שבע היינו מחזירים אותם לבית הילדים. על השולחן הייתה מחכה להם ארוחת ערב ואז היינו נפרדים מהם בברכת לילה טוב. שיטה זו אפשרה לחברי הקיבוץ לעבוד בלי לדאוג לסידור לילדים וכן בערבים ההורים היו פנויים לבלוי בקיבוץ שיחות קיבוץ וכדומה.

 

בגיל יותר מבוגר בערך מגיל 12 היו הילדים גרים ולומדים במוסד שהיה משותף לכמה קיבוצים בסביבה גם אז היו הילדים מגיעים לחדר ההורים לשעתיים שלוש ביום. לפי סיפור חברים שלנו, לא תמיד בא לילדים לבוא לחדר ההורים והם נשארו במוסד למורת רוחם של ההורים. צורת חיים זו עוררה מורת רוח רבה בקרב ההורים אולם מי שרצה להישאר בקיבוץ היה חייב להשלים עם זה.

 

חברה שלי מספרת שיום אחד ההורים שלה הגיעו לביקור ורצו לראות את הנכדה לא בשעות המקובלות והמטפלת לא הסכימה לתת להם להיכנס. באותו רגע גמלה בליבם ההחלטה לעזוב את הקיבוץ ואחרי חודשיים לא היו בקיבוץ. משיחות עם מבוגרים, שגדלו בצורת חיים זו, ניתן להבין שרובם משליכים את האחריות לבעיות שלהם היום על הקיבוץ. ממחקרים עולה שבצורת חיים זו נעלמת הפרטיות וקשה לאנשים להתפתח באופן אינדיבדואלי. אולם  מחקרים אחרים מראים שכל זמן שיש לילד קשר רציף עם אותו מבוגר, אפילו אם זה רק פעם ביום זה, לא מפריע להתפתחות תקינה. בסופו של דבר הגיעו בתנועה הקיבוצית למסקנה שיש לשנות את השיטה ובמשך הזמן עברו כולם מהלינה המשותפת ללינה המשפחתית. זה כמובן הצריך את הגדלת החדרים, ושנויים בבילוי בערבים. ולאט לאט הלכו ופחתו מפגשי החברה של חברי הקיבוץ. כיום רוב הקיבוצים הגיעו למסקנה שצורת החיים הזו היא בלתי אפשרית ועברו לצורת חיים שונה שבא כל אחד מקבל משכורת לפי עבודתו ומשלם עבור השירותים.

 

מנקודת המבט של בתי שנולדה בקיבוץ וחוותה את צורת החיים הזו עד גיל שלוש: גדלתי בלינה המשותפת עד גיל שלוש וחצי. אני לא זוכרת הרבה אבל אני חושבת שהלינה המשותפת איננה דבר טוב לא לילד ולא להורה. חשוב שתינוקות וילדים יגדלו עם ההורים שלהם ויגורו איתם. כך נולדת תחושת הביטחון של הילד שיש מישהו שידאג לו ויקשיב לצרכים שלו. לא הגיוני בעיני לשים תינוק שרק נולד בבית תינוקות במקום עם ההורים. אני שמחה שהלינה המשותפת בוטלה. בעייני , צורת החיים הזו מאוד לא מצאה חן אולם היות וכבר הייתי נשואה וגברי (סבא של רועי) לא הסכים לעזוב את הקיבוץ. לא מצאה חן בעייני העובדה שכל החלטה הקשורה בי באופן אישי נדונה ומוחלטת בשיחת קיבוץ למזלי הצורך של הקיבוץ באחות והרצון שלי ללמוד בבית הספר לאחיות התאחדו.

 

בשלב מסויים החליטו בשיחת קיבוץ לשלוח את גברי להדרכה בתנועה בעיר. גברי קיבל עליו את מרות התנועה למרות שהיה קשה לו להשאיר אותי לבד עם שני ילדים בקיבוץ אבל ביקש לאפשר לו ולממן לו לימודים באוניברסיטה בזמנו החופשי . אחרי כמה שיחות קיבוץ סוערות הוחלט לסרב לבקשתו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ואחרי זמן קצר הודענו על עזיבה. בזמנו עזיבה נחשבה לבגידה והרבה חברים מאוד כעסו עליינו. לעומת זה היו כאלה שהציעו לנו לחכות קצת עד שדן שהיה בן חצי שנה יגדל. מהתקופה הזו נשארו לנו המון חברים שלא בטוח שבתנאים אחרים היה לנו מגוון כזה רב של חברים. יש לי חברה שבשיחות איתה טוענת , שאם הייתה כעת בת 18 שוב והייתה יודעת מה הולך לקרות בחייה (קיבוץ וכדומה) הייתה עושה בדיוק אותו דבר. ואני לא!!

 

בשנת 1965 עזבנו את הקיבוץ עם שני ילדים יעל (אמא של רועי) בת שלוש ודן (אבא של שי ונועה) בן שישה חודשים . כול מה שהיה לנו כשעזבנו היה הבגדים ומעט הריהוט שהיה לנו בחדר. למזלנו ההורים שלנו תמכו בנו ודאגו לנו לדירה ולכול היתר. אני עבדתי אז כאחות אולם רק במשמרות לילה כדי לחסוך במטפלת במשך היום.

 

בשנת 1970 נולדה הבת השלישית (מירה). בשנת 1972 (לאחר שנתיים) עברנו לגור בדרום אפריקה (יוהנסבורג) לארבע שנים בגלל העבודה של גברי. החיים שם היו חיים קלים לי אבל לילדים היה קשה בהתחלה בגלל בעיות שפה ובעיות חברתיות. חזרנו לארץ בשנת 1976 להרצליה. לאחר עשר שנים נסענו לעוד שליחות בהונג קונג (שהייתה אז בשלטון בריטי) שם הייתה אתנו רק הבת הקטנה. בשנת 1988 חזרנו לרעננה ומאז אנחנו פה, למרות שאני לא הסכמתי עם צורת חיים זו ועזבתי אותה, היה לי העונג לשתף את נכדי בסיפור הלא יאומן של הקיבוץ.

 

קומונה (בעברית, על פי החידוש העכשווי של האקדמיה ללשון העברית: מִשְתָּף) הוא מבנה חברתי בו קבוצת בני אדם שאינם בהכרח קרובי דם, מתארגנים באופן וולונטרי כחברה שיתופית בנכסיה, בייצור ובצריכה. חלק מן הקומונות מנסות למעשה להוות מעין "משפחה מורחבת" המבוססת על יחסי אינטימיות חברתית, שיתוף חומרי, רגשי ורוחני תוך שוויון מעמדי כלכלי ופוליטי.

ניר עוז: "ניר עוז ניר עוז הוא קיבוץ בחבל אשכול, שבמערב הנגב הצפוני, כ-3 קילומטר ממערב למגן, וכ-2 קילומטר מנירים. הקיבוץ משתייך לקיבוץ הארצי. ראשיתו של הקיבוץ בהיאחזות ניר עוז שהוקמה בשנת 1955 והתאזרחה בשנת 1957. שטח הקיבוץ הוא כ-20,000 דונם. ענפי החקלאות של הקיבוץ כוללים: פלחה, שלחין, מטעים, בקר (עגלים לבשר) ולול.  

 

תשע"ו