מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של צבר, יליד צפת – דור חמישי לילידי הארץ

סבא רבא, דוד סיני, אבא של סבא רוני שלי – סיפור חיים השזור בלידתה של המדינה.

אמא שלי ספרה לי: "כאשר באתי לראיין את סבי, הוא התרגש מאוד, מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שאל אותו על סיפור חייו, היה קשה להפסיק את שטף דיבורו או לקטוע את דבריו, ולכן הכנסתי את הסיפור המעניין בשלמותו…"

אני גילי, הנינה הבכורה של סבא דוד מעלה על הכתב את הסיפור המעניין, כפי שסופר לאמי, ומקדישה אותו לזכרו.

בסיפורו של סבא דוד באים לידי ביטוי הרבה סיפורים מעניינים על תולדות הישוב היהודי בארץ לפני הקמת המדינה, במהלך מלחמת השחרור ובימים שאחרי קום המדינה.

סבא: "נולדתי בצפת בל"ג בעומר של שנת 1923, לאמי, מזל, ירושלמית במקור ולאבי, אברהם, יליד צפת. אבי נפטר בהיותי בן שש בתקופת המאורעות שהתרחשו בארץ בשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט, אוגוסט 1929, סדרת פרעות אלימות ומעשי טרור  מצד ערביי ארץ ישראל נגד הישוב היהודי בארץ).

היהודים היוו את המיעוט בצפת, ואילו הערבים היו הרוב. פחדנו מאוד בזמן המאורעות, והתחבאנו במערות ובמרתפי הבתים. את הדלתות והפתחים חסמנו כדי שהערבים לא יכנסו, על ידי כך שחפרנו בורות וערמנו עצים. בוקר אחד קמנו וראינו שהערבים שרפו והרסו חלק מהבתים. האנגלים ששלטו אז בארץ הגיעו וירו עד שהערבים ברחו. אותנו לקחו למשטרה, ושם שמרו עלינו חיילי הלגיון הערבי שכמובן היו פרו ערבים, והם ירו עלינו ורבים מאתנו נפצעו ואף נהרגו.

לאחר שאבי נפטר, אמי חלתה, ולא יכלה לגדל אותי- שהייתי הצעיר ביותר, ואת אחותי הקטנה (עוד שתי אחיות בוגרות ואח כבר היו מחוץ לבית), ושלחה אותנו אל משפחתה בירושלים. גם שם לא יכלו לגדל אותנו, ואותי הכניסו לבית היתומים של הספרדים בירושלים. פעמיים בשנה נסעתי לצפת לבקר את אמי- בסוכות ובפסח. האוטובוס מירושלים לצפת היה עובר דרך טבריה, עוצר שם ומחכה שיגיעו עוד נוסעים. את זמן ההמתנה ביליתי בגן העיר בטבריה. בגלל החום הנורא נשבעתי בכל פעם מחדש, שבטבריה – אני לא אגור לעולם!

בהיותי בכיתה ח' הסתיימו לימודיי בבית היתומים, וכייוון שהיה עלי לעזוב את בית הספר, עברתי לגור עם אחי. אני המשכתי ללמוד בתיכון- סמינר, במשך חצי שנה בלבד מפני שלא היה לנו כסף למימון הלימודים, לא היה לי לבוש הולם, וגם ספרי לימוד לא היה באפשרותי לרכוש. סדרו לי עבודה בכריכיית ספרים, אך לאחר כשנה וחצי החלטתי לחזור לצפת לעזור לאמי החולה.

בשנת 1939 (השנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה)החזרתי את אמי לדירתנו, ואני אז בן 16, התחלתי לעבוד כשוליית-אינסטלטור, עבודה שבה עבדתי מספר שנים, עד ששופרו התנאים בחברת "סולל בונה" בצפת, והזמינו אותי להצטרף לחברה. אני, שכבר מצאתי עבודה המשכתי בעבודתי, אך לאחר כ-4-5 חודשים נגמרה העבודה ושוב עמדתי בפני "צומת דרכים". לעבוד- לא במיוחד חיפשתי, הספיקה לי עבודה של חודש כדי להחזיקני כלכלית. אם הייתה עבודה, עבדתי, ואם לא – לא דאגתי. כך התנהלתי במשך מספר חודשים.

התחלתי לעבוד בחברת החשמל, כשיומיים בלבד לאחר מכן, פנו אלי מארגון "ההגנה" להצטרף לקורס בן חודש ימים. אני, שכספי אזל, ניסיתי לדחות אותם. הם הציעו לי סך 5 לירות (3 וחצי ₪ בערך) כדי שאצא לקורס, ובסיומו אחזור לעבודתי.

השתכנעתי. נסעתי לקיבוץ איילת-השחר, ושם וגם במושבה יסוד-המעלה עברתי את הקורס: למדתי על רובים, התמצאות בלילה בעזרת הכוכבים, העמדת מארבים, מלחמת תנועה, מלחמת רחובות, תנועה בהסתר וכו'. עם סיום הקורס חזרתי לעבודתי בחברת החשמל בצפת.

בשנת 1944 הוחלט לראשונה, להעביר חשמל לצפת מכיוון טבריה. בלשכת העבודה חיפשו עובדים, ואני שלא עבדתי באותה תקופה, פניתי ללשכה, ושלחו אותי לעבודה של חפירת בורות עבור חברת החשמל. בעודי חופר, על העמוד מעל ראשי טיפס אדם שפנה אלי בשמי, והזמינני לעבוד אתו בחיבור הבתים לרשת החשמל, וזאת למרות שעד לאותו יום כלל לא עסקתי בעבודות חשמל וגם לא הבנתי כלום בתחום. התחלתי לעבוד אתו, ועם סיום היום , כבר שלטתי בעבודה. למחרת הלך אותו אדם לשוק והשאירני לעבוד לבדי, וכעבור שעתיים משחזר הכול כבר היה מחובר. נשארתי לעבוד באופן קבוע בחברת החשמל. שנתיים נמשכה עבודת חיבור הבתים בצפת לחשמל. אז הגיע מהנדס מחיפה, שהציע לי לבחור בין לעבור לעיר הגדולה שם יש עבודה, לבין להישאר בצפת ולהמתין עד שתהיה שם עבודה נוספת. לאחר מחשבה ושיקולים ענייניים, החלטתי להישאר בצפת. המהנדס לא הניח לי, והמשיך בלחץ השכנועים, שלבסוף הצליח לו ואני עברתי לחיפה, שם התגוררתי בבית אחותי.

במשך שנה וחצי התגוררתי בחיפה, ואז הגיעה ההצעה לעבור לטבריה ולעבוד בה. אני, שכל חיי נשבעתי שלא אגור בטבריה, הצליחו לשכנע אותי, והגעתי אל העיר שעל ספת הכינרת. עבדתי שם מספר ימים, וברחתי בחזרה לחיפה. חזרה למקום עבודתי הקודם מבלי לומר לאיש. משנודע העניין, ובטבריה לחצו – חייבו אותו לחזור לטבריה, שאם לא כן אפוטר מעבודתי.

במרץ 1948 גויסתי לצבא לקראת מלחמת השחרור ונשלחתי להתאמן בעין גב. בערב פסח השתתפתי בהתקפה על הערבים בצמח. שבעה חברים שלי נהרגו, ואני שנקעתי את הרגל, חזרתי להחלים בקיבוץ "מסדה". חודש לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות.

ב-15 במאי, יום הכרזת המדינה, נלקחנו להרים ליד קיבוץ גשר, כדי להגן על המקום מפני הלגיון הערבי. בבוקר הערבים ירו, ואנחנו נסוגנו לדגניה, בשל הקרבות העזים בצמח ובשער הגולן. למחרת הוזעקנו לעזור ללוחמים, ואני נשלחתי להצטרף ללוחמים בצמח. המלחמה בסורים הייתה קשה מאוד. אני נפצעתי בידי. הרופאים ביקשו לקטוע לי אותה, אך למזלי היה במקום רופא מתנדב מחו"ל, שהציע לי טיפול תרופתי, שהציל את ידי. נסעתי להחלים בבית אמי בצפת. לאחר תקופת ההחלמה חזרתי ליחידה.

במרץ 1949 השתתפתי בקרבות לכיבוש אילת. נשארתי בדרום במשך שלושה חודשים, עד ליום שבו הגיעה אלי הידיעה על כך שמחלתה של אמי הוחמרה. הדחף לנסוע לצפת ולבקר את אמי בער בי, ובשלוש בלילה 'תפסתי טרמפ' צפונה. שכבתי בארגז המשאית בקור העז עם קבוצה של חיילים, שבמהלך הדרך התברר לי שהם היו הרוגי תאונת דרכים שהובלו צפונה. בגלל מחלתה של אמי, והזמן שנשארתי לטפל בה, הוכרזתי כעריק, ורותקתי לבסיס למשך חודש.

כשהשתחררתי, חזרתי לחדרי ולעבודתי בטבריה.

בחברת החשמל בטבריה קשרתי קשרים עם יוסף, אחיה של אשתי, שהזמין אותי להתארח בביתם. שם ראיתי לראשונה את אחותו רבקה, שמצאה חן בעיני, והזמנתי אותה לסרט, ולאחר שלושה חודשים נישאנו. במהלך השנים נולדו לנו ארבע ילדים בהם זוג תאומים. סבא רוני הוא הבכור שבילדים."

לסיכום, סבא דוד השתקע בעיר טבריה, ובה גידל את משפחתו, אך את חלומו לגור בכל עיר אחרת חוץ מטבריה לא זנח, ובערוב שנותיו עבר לקריית ביאליק, שם נהנה לבלות את שאר שנות חייו.

הזוית האישית

סבתא שרה: החקירה המשותפת לגילי ולי, פתחה חלונות חדשים חדשים של מבט אל העבר המשפחתי. היה כייף מושלם!

סבתא שרה השתתפה בתכנית שנה שעברה והעלתה את סיפורה עם כפיר: הסיפור שהסתיים בניצחון