מאגר סיפורי מורשת

שמי אביבה דמרי, נולדתי בתוניס שבתוניסיה בשנת 1959 ה'תשי"ט להוריי רחל ושאול כהן אחות לשמונה אחים ואחיות. הוריי נתנו לי את השם "אביבה". משמעות שמי: אב – רומז לחודש ניסן שהוא אב לחודשים החודש הראשון לפי התורה. יב – זה תאריך הלידה שלי יב ניסן. האות ה בסוף שמי רומזת לשם ה'. בהיותי בת שנה וחצי בשנת 1960  ה'תש"כ עלינו לארץ. תחילה יצאנו מטוניס למרסיי  שבצרפת ומשם לארץ הקודש.

אחותי הבכורה מרסל לא עלתה אתנו, היא נישאה שם ונשארה לגור בטוניס עד לשנת 1980 ולאחר מכן היא עברה לעיר סרסל  שבצרפת, שם היא מתגוררת עד היום.

העלייה

ב- 5 השנים הראשונות התיישבנו בקרית חוף, ליד נהריה. לאחר מכן עברנו לנהריה. בנהריה קבלנו בית של 3 חדרים בדיור ציבורי. בבית זה גרנו עם סבתי, סך הכל מנינו 11 נפשות. מאוחר יותר הרחבנו את הבית, הוספנו חדר מבטון בסיוע של חברת "עמיגור".

סיפורו של ספר התורה מג'רבה

בקרבת ביתנו שכן בית כנסת "תמזרת" שם התפללנו. לבית כנסת זה הכנסנו ספר תורה שהעלינו אתנו מתוניס. הספר היקר נכתב לקראת בר המצווה של אחי הבכור, אלכס. באותן שנים גרנו בשכונה קטנה באי ג'רבה שבתוניס, בשכונת "חארה זג'ירה"- השבט הקטן. הספר הוזמן כשנתיים לפני מועד בר המצווה, על ידי סבי מעתוק ז"ל ואבי שאול ז"ל מארץ ישראל. היה זה טרם קום המדינה, בשנת 1946 ה'תש"ו. ספר התורה נכתב בירושלים ע"י רב גדול. עם סיום כתיבת הספר הוא הועבר דרך מצרים לטריפולי שבלוב. בטריפולי בנו לספר "בית" מעץ, וכן הוסיפו את כל עיטורי הכסף של ספר זה. לאחר ימים רבים ומסע ארוך הגיע ספר התורה לאי ג'רבה. שם חגגו את קבלתו כל תושבי העיירה היהודית במשך שבוע שלם – שבעה ימים ושבעה לילות!!

בשנת 1960 ה'תש"כ, 14 שנה לאחר כתיבתו הגיע הספר לארץ עם עלייתנו לארץ.

על הספר כתובים מספר מילים ואותיות  ובין היתר כתוב "כהן ה.י.ו." כלומר ראשי התיבות של "כהן ה – השם י – ישמרו ו – וינצרו. ישמור אותו וינצור הכוונה אינה רק לשמור אלא גם להשגיח עליו באופן פעיל.

הוריי ומשפחתי

אבי היה אבא מסור ומלא בשמחת חיים. לפרנסתו עבד בבית חרושת "מילוז'" שבין אכזיב לנהריה. היה זה בית חרושת ליצור רסק עגבניות.

אמי ילדה אותי כשהייתה בגיל 44 ולמרות גילה המבוגר יחסית. אני זוכרת אותה, תמיד עם רוח צעירה ומלאת כוחות. היא הייתה אימא טובה, חמה ואכפתית, על אף הקשיים הכלכליים. אימא שינתה את לבושה כשעלינו לארץ. מלבוש מסורתי ללבוש יותר מודרני, היא כמובן, נשארה עם כיסוי הראש. אמי הצטיינה גם במעשי חסד ועזרה לזולת. בכל יום חמישי היא הייתה הולכת יחד עם קבוצת נשים לנקות את בית הכנסת השכונתי "טאמזרת" ובימים שנקבעו כימי תענית דיבור, היא הייתה מכינה אוכל עבור המתפללים. לאחר פטירתה אחותה כומונה (אשתו של הרב שושן מזוז) המשיכה בכך על ליום מותה.

אחי פנחס נפטר בעת שירותו במילואים בגיל 40. הייתה זו מכה קשה לכולנו ובמיוחד לאמי רחל.

ילדותי

בילדותי היו לנו כבר: תנור, מקרר ומקלחת. שיחקנו הרבה בחוץ יחד עם החברות. המשחקים היו: חמש אבנים, קלאס מחבואים וסימני דרך. אציין רק שחמש האבנים לא היו קנויות. היינו מחפשות 5 אבנים מתאימות ויפות למשחק. בשעות הפנאי קראנו גם ספרים שלקחנו בהשאלה מהספרייה העירונית.

ביסודי למדתי בבי"ס רמב"ם בנהריה. המקצועות שאהבתי במיוחד הם: אזרחות, מלאכה, גיאוגרפיה וכלכלת בית. את ארוחת הצהריים אכלנו בבית הספר. שם היה צוות שהכין את הארוחה. בתפריט השבועי הייתה גם פשטידת גזר שלא הייתה לטעמי. אך היו מכריחים אותנו לאכול, ולא הייתה אפשרות להתפנק ולסרב. זכורות לי במיוחד שתי חברותי: דבורה תורג'מן וז'קלין רחל טרבלסי. גם היום אחרי עשרות שנים אנו שומרות על קשר מסוים.

בתיכון למדתי ב"חוות השומר" במגמה המקצועית – מזכירות. בחופשות עבדתי בפעוטון וגם בפנימייה ששימשה כבית הבראה בתקופות הפגרה. לאחר שסיימתי את לימודיי חזרתי לנהריה. הפרנסה הייתה מאד קשה. בבוקר עבדתי בביטוח לאומי ואחר הצהריים הדחתי כלים בקייטרינג כהשלמת הכנסה.

נישואיי

בהגיעי לפרקי התחתנתי ונסענו לצרפת, בעלי אפרים עבד שם בתחזוקת מזגנים של מוסדות ענק בצרפת. גרנו בגרג' לה ג'ונס. ישוב שפסי רכבת מפרידים בינו לעיר סרסיל. שם נולדו ארבעת ילדיי: 3 בנות ובן. נטלי, רחלי, נעמי ושאול, שיהיו בריאים. הילדים למדו בבית הספר "תורת אמת" שבעיר סרסל. כל עוד היו לי קטנים בבית, הקדשתי את חיי עבורם ולא עבדתי. משגדלו עבדתי בבוקר במוסדות בית חב"ד, הייתי מקבלת את ילדי הגן מ 7:00-8:00 בבוקר, עד שהגננת הייתה מגיעה. ואחר הצהריים הייתי ב"גרדורי" סייעת בצהרון. בהמשך עבדתי בטיפול עם קשישים.

כל השנים הללו הייתי בוכה ומייחלת לחזור לארץ ישראל. עד שהגעתי להחלטה – עולים! עולים לארץ! אני אוהבת את הארץ… חזרנו לארץ ב"ה. חיתנתי את שלושת בנותיי והבן הקטן. יש לי ב"ה נכד ונכדה שכבר קבלו עול מצוות.

מעניין שבבואנו לארץ הגענו קודם לאשדוד. אמי כל הזמן המליצה לי על נתניה. והנה רצה מסובב הסיבות והתגלגלנו לנתניה. יש להורים כוח במילים שלהם. מה שאמי בקשה בשבילי התממש. תפילתי שגם הנכדים וכל הילדים שזכו ונולדו כאן בארץ ידעו להעריך את הזכות שלהם לגור בארץ הקודש וכמובן יתנהגו כראוי בארץ שהיא פלטרין של מלך.

הזוית האישית

אביבה דמרי: תפילתי שגם הנכדים וכל הילדים שזכו ונולדו כאן בארץ ידעו להעריך את הזכות שלהם לגור בארץ הקודש. וכמובן יתנהגו כראוי בארץ שהיא פלטרין של מלך.