מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של סמי שמואל בניסטי

אני ואישתי ביום הולדת 80
הורי, אחי פרוספר משמאל ואני מימין.
מהמחתרת במרוקו לחיי קהילה ונתינה

שמי סמי (שמואל) נולדתי בשנת 1941 בטנג'יר שבמרוקו, ללילי ומוריס בניסטי.

בבית דיברנו ספרדית. עם סבא וסבתא מצד אבא, דיברנו בעברית – ספרדית, כמו לדינו, שפה שנקראת ספניולית. לאחר בר המצווה שלי, הורי החליטו להגר לעיר קזבלנקה, שם הכלכלה היתה יותר טובה. שם המשכתי את לימודיי היסודיים והתיכוניים. למדתי באליאנס במגמת חשמל, וסיימתי את לימודי שם, כולל בחינות הבגרות. הייתי כל ילדותי בתנועות נוער, הייתי ב"צופים" עד גיל שלוש עשרה, ואז עברתי ל"שומר הצעיר".

סבי סמי כתינוק במרוקו

תמונה 1

סבי סמי (שמואל) ואחיו, עם אימם 

תמונה 2

כשמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, התנועות הציוניות התבקשו לעזוב את מרוקו. אז התחלנו לפעול במחתרת. בקבוצות קטנות. היינו יוצאים לטבע כדי לפעול.

מאוחר יותר כשסיימתי את למודי בגיל שבע עשרה, גויסתי על ידי המוסד לפעול במחתרת, ולארגן את יציאת יהודי מרוקו המחתרתית. נשלחתי לאימון בצרפת.

לאחר תקופת האימון חזרתי ופעלתי במחתרת. לשם כיסוי נתבקשתי על ידי המוסד לעבוד במכס, כך שאוכל גם להיות מקושר, לשדה התעופה בקזבלנקה. כך יכולנו לסייע למשפחות, שלא יכלו לשאת את המסע הרגלי לארץ ישראל. אותם משפחות שהתקשו לשאת בנטל המסע, קיבלו מאתנו דרכון מזויף, והמוסד היה מתאם את הגעתם לשדה התעופה, כשאני הייתי בתורנות בשדה התעופה. היו מעבירים אותם כשאני במשמרת כדי שאוכל לדאוג להם, וללוות אותם עד עלייתם למטוס. דיברתי עם אנשי הצוות שעבדו כדיילים, במיוחד של חברת התעופה הצרפתית, שהעסיקה טייסים צרפתים. היו לי קשרים איתם, שנבעו מכך, שאותם הדיילים הבריחו למרוקו, בשמים, ואני העלמתי עין. כדי שביום שנצטרך, נוכל להשתמש בעזרתם של אותם דיילים, שחייבים לי. כך נוכל לדאוג לאותן משפחות, עד שיגיעו למקום מבטחים בצרפת. משם הסוכנות היהודית דאגה להם עד עלייתם לארץ. ככה פעלנו.

חלק מהפעילות להוצאת יהודים  ממרוקו כללה טיפוס על ההר עם האנשים. עבדנו בתיאום. היו לנו שני קציני משטרה של משמר הגבול המרוקאי, שגויסו למוסד, והיו מדווחים לנו לאורך הדרך, אם יש פטרולים של הצבא, כדי שנעבור לצד הספרדי. כשהגענו לצד הספרדי, אותתנו בפנסים, שם חיכו לנו האנשים שלנו שסייעו לנו וגם אנשי הצבא ספרדי. הם ספרו את האנשים שעברו, כי ממשלת ספרד, קיבלה על כל ראש של יהודי שעבר דרכה, סכום כסף. אחרי יום או יומיים חזרנו שוב באותם הדרכים.

דרך נוספת להוצאת יהודים ממרוקו היתה דרך הים, המוסד רכש ספינות דיג שיכלו לשאת בין 40-60 איש. הספינות הפליגו בתיאום, או בחוף האטלנטי של מרוקו, או בחוף של היום התיכון, ולשם הבאנו את המשפחות. חלק מהצוות אבטח את המקום, כדי שלא יגיעו ויתפסו אותנו, וימנעו מאיתנו לבצע את הפעולה. חלק אחר של הצוות, תפקידו היה להביא את האנשים אל הסירות. הספינה עגנה במרחק מה מהחוף, ושלחה סירות הצלה עד גובה מטר מהמים. אנחנו לבשנו בגדי צלילה, ונשאנו את האנשים על כתפינו עד הסירות, הסירות הביאו אותם אל הספינה, וחוזר חלילה עד שכל האנשים עלו לספינה.

הספינות הללו הפליגו לנמלי ספרד, הפלגה שנמשכה כיממה. בנמל חיכו להם אנשי הסוכנות היהודית, שדאגו להטיס אותם לצרפת. בצרפת היה מחנה גדול בעיר מרסיי. המחנה קלט את המשפחות שבאו מכל העולם בדרך לארץ ישראל. שם הכינו אותם, ודאגו להם מבחינה בריאותית, רכישת ציוד וכו'.

בארץ ישראל, של אותן השנים, המגורים לעולים היו פחונים או צריפים. כמה שנים קודם עוד גרו באוהלים. משנת 59-60 כל עולה קיבל פחון או צריף. וככה חיו בשכונות עד שבנו בתי קבע.

באחד המקרים בהם רצינו לפנות משפחות מרובע יהודי בעיר פאס, העיר השניה בגודלה במרוקו. תכננו להוציא כמאה אנשים ולארגן אותם במכוניות. הנהגים שלנו היו יהודים, שגויסו על ידי המוסד מכל מיני מדינות ברחבי העולם. אם היו תופסים אותם, לפי החוק המרוקני, הם היו מגורשים ומסורבי כניסה למרוקו. כשארגנו את המבצע הגדול הזה, אני היית ראש הצוות. כשהכל היה מוכן, המשפחות ישבו במכוניות, עשר מכוניות גדולות כשבכל מכונית בין עשרה לשנים עשר אנשים. מיד התנפלו עלינו שלוש מכוניות של הבולשת המרוקנית, עם אקדחים שלופים ועצרו את כולם. לפני כן אמרנו לראשי  המשפחה, האבות, שאם נעצר עליהם לומר שהם נלקחו בכוח. וכך עצרו את כולם. את הנשים, הילדים והקשישים שחררו מיד, ואבות המשפחה נלקחו יחד איתנו למעצר. אבות המשפחה אמרו שהם נלקחו בכוח, כפי שהנחנו אותם, ולמחרת בבוקר הם שוחררו למשפחותיהם.

נשארנו אנחנו, אנשי המוסד הפעילים, והחלה חקירה שנמשכה שבוע ימים. חקירות קשות מאוד, במהלכן איבדתי את השמיעה שלי באוזן שמאל. עור התוף שלי נפגע. אחרי שבוע ימים הביאו אותנו בפני שופט, שהוציא צו שאנחנו עצורים עד סיום החקירה. אומנם ניסו לשחרר אותנו בערבות, אך זה לא צלח, וכך הגענו לבית סוהר, שהיה ממוקם קרוב לגבול עם החלק הספרדי של מרוקו. בבית הסוהר הגברים היו ברובם מבריחי סמים, או מבריחי גבול, והיו גם נשים. כך שאנחנו מצאנו את עצמנו באותו אגף, עם אותם אסירים. הם ניסו להתגרות בנו אך אנחנו התגוננו. הם הבינו מיד שאנחנו חסונים, חזקים ושלא כדאי להתעסק איתנו.

למחרת, הודענו למנהל בית הסוהר, שאנחנו יהודים, ולכן לא יכולים לאכול את האוכל של בית הסוהר, ואנחנו אוכלים רק כשר וגם מוכנים לשלם בעבור זה. במקביל, המוסד הצליח לגייס את מפקד הכלא, והוא קבע שביום נשהה בתאים עם כל האסירים, ובלילה נהיה במעצר בדירה שלו. הדירה שלו היתה בתוך בית הסוהר. הוא נתן לנו שני חדרים בדירה שלו, חדר אחד לבנים, וחדר אחד לבחורה שהיתה איתנו. התחלנו לקבל גם מזון כשר, ובין המנות היו מוסתרים שאלות ומשאלות, שנתבקשנו לענות עליהן. ככה ניהלנו את העניינים בבית הסוהר מעל חודשיים וחצי. ניצלנו את שהותנו בבית הסוהר, ללמד את האסירים, שהיו אנאלפביתים, קרוא וכתוב, ערבית וצרפתית. הבחורה שהיתה איתנו, לימדה את הנשים גם ערבית וצרפתית, וגם כללי היגיינה נשיים. בבית של מפקד הכלא לימדנו את ילדיו, מתמטיקה, צרפתית וכו'. אחרי חודשיים וחצי שוחררנו בערבות, ואחר כך הבריחו אותנו ועזבנו לצרפת. כשהגענו לצרפת לשדה תעופה, חיכה לנו רכב של שגרירות ישראל. הגענו לשגרירות לצורך תחקיר כדי לספר איך נתפסנו, עם מי היינו בקשר, מי הרביץ לנו בחקירות וכו. תחקיר ארוך מאוד. משם הלכתי ללמוד בפריס, למדתי מדעי המדינה וגיאוגרפיה.

רציתי להקדים להורי את העלייה ארצה, הייתי משוחח עם אבא שלי, בטלפון. לאבא שלי היה בית קפה גדול. הוא רצה למכור אותו כדי לעלות לארץ. זה לא היה קל לנטוש את כל הרכוש, זה היה נזק כלכלי, ולכן הוא חיפש למי למכור. היה קשה שאני ואחי לא נמצאים איתו. אחי היה כבר בארץ, והורי נשארו לבד במרוקו. התכתבתי עם אבי, ופעם בכמה ימים, היינו משוחחים בטלפון. היתה לי חברת ילדות שלמדה איתי, גדלנו באותה שכונה. היא עבדה בדואר, במרכזיה הבינלאומית של צרפת, והיא ניצלה את זה כדי לקשר אותי עם הורי בטלפון, כמה פעמים בשבוע. שיחות טלפון היו מאוד יקרות אז, במיוחד לחו"ל.

יום אחד כשהייתי בלימודים, קיבלתי הודעה שאבי לא מרגיש טוב. לאחר מכן הודיעו לי שקיבל דום לב, ונפטר. הוא נפטר בגיל צעיר, כשהוא בן חמישים ושלוש במותו. זה היה הלם בשבילי. באותו יום הספקתי לשוחח איתו בצהריים. לא יכולתי לנסוע למרוקו להשתתף בהלוויה, או לשבת שבעה, כי הרי ברחתי משם. היה עלי ועל חבריי צו מעצר במרוקו. שוחחת עם אמא שלי, שבימים אלה ישבה שבעה עם הדודים ובני הדודים שתמכו בה. במרוקו נהוג היה להקים לנפטר מצבה בתום שנה. אימי פנתה לרב הראשי של קזבלנקה, לקבל אישור להקים מצבה, לפני הזמן, כדי לעלות לארץ ישראל. הרב נתן הסכמתו בכתב הלכה, להקים מצבה לצורך עליה לארץ ישראל.  וכך תשעים יום לאחר מותו של אבי, אימי הקימה מצבה, ולאחר סיום הטקס והתפילה, עלתה על מטוס לצרפת. שם אני המתנתי לה. המשכנו משם למרסיי למחנה העולים להמתין ולהתארגן, כפי שהורו לנו מהסוכנות היהודית. חיכינו במרסיי כחודשיים, היו הרבה עולים במחנה, ממדינות שונות, שהמתינו לעלייתם ארצה. הסוכנות היתה צריכה להתארגן בארץ, לקליטה של כולם ולכן זה לקח זמן.

כשהגענו לארץ רציתי ללכת לקיבוץ, וכך אימי ואני הגענו לקיבוץ העוגן, ליד נתניה. שם  היינו כשנה. אחרי שנה עברנו לקיבוץ רוחמה (ליד שדרות), שקלט את חבריי מתנועת הנוער. אימי עסקה בתפירה, עבדה עם עוד חברות בקיבוץ שתפרו ותיקנו בגדים. אני כמו כל הצעירים, עבדתי בחקלאות וברפת. החיים בקיבוץ היו מעניינים. אחרי שנתיים בקיבוץ קיבלתי אישור להתגייס לצבא, והתגייסתי לצנחנים. גם אחי הצעיר ואחי הגדול, שהגיעו לפני לארץ, התגייסו לצנחנים. זו היתה מסורת אצלנו.

חייל בצבא הסדיר

תמונה 3

כשהשתחררתי מהצבא, לפני מלחמת ששת הימים, המצב הכלכלי בארץ היה קשה. לאמא שלי היו קשיים כלכליים, והיא לא הסתדרה בקיבוץ. היא רצתה לגור בקרבת בני משפחתה. ולכן אימי עברה לקריית ביאליק והיתה בקרבת אחיה ובני משפחתה. זה עשה לה טוב. אני המשכתי עוד זמן מה בקיבוץ. אמא שלי התקשתה כלכלית, ולא היו לה הכנסות, כיוון שהיא עלתה בגיל חמישים לארץ, ולא היתה זכאית לביטוח לאומי ולפנסיה. נאלצתי לעזוב את הקיבוץ, ולבוא לסייע לה, וכך היה עד מלחמת ששת הימים.

במלחמת ששת הימים הייתי חייל במילואים. גויסתי כחודש לפני המלחמה לאימונים. כשפרצה המלחמה, החטיבה שלי, חטיבה 55 של הצנחנים, היתה אמורה לצנוח בלילה הראשון בסיני, ליד אל – עריש, כדי לנתק את הכוחות המצרים מסיני לעזה ולארץ. הגענו לבסיס תל נוף, בסביבות שש בערב. לקראת דמדומים היינו אמורים לעלות למטוסים, אלה שאחר הצהריים, כבר התברר שאנחנו לא צריכים לבצע את הפעולה, כיוון שכוחות הקרקע התקדמו כל כך מהר, ועשו את העבודה. חיכינו למשימה אחרת.

באותו זמן הירדנים החליטו להצטרף ללחימה לצד המצרים, ולכבוש את ירושלים. צה"ל הבין את כוונת המצרים, והגיב מיד. הגדוד שלי נשלח לירושלים. העלייה לירושלים היתה עד שער הגיא. משער הגיא, הירדנים היו מתצפתים מהכפרים הסמוכים, ויכלו לירות עלינו. לכן נסענו בדרך עוקפת. אותה דרך שנקראת דרך בורמה. דרך ש-19 שנים קודם השתמשו בה במלחמת השחרור. עלינו בדרכים לא דרכים, בתוך אוטובוסים של אגד, שהסיעו חיילים והגענו מהצד האחורי של ירושלים. את פנינו קיבלו התושבים, הם עלו לאוטובוסים וחילקו לנו סנדוויצ'ים, ועוגות ושתייה חמה. התמקמנו, ובלילה היינו צריכים לפשוט על הצד המזרחי של ירושלים, כדי להגן עליה. כל הזמן הזה, הירדנים לא הפסיקו להפגיז את ירושלים. כנסת ישראל  שעברה למשכנה החדש, שנה קודם לכן, הופגזה.  המתנו להוראה לעבור את הגבול, ולחבר את ירושלים יחדיו. תוך כדי המתנה, היו הפגזות קשות, שבמהלכן היו לנו הרבה נפגעים. חלק מהחברים שלי נפגעו, חלקם גם נהרגו. לא היו לנו מקומות מסתור. בשעה שתיים לפנות בוקר, ניתן לנו האות לפעול, חצינו את הקווים לצד השני, והתחילו הקרבות. לנו הייתה משימה, להגיע לתותחים שהיו מוצבים ליד קברו של שמעון הנביא בירושלים. כשהתקרבנו למקום מצאנו בדלי סיגריות על הרצפה. הבנו שהיו פה אנשים קודם וברחו. זכרנו שבקרבת מקום יש מערה, ומצאנו אותה. שמענו קולות מגיעים מתוך המערה. דני ברוך ז"ל, חייל שהיה איתי, היה יליד מצרים. היה לו מגפון והוא קרא בערבית, לצאת החוצה ולהרים ידיים. התחילו לצאת נשים וילדים, וביניהם גם חיילים ירדנים, שפתחו עלינו באש. הם פגעו בקצין שהיה איתי והוא נפצע קשה. (הוא היה משותק קרוב לארבעים שנה ומת מניוון שרירים). נתנו תגובת נגד, הרגנו את החיילים הירדנים, ומשם עלינו לגבעת התחמושת, כדי לסייע לגדוד השני, שלחם שם עוד לפנינו. סייענו להם, במשך יומיים של קרבות בירושלים, ביום השלישי, התכוננו להגיע להר הבית ולכותל.

לפני הפריצה לירושלים, מפקד החטיבה, מוטה גור, תדרך אותנו. את התדרוך עשינו בבית בו גרה אישה זקנה. האישה נגשה אל מוטה גור, והגישה לו את דגל ישראל. היא ספרה שבמלחמת השחרור, הירדנים עצרו את כולם בעיר העתיקה, המפקד באותו זמן, לא רצה שהירדנים ישרפו את דגל ישראל, ולכן הוא קיפל אותו, ונתן לה לשמור אותו. היא שמרה אותו מתחת לשמלתה, ונדרה נדר שהדגל יחזור בחזרה לעיר העתיקה. מוטה גור לקח את הדגל, ונתן אותו לסגנו, סגן אלוף משה פלס, שיתלה אותו מעל הכותל. ואכן זכינו לראות את הדגל מעל הכותל. אחר כך ירדנו לכותל שם היה הרב הראשי של צה"ל שתקע בשופר. היה מאוד מרגש. חיילים בכו מהמעמד.

בתקופת שירותי במילואים

תמונה 4

 

בהמשך נשלחנו לסרוק את העיר העתיקה, ולאסוף נשקים שחולקו לתושבים הערבים, על ידי הירדנים. התושבים הרימו דגל לבן ומסרו לנו את הנשקים. כשהתקרבנו לשער שכם, נפתחה עלינו אש. מפקד הפלוגה שלי ביקש שאסתער עליהם. נשארנו תשעה חיילים מתוך שלושים. שלושה נהרגו והשאר נפצעו. הסתערנו על הירדנים, ובמהלך האירוע, קיבלתי צרור של כדורים בחזה וביד שמאל. באותו רגע לא הרגשתי שנפגעתי. המשכנו להסתער על הירדנים, שיתקנו את העמדה שלהם, לקחנו את הנשקים שלהם וירדנו. רק אז הבנתי שאני פצוע. הודעתי למפקד שלי שאני פצוע, פינו אותי לבית חולים שדה בקרבת מקום. חטפתי תשעה כדורים בחזה ושלושה ביד שמאל. הייתי מאושפז בבית חולים הדסה במשך שלושה חודשים.

בהמשך השתתפתי גם במלחמת יום כיפור, והייתי בין הכוחות הראשונים שצלחו את תעלת סואץ.

לפני מלחמת ששת הימים עברתי למעברה בקרית ביאליק, שם פגשתי את היפה בנשים, אסתר לבית אלמליח. בזמן שטופלתי בבית חולים הדסה, היה קשה להגיע אליי מהקריות. ולכן אימי ואסתר היו הולכות לטלפון של אחת המשפחות השכנות, מבין הבודדות שהיה להן טלפון בבית באותם ימים, כדי להתקשר אלי ולדאוג לשלומי.

בשנת 1968 אסתר ואני התחתנו.

תמונה 5

נולדו לנו שלושה ילדים, משה הבכור נולד בשנת 1969, לילך נולדה בשנת 1972 וכרמית הצעירה נולדה בשנת 1977.

הייתי איש חינוך כל חיי. התחלתי את הקריירה בעמל נהריה, אחר כך לימדתי תשע עשרה שנים בבית ספר "בסמת", בחיפה ועוד עשרים שנה בבית ספר "אורט ביאליק".

אני פועל הרבה למען הקהילה. כשסיימתי לעבוד לפני שלוש עשרה שנה, הקמתי עם עוד מתנדבים בקרית ביאליק ארגון מתנדבים. היום יש בארגון כאלף ומאתיים מתנדבים.

גרנו בקרית ביאליק קרוב ל שישים שנה, ולפני שנה עברנו לנהריה, כדי להיות קרובים לבנותיי.

כיום אני מתנדב באגף הרווחה בנהריה, בחלוקת מזון, תרופות, שמיכות בחורף, וכל מיני משימות שניתנות על מנת לסייע לקהילה שזקוקה לעזרה.

עד היום רעייתי ואני ממשיכים לנסוע לקריית ביאליק, פעמיים בשבוע, ולעסוק בפעילויות התנדבות. אותם אנשים שאנחנו מחבקים אותם, לא מוותרים עלינו. אשתי מתנדבת במרפאת קופת חולים, ואני מרכז סניף בקרית ביאליק, של האגודה למלחמה בסרטן. בנוסף אני מלמד בשני בתי אבות עברית, ועושה הרצאות בנושא יהדות, ציונות וארץ ישראל.

כל חיי הקדשתי לפעולות התנדבותיות, ולעבודה עם העולים מהארצות השונות, ועל פעולות אלו זכיתי לפני מספר שנים בתואר יקיר הקריה. בשנת 2017 קיבלתי תעודת הוקרה מסגן שר הביטחון, ח״כ הרב אלי בן דהן, על פעילותי המחתרתית במרוקו ובטוניסיה בשנים 1961-1958. הטקס התקיים באשדוד, שבה ממוקמות אנדרטאות להעפלה מרומניה, איטליה וצפון אפריקה.

הטקס בו קבלתי את תעודת ההוקרה

תמונה 6

השבוע חגגתי יום הולדת שמונים. לשמחתי רעייתי ואני הקמנו שבט לתפארת ויש לנו שמונה נכדים – יובל, דור, בר, נועם, נועה, אורי, עומרי ועומר.

משפחתי הענפה החמה והמורחבת

תמונה 7

הזווית האישית

 סמי- תהליך התיעוד בפרויקט הקשר הרב דורי, ריגש אותי מאוד, כיוון שהקשר שלי לקהילת בית הספר הוא באמצעות בתי הקטנה כרמית, שנמנית עם הצוות החינוכי של בית הספר. לצערי בשל הקורונה המפגשים היו באמצעות הזום ולא פנים מול פנים. תודה על שיתוף הפעולה ותודה לימית מרקוביץ שמובילה את הפרויקט.

מילון

דרך בורמה
דרך בּוּרְמָה הישרְאלית היא דרך עוקפת ששימשה מַעבר לכוחות צבא ישראלים ואספקה מאזור קיבוץ חולדה לירושלים. ויקיפדיה

ציטוטים

”הייתי כל ילדותי בתנועות נוער, עד היום רעייתי ואני ממשיכים לעסוק בפעילויות התנדבות“

הקשר הרב דורי