מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד חנצ'ינסקי , נולדתי בישראל, תל אביב בשנת 1948

שם אבי שלמה, שם אימי רוחמה רחל מבית משפחת רוטשטיין, אני הבכור מבין חמישה אחים: יחזקאל, זהבית , רמי ומאשה. למדתי בבית ספר "ביל"ו" ( בית ישראל לכו ונלכה) בתל אביב עד כיתה ח'.

בכיתה ט' למדתי בישיבה תיכונית של בני עקיבא בעיר רעננה. בכיתה י'-י"ב למדתי בגימנסיה שלווה בתל אביב. אהבתי מאוד לשחק כדור עף וסטנגה, ולשחות בים ובבריכה.

אחד הזיכרונות החזקים שיש לי הוא שאני ואחיי בילינו הרבה בים. באחת הפעמים, אימי נסחפה בים והוצאתי אותה מהמים, בזכות הסנפירים שהיו לי.

זיכרון נוסף, שלכבוד בר המצווה קיבלתי אופנים מסוג ראלי – אופני ספורט אדומים ומשקפת אמתית.

התגייסתי לצבא בגיל שמונה עשרה, מחזור יולי 1967 מיד לאחר מלחמת ששת הימים. קיצרו את הטירונות מאחר והיו חסרים חיילים לאחר המלחמה. הורי עזבו את הארץ כמה חודשים אחרי גיוסי לצה"ל ונחשבתי חייל בודד, דבר שלא היה נפוץ ומוכר.

נשארתי לגור בתל אביב בבית הורי, ופעם בשלושה שבועות, כשהייתי יוצא הביתה בטרמפים. ביום שישי הייתי מגיע אחרי כניסת השבת לסבי הדתי שמעולם לא שאל כיצד הגעתי מהצבא אחרי כניסת השבת,  ותמיד דאג לפנק אותי באוכל ביתי וטעים. אחרי כמה חודשים עברתי קורס מ"כים ( מפקד כיתה) בשיבטה ומשם נשלחתי לקורס קצינים.

במלחמת יום הכיפורים, הייתי מעבר לתעלת סואץ שם נשארנו בכוננות להמשך המלחמה.

בשנת 1973 התחתנתי עם אהובת ליבי לאה קופרשמידט בעיר חיפה. חותנו על ידי הרב הראשי של תל אביב – הרב ידידה פרנקל זצ"ל. ההתרגשות היתה רבה מאוד, אך מהולה בעצב מאחר והורי לא יכלו להיות נוכחים בחתונה.

למדתי מנהל עסקים בעיר ניו יורק, ובמהלך לימודי עבדתי כנהג מונית, כדי לממן את מחייתי ולימודי. אחרי כמה ימים התפטרתי מאחר והעבודה היתה מסוכנת כי הפשע בניו יורק היה גדול, ושודדים היו פושטים על מוניות על מנת לגנוב אותן , המשכתי את דרכי כמורה לעברית ומלצר.

ללאה ולי נולדו שלוש בנות: נורית, מיכל ומאיה. לנורית ארבעה ילדים: רותם, תומר, איתן ואילון. למיכל שלושה ילדים : יואב אבישי וגילי, ולמאיה אחת נעמה, ועוד אחת בדרך.

תחביבי הם: שחיה בים, מוזיקה קלאסית, צילום וחדשות – עיתונות, רדיו וטלוויזיה.

ועכשיו כשהקורונה מאחורינו לאה ואני חוזרים לראות סרטים הצגות ולבלות עם הנכדים וחברים .

סבי בתחנות בחייו, בילדותו בחתונתו ובשירותו הצבאי, 

                                                           חפץ היקר לליבי

בחרתי במשקפת בנרתיק עור, שיוצרה ביפן , וקבלתי כמתנת בר מצווה , לפני כחמישים ותשע שנים, מדודי שחי בארצות הברית.

השתמשתי במשקפת בטיולים של בית הספר, של תנועת הנוער ועם משפחתי.

המשקפת משמעותית מאוד עבורי והיתה נדירה ביותר בתקופתי, והיום אני מעביר אותה לנכדי אבישי.

הזווית האישית

אבישי -אני שמח על ההזדמנות להכיר את סבי, לשמוע את סיפוריו ולבלות איתו, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר.