מאגר סיפורי מורשת

סבא אלי נולד בשנת 1932 בשם אלי האוסקינד בארץ ישראל, שהייתה באותה תקופה תחת שלטון המנדט הבריטי וכונתה אז פלשתינה (א"י). שם אמו היה פייגה ברכה לבית וולהנדלר ושם אביו זיגמונד (זליג) האוסקינד. שני הוריו עלו מפולין.

העלייה לישראל

סיפור העלייה לישראל של המשפחה מצד אמו של סבא אלי – משפחת וולהנדלר: בשנת 1922 החליט סבו של סבא אלי, אברהם וולהנדלר, להגיע מפולין לבקר בארץ ישראל על מנת להתרשם ממנה. זאת לאחר ששמע הרצאה של שליח ציוני בה הציעו ליהודים לעלות לישראל – ארץ זבת חלב ודבש.

הוא חזר לביתו שבעיר צ'נסטחובה בפולין, נלהב מהארץ אותה כינה "גן עדן עלי אדמות", והציע שכל המשפחה, הוא, אשתו (סבתא של סבא אלי – ביילה לבית קורלאנד) וששת ילדיהם (חמש בנות ובן) יעלו ארצה. הבת הבכורה במשפחה היתה פייגה – אמו של סבי.

לאברהם וולהנדלר היה בית מלאכה לרקמה בצ'נסטחובה, כמו רבים מיהודי פולין שעסקו בתחום הטקסטיל. הוא סגר את בית המלאכה ובשנת 1924 עלתה המשפחה לישראל ויחד איתם גם הפועלים של בית המלאכה ומשפחותיהם. בתחילה הגיעה המשפחה ליפו ובהמשך רכש אברהם שטח אדמה בתל אביב ברחוב החשמל ובנה שם בית. הוא הקים מחדש את בית המלאכה וגם הסבתא, הדוד והדודות עבדו בו. עיקר עיסוקם היה רקמות לפרוכות לבתי כנסת ומעילים לספרי תורה. כמו כן הם רקמו את כל הדגלים של אגודות הספורט בארץ ואף התמחו ברקמת מונוגרמות – עיטור שהוא סוג של סמל המורכב מאותיות משולבות, בדרך כלל ראשי תיבות של שמות– אותן היו נוהגים לרקום על כלי מיטה, מפות ומפיות ודברי טקסטיל נוספים שניתנו כנדוניה לזוגות שנישאו.

סיפור העלייה לישראל של אביו של סבי – זיגמונד (זליג) האוסקינד

אביו של סבי, זיגמונד האוסקינד, הגיע לישראל בשנת 1928 מהעיר ורשה, פולין. אביו היה יוסף האוסקינד ואמו שרה לבית קלטר. היו לו שלוש אחיות ושני אחים.

לפני שעלה לישראל הוא שירת בצבא הפולני בתקופת מלחמת רוסיה – פולין וזכה לשלושה אותות הצטיינות של הצבא הפולני, אחד מהם הגבוה ביותר שניתן  – "גיבור פולין"  – לו זכו רק שלושה והוא היה היהודי היחיד. אחרי המלחמה חזר לוורשה ולמד חשמל ב"פוליטכניקום". אחד מאחיו  – אהרון האוסקינד – שעלה לישראל עוד קודם, הציע לו לבוא ארצה כיון שיש עבודה רבה בתחום החשמל. והוא אכן עלה לארץ. הוא גר אצל אחיו בשכונת הפועלים בתל אביב ומצא עבודה בחברת החשמל.

אשתו של אחיו, אסתר, היתה חברה של פייגה ברכה עוד מפולין וכך הכירו ההורים של סבא אלי ונישאו.

תקופת הילדות

ביום 14 למרץ 1932 נולד סבא אלי בעיר תל אביב. היו לו שתי תעודות לידה: תעודת לידה מנדטורית והשניה של ועד הקהילה העברית. אחרי שהבית ברחוב החשמל הפך לקטן למשפחה המתרחבת, בנה סבו של סבא אלי, אברהם, בניין בן שלוש קומות ברחוב יהודה הלוי 51 בתל אביב ושם השתכנה כל המשפחה. להוריו של סבא ניתנה הדירה בקומת הקרקע. סבא אלי היה הנכד הראשון ואחרי כן כל הנכדים – בני הדודים של סבא, והדודות והדודים גרו באותו הבניין כאשר הסבא אברהם והסבתא ביילה בקומה השלישית.

כשמלאו לסבא אלי 80, חגגו לו בני המשפחה במסעדה שהוקמה בבניין בו נולד וגדל  – ביהודה הלוי 51. בחגיגה השתתפו גם כל בני הדודים שגדלו באותו בית וזה היה מפגש מרגש מאוד.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, היה המצב בתל אביב קשה מאוד. כיון שבית המשפחה היה קרוב למבנה המפקדה הבריטי ולחברת החשמל  – מקומות שהיו יעדים אסטרטגיים לתקיפה של צבאות גרמניה ואיטליה, עברו סבא אלי והוריו להתגורר עם אחת הדודות במושבה הרצליה – עד שהמצב יירגע. בשנה זו נולדה אחותו של סבא אלי – רותי.

באותה השנה הגיעו סבא וסבתא של סבא אלי מצד אביו (משפחת האוסקינד) לביקור מפולין כתיירים כדי לראות את הנכדים שלא פגשו מעולם. הם שהו בארץ בזמן שהמלחמה פרצה באירופה ונאמר להם שעדיף שלא יחזרו לפולין. הם נשארו בישראל וכך ניצלו. שתי אחיותיו של זיגמונד, ג'וטה ומניה ניספו במרד גטו ורשה.

זיכרונות

זיגמונד, אביו של סבא, עזב את עבודתו ב"חברת החשמל" ופתח יחד עם שני אחיו בית מלאכה לנברשות. הם הוציאו פטנט על סוג מסוים של נברשות וגופי תאורה שנקרא "אור גוון" והיו מבוקשות מאוד ונמכרו למקומות ציבוריים רבים.

בנוסף היה זיגמונד מומחה גדול למכניקה עדינה. הוא ידע לתקן ולייצר חלפים של מצלמות ומכונות קולנוע. הימים ימי מלחמת העולם השנייה ומכיוון שרוב המכונות היו תוצרת גרמניה, לא היתה אפשרות להשיג חלפים למכונות שהתקלקלו וזיגמונד היה מייצר חלפים מדויקים. באותם הימים היה נהוג שכל סרט שהגיע לארץ הגיע בשתי גרסאות: 35 מ"מ לאולמות הקולנוע הגדולים ו- 16 מ"מ לאולמות הקטנים. המצב הכלכלי הגרוע באותה תקופה לא אפשר ליבואנים לשלם לזיגמונד עבור התיקונים שעשה ולכן היו משלמים לו במוצרים. וכך הגיעה לידיו מכונת קולנוע של 16 מ"מ עם רמקול.

אחד מהזיכרונות היפים שסבא אלי שיתף אותי בהם הוא שבכל יום שישי היו נותנים בעלי בתי הקולנוע לאביו את גרסת 16 מ"מ של הסרט שהיה אמור לצאת לאקרנים בשבת למחרת. וכך הפך קיר הביתן של בית הספר "יבנה" שגבל בבית המשפחה למסך קולנוע מאולתר וכל בני המשפחה, החברים והשכנים היו מגיעים לצפות באותה "הקרנת בכורה".

בזיכרון ילדות נוסף מתאר סבא אלי את המשפחה המוסיקלית שלו. כמה מבני המשפחה היו מנגנים על כלים שונים והקימו תזמורת יחד עם עוד כמה חברים. בן היתר הם ליוו בנגינה את הקרנת הסרטים האילמים בראינוע "עדן" (לימים קולנוע "עדן"), בחתונות ומופעים שונים של מוסיקת ג'אז ומוסיקה קלה. את החזרות הם היו עושים בדירתם של הסבא והסבתא בקומה השלישית. הדודות היו לוקחות את אלי, שהיה אז ילד קטן, להאזין למוסיקה שניגנו תוך כדי ניסיונות לעודד אותו לאכול.

וכמובן שהוא היה עד ליום המרגש בו הוחלט בעצרת האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה – הקמת שתי מדינות עצמאיות בישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית. הוא זוכר את התגודדות בני המשפחה והשכנים סביב מקלט הרדיו של אביו  – מקשיבים בדריכות להצבעת המדינות ויוצאים בריקודים וחגיגות אחרי ששמעו על ההחלטה שהתקבלה. זכה לחזות בתקומתה של מדינת ישראל.

אחרי מלחמת העולם חזרה המשפחה לתל אביב. סבא למד ב"בית הספר לבנים על שם אחד העם" ולאחר מכן החל ללמוד ב"גימנסיה העברית הרצליה" במגמה הריאלית.

שירות צבאי

בשנת 1950 התגייס סבא אלי לצה"ל, לחיל התותחנים. הוא הוכשר ושירת כמ"ט – משנה טכני, עוזר קצין, שתפקידו היה לערוך חישובים שבאמצעותם ניתנו הוראות לסוללה היכן להפגיז. במסגרת התפקיד הוא הוצב בעמדת תצפית, בקו הכי קדמי, על מנת שיוכל לראות איפה היתה פגיעה ולדעת איך לכוון את הסוללה. לתפקיד זה היו מגייסים לרוב תלמידים ממגמה ריאלית שלמדו טריגונומטריה.

לאחר שחרור מהצבא הלך אלי ללמוד בקורסים שונים בתחום האמנות כגון גרפיקה, עיצוב וצילום והתחיל לעבוד בבית דפוס "אמנים מאוחדים", שם עבד שמונה עשרה שנים, בין היתר בהכנת פלטות לדפוס וריטוש.

הכרות עם סבתא אביבה

בשנת 1954 הכיר סבא את סבתא אביבה. הם נפגשו במסיבה של "חברה סלונית", מפגשים חברתיים של צעירים בימי שישי שכללו מוסיקה וריקודים סלוניים. סבא אלי אף היה מנגן על אקורדיון באותן מסיבות. הבילויים המקובלים לזוגות הצעירים באותה תקופה היו טיולים בשדרות רוטשילד, טיילת חוף תל אביב, גלידה "ברוקלין באר" וקונצרטים בגן העצמאות.

סבא אלי וסבתא אביבה בצעירותם

בפברואר 1957 נישאו סבא אלי וסבתא אביבה. בחתונה ניגנה התזמורת של בני המשפחה. אחרי נישואיהם גרו הזוג הצעיר בבית משפחת צור – המשפחה של סבתא, בתל אביב ובשנת 1959 עברו להתגורר בחולון  – בבית בו הם גרים עד היום. שם נולדו גם הילדים: אלון (1960), טובה (1963), ודפנה (1976 – אימא שלי). אחרי לידת הבן הבכור אלון החליטו לעברת את שם המשפחה מהאוסקינד להוד.

סבא אלי המשיך באותה תקופה לעבוד בבית הדפוס וסבתא אביבה היתה גננת.

העבודה בטלוויזיה הלימודית/חינוכית

בשנת 1972 התחיל סבא אלי לעבוד ב"טלוויזיה הלימודית" (שהיום נקראת "חינוכית"). שנתיים קודם לכן הוא למד בקורס "גרפיקה ואנימציה לטלוויזיה" הראשון שנפתח בארץ. במסגרת הקורס שיתף את אחד המרצים מאולפני הטלוויזיה בכך שבעברו למד אלקטרוניקה. לאחר כשלוש שנים קרה המקרה וחיפשו בטלוויזיה גרפיקאי שמבין גם באלקטרוניקה בשביל הפקה של קורסים לבתי ספר מקצועיים בתחום זה. אותו מרצה נזכר בסבא אלי והציע לו עבודה. על אף שהמשכורת היתה קטנה משמעותית מבית הדפוס, הוא החליט לעבור לעבוד בטלוויזיה  – תחום שהיה חדשני ומאתגר (כמו כן נושא הטלוויזיה ריתק את אביו של סבא, זיגמונד: הוא קרא ספרים רבים בנושא ראשית התפתחות הטלוויזיה וחלם לראות מכשיר שכזה, אך לא זכה לכך). הוא התקבל לעבוד במחלקת העיצוב של הטלוויזיה בה היו מעצבים תפאורות, תלבושות, גרפיקה לשידורים, צילום ואנימציה.

אימא שלי מספרת שכילדה – ללכת לעבודה עם אבא  – הייתה חוויה מדהימה. מתחם "הטלוויזיה הלימודית" היה מקום קסום שבו אפשר היה לראות את האולפנים, את התפאורות, את הבובות שהכירה ממסך הטלוויזיה (כמו קישקשתא), לראות את התהליך הארוך של הכנת האנימציה ואת האווירה היצירתית של המקום.

לאחר מספר שנים התמנה סבא אלי לסגן מנהל המחלקה. לקראת סוף שנות השמונים החלו המחשבים להיכנס לתחום הגרפיקה. לסבא אלי היה חזון  – שהמחשב יכול לשמש גם לגרפיקה בטלוויזיה. עד אז כל עבודות האנימציה והגרפיקה נעשו באופן ידני. הוא דאג לקדם את הנושא, על אף שבתחילה היתה התנגדות מצד העובדים לכניסת המחשבים. הוא היה הראשון שקידם את נושא המיחשוב לטלוויזיה בארץ. עבור כך אף זכה בפרס מנכ"ל.

בשנת 1997 פרש סבא מהטלוויזיה ויצא לגימלאות.

תחביבים

במשך כל השנים עסק ועוסק סבא אלי בתחביבים מתחומים שונים. בעיקר מעולם האמנות כמו גילוף בעץ, ציור, גרפיקה ועיבוד תמונה דיגיטלי. כמו כן גם נהג לבנות מערכות שמע אלקטרוניות ולהמציא מכשירי עבודה שונים, וכן הוא מנגן בפסנתר ומעיד על עצמו שהמוסיקה היא אחת מאהבותיו הגדולות, בעיקר מוסיקה קלאסית, ג'אז ומוסיקה ברזילאית. המוסיקה גם היותה השראה לחלק גדול מהפסלים והציורים שיצר.

סבא מוסיף כי אחד הדברים שעברו כחוט השני במשפחה הוא השילוב בין תחום האמנות לתחום הטכנולוגיה. גם אביו נהג לצייר בנוסף לידיעותיו בחשמל, חרטות ומכניקה עדינה, דודו  – אח של אביו – עסק בצילום לצד העבודה בבית המלאכה לנברשות המשפחתי, ודוד נוסף היה צייר ופסל. כיום גם הילדים וגם הנכדים ממשיכים בקו זה.

הזוית האישית

ליבי: אני ממש שמחתי להכיר טוב יותר את סבי. סיפור חייו מאוד עניין אותי, למדתי הרבה על המשפחה וגם על ההיסטוריה של המדינה. אני אוהבת את סבי ומקווה שהסיפור יימשך לעוד דורות רבים.