מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא רפאל נתנילוב שף מקצועי

סבא שלי מחזיק אותי בבית החולים בו נולדתי
סבא שלי וכל משפחתו לפני עלייה לארץ ישראל
תיעוד סיפורו של סבי מעלייתו ארצה ועד היום

שמי, בת אל שאתי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי רפאל נתנילוב ותעדתי את סיפורו של סבי.

סבא שלי נולד בשנת, 1962 להורים בשם חיים בוריס נתניאלוב ושרה נתניאלוב בעיר דושנבה. הוא היה הילד השני במשפחה עם שישה ילדים: מיה הבכורה, סבא שלי, רעייה, חנה, קלרה ומיכאל אחי קטן.

ההורים שלו ושל אחיו הכינו אותם לעלייה לארץ ישראל, כמה חודשים ספורים לפני שעלו למטוס. הם דאגו לארגן את הדרכונים, הויזה, צידה לדרך ולכל הדברים שצריך. סבי היה אז בגיל אחת עשרה בשנת 1973.

סבא רפאל מספר:

"שמי רפאל נתנילוב, נולדתי בשנת 1962, טג'יקיסטן, בעיר הבירה שלה דושנבה. רפובליקת טג'יקיסטן בעבר, הייתה חלק מברית המועצות וקיבלה עצמאות ב-9 בספטמבר 1991.

העלייה לישראל מטג'יקיסטן – 1973

ילדותי עברה עלי בעיר דושנבה. כשמלאו לי אחת עשרה, החליטו הורי לעשות עלייה לישראל. אבי שהיה איש פעיל, נמרץ ומנהיג ארגן את העלייה לישראל, לא רק עבורנו אלא ל-24 משפחות. הוא אירגן לכולם את הפספורטים, אשרות יציאה – הכל! וכך הגענו כולם לארץ ביחד בטיסה לשדה התעופה לוד. בשדה חיכו לנו 24 אוטובוסים, אוטובוס לכל משפחה. המשפחות היו מאוד גדולות, ברוכות ילדים, סבים וסבתות דודים ודודות.

כל 24 האוטובוסים יצאו לדרך, אנחנו לא ידענו את השפה העברית והוסבר לנו בתרגום שזו נסיעה קצרה של 10 דקות. נוסעים ונוסעים, ה – עשר דקות לא נגמרו, זה לקח שעות של נסיעה. הגענו למקום נידח לגמרי שם, הכינו מראש לכל אחת מ- 24 המשפחות שני קראוונים לכל משפחה למקום אליו הגענו קראו – עפולה עילית.

האזור בו שיכנו אותנו, בעפולה עילית, היה שומם, זו הייתה בעצם מעברה, יותר מודרנית. בקרוואנים היה לנו ציוד ראשוני ורהיטים הכוללים: שני פרימוסים ("גזיות"), מיטות, ספה אחת, שולחן ועוד. במתחם פתחו "אולפן" – שבו התחלנו ללמוד לדבר ולכתוב בעברית.

החוויה של סבא כילד עולה חדש ממלחמת יום הכיפורים

עברו מספר שבועות, היינו ממש עולים חדשים טריים, כל 24 המשפחות שעלו יחד לארץ. הגיע יום כיפור, היום הקדוש וכל בני המשפחות, אנשים דתיים, שומרי מצוות. כולנו הלכנו לבית הכנסת שהיה לנו שם במתחם. כשהודיעו לנו שפרצה מלחמה – מלחמת יום כיפור!

המלחמה פרצה ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, פרצה מהומה ואנחנו ביישוב בגבול הצפון, עולים חדשים, שלא יודעים את השפה ולא מבינים מה קורה סביבנו.

אני הייתי, ילד בן 11, מבועת ומפוחד לא ידעתי מה הולך לבוא עלי ועל משפחתי. הייתי בבית הכנסת באותו זמן עם הסבים שלי, אבא שלי ודודים שלי. נציגי המשטרה היגיעו  למקום ואמרו לנו לעלות לאוטובוסים, לפנות אותנו. לא הבנו את השפה והביאו מתרגם שהסביר גם בבוכרית וגם ברוסית. הרי היינו מאות אנשים במתחם כל 24 המשפחות הגדולות שעלו יחד לארץ.

בסופו של דבר השאירו אותנו שם במקום, פתחו עבורנו שלושה מקלטים. המתורגמן הרגיע ואמר שידאגו לנו, ואכן הביאו לנו אספקת מזון כל יומיים. בנו לנו במקום כמו מחנה, שבו כולנו עולים חדשים. הגברים התארגנו גם אנו הילדים הצעירים ועשינו תורנות שמירות על המחנה שלנו.

זו הייתה קבלת הפנים שלנו בארץ ישראל – מלחמת יום כיפור.

המשפחות מסתגלות לחיים אחרי המלחמה

סבא רפאל מספר:

"אחרי המלחמה, אבי קיבל החלטה שלא נשארים בצפון הארץ, הוא רצה לעבור לתל אביב. כמו שסיפרתי אבי היה המנהיג, הוא זה שארגן את העלייה לישראל ל-24 ה משפחות וגם הפעם הוא זה שארגן לכולם את המעבר לתל אביב. הוא היה היחיד שדיבר מעט עברית, מה שעזר לו לטפל בכל הארגון של המעבר. הוא אירגן 24 דירות בשכירות ל 24 המשפחות בשכונת שפירא, בתל אביב. בכל כמה בניינים כמה משפחות, כך שכולנו היינו בעצם בשכונה אחת – שכונת שפירא.

כשעברנו לשכונת שפירא הייתי בן 13, גיל  מצוות. את חגיגת הבר מצווה שלי עשינו בחצר הבניין. אז לא היה נהוג לחגוג באולם, את כל האירועים עשינו בחצרות. זו הייתה עבודה רבה, לקשט, לסדר ולבשל – הכל עשינו לבד.

למדתי בתל אביב בבית הספר בר-יוחאי, בית ספר דתי. התחתנתי בגיל צעיר מאוד וכשהתגייסתי לצבא כבר הייתי נשוי עם שני ילדים. שרתי בבה"ד 4, הייתי טבח-שף בבסיס ההדרכה המרכזי של צה"ל לטירונים. השירות הצבאי התאים לי, קבלתי משכורת גבוהה בגלל שהייתי נשוי עם ילדים.

כשסיימתי את השרות הצבאי, למדתי בתדמור – בית הספר הפעיל בעבר ללימודי טבחות וכן לימודי ערב וקורסי העשרה בנושאים שונים הקשורים במזון ומשקאות, ניהול אירועים ואירוח".

קריירה כשף מקצועי

"תחום הבישול והארגון של אירועים, אותו התחלתי בצבא והמשכתי בלימודי המקצועיים בתדמור בנה את הקריירה העשירה שלי כשף מקצועי. הייתי שף של בתי המלון בתל אביב כ-12 שנים: מלון פארק פלאזה, מלון סיני ברחוב יהודה הלוי.

תמיד אהבתי לעבוד, מקצוע זה קשה ודורש אחריות רבה ושעות עבודה רבות. אפילו כשאני ישן אני חושב על העבודה. אחרי שנים רבות של עבודה כשף בבתי המלון בתל אביב, בחרתי לעבוד כעצמאי ופתחתי חברת קייטרינג לאירועים יחד עם עוד שלושה שותפים. העסקתי כ- 50 עובדים בחברה שלנו. גם כשהייתי חולה לפעמים, הגעתי לעבודה, ידעתי שהאחריות על כתפי ,שתלויים בעסק שלי עוד 50 משפחות של העובדים שלי.

בהמשך פתחתי חברת קייטרינג לאירועים בשני סניפים, ב"גבעת השלושה" וב"חורשים בטבע". אחר כך הייתה לי מסעדה במשך כ-7שנים ב"אמות המשפט" ומסעדה ברחוב אבן גבירול.

אחרי עשרות שנים של עבודה קשה, החלטתי למכור את כל העסקים שלי ואני חושב שעשיתי את זה בזמן, מגפת הקורונה עשתה נזק נורא לכל עסקי הקייטרינג, כך שלדעתי עשיתי זאת ממש בזמן. עברתי לעבוד כשף ב"תעשייה האווירית", שם עובדים כל יום בשעות מסודרות ואני נמצא יותר בבית ועם המשפחה.

אני גאה באבא שלי, שבזכותו עשו כל המשפחות עלייה לישראל. אבי ואמי הביאו לעולם 6 ילדים, 48 נכדים, ו – 24 נינים. גם אני שהגעתי כילד בגיל 11, הקמתי משפחה בישראל: יש לי שני בנים: בני ואבישי ושלוש בנות: אורלי, חגית ושרה ומהם זכיתי לנכדים והיום זכיתי לשבת עם נכדתי שתתעד את סיפורי.

סבא שלי (משמאל) חוגג יום הולדת הישראל,יחד עם חברו

תמונה 1

 

כל בני המשפחה של סבא שלי (חוץ מאבא שלו, שלא בתמונה)

תמונה 2

הזוית האישית

בת אל: היי קוראים לי בת-אל ואני הנכדה הראשונה של סבא שלי רפאל. במהלך הפעילות החברתית הזאת בתכנית הקשר הרב דורי, למדתי להכיר דברים שונים שלא ידעתי על סבא שלי, למשל את כל הסבל שעבר במלחמה ואת הגעגועים לבית שלו למשפחה שלו. עוד למדתי להכיר בו משהו אחר, חוץ מזה שהוא מצחיק ברמות ואוהב לעשות דווקא לכל מי שסובב אותו, כמו ילד בן שלוש, סבא שלי גם חרוץ ואוהב לעשות דברים שונים. יש לו מוח מבריק ברמות, למרות שהוא מתנהג כמו ילד. יש בו אהבה ללא גבולות ונתינה אין סופית. אני שמחה ומאושרת שיש לי אותו ולו יש לו אותי.

אני שמחה שלקחתי חלק בתכנית הזאת, ככה למדתי להכיר את מה שלא הכרתי על סבא שלי, עוד הרבה תכונות שלא ממש בלטו בו, למשל אני אף פעם לא ראיתי את סבא שלי מרוכז במשהו אחד בחיים ומקשיב לי יותר משלוש שעות ברצף, או שהוא מספר את הסיפור על חייו, כי הוא לא אוהב לדבר על נושא אחד.

אז תודה רבה שהקשבתם לסיפור של סבא שלי ותודה לכך שלקחתי חלק בתכנית הקשר הרב דורי.

מילון

פרימוס
הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. (ויקיפדיה)

טג'יקיסטן
מדינה השוכנת בחלק המרכזי של אסיה. בעברה הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב-9 בספטמבר 1991. המדינה גובלת באפגניסטן בדרום, בסין במזרח, בקירגיזסטן בצפון ובאוזבקיסטן במערב ובצפון. רוב תושבי טג'יקיסטן הם מוסלמים. (ויקיפדיה)

דושנבה
דוּשָנבֶּה בירת טג'יקיסטן.

ציטוטים

”אני גאה באבא שלי, שבזכותו עשו כל המשפחות עלייה לישראל. “

הקשר הרב דורי