מאגר סיפורי מורשת

סבא ניסן מספר לשיר:

נולדתי בעיר טהרן בפרס, לשם הגיעו ההורים שלי מזל וחודדה (נתנאל) מהכפר שלהם שנקרא גולפייגאן. מדובר על סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת (1949-1951).

באותם שנים, אנשי הסוכנות היהודית שנציגיה פעלו בפרס אספו את היהודים מהכפרים המרוחקים והעבירו אותם למחנה עלייה בטהרן. המשפחה כללה את אבא, אמא, אחי הגדול ממני, אחותי הקטנה ממני והסבתא מצד אבא. מחנה זה שימש כתחנת מעבר לפני העלייה לארץ.

המתנה לעלייה נמשכה כשלוש שנים בהם ההורים שלי ואחי הבכור גרו במחנה אוהלים ושם נולדתי. החיים במחנה היו קשים. החורף בפרס מלווה בשלג שיורד במשך רוב החורף. ההורים שלי היו צריכים לטפל בתנאי המחייה, ביגוד, אוכל וחימום. ההמתנה נועדה לקבלת אישורים ותעודת עלייה רק בעזרתם היה אפשר לקבל תעודת כניסה לארץ.

העלייה לארץ נעשתה בטיסה בעזרת מטוסים שהסוכנות שכרה מחברות תעופה זרות. בהגיענו ארצה הועברנו למחנה צריפים לחלסה שהיא קריית שמונה. השיפור התבטא בזה שעברנו ממגורי אוהלים למגורי צריפים מפח. בצריפים בקיץ חם מאוד (כי הפח מתחמם מהשמש) ובחורף קר מאוד. אבל הנחמה הייתה שהגענו לארץ הקודש.

באותם שנים המדינה לא הייתה מפותחת ולא היו מקורות פרנסה או מקומות עבודה רבים. כדי לסייע לפרנסת המשפחה אבא שלי הועסק מדי פעם בעבודות יזומות. בעבודות אלה סיקלו אבנים על ההרים מסביב והכשירו את אדמות הטרשים לנטיעת עצים. העצים שנטעו על מדרונות ההרים שימרו את הקרקע שלא תיסחף מטה. כשאבא ראה שהפרנסה לא מצויה החליטו אבא ואמא לעבור לאזור המרכז (רמתיים), היום הוד השרון.

העולים החדשים באותם שנים שוכנו במעברות. ברמתיים הייתה מעברה שהמגורים בה היו בצריפים. צריף היא מבנה ארוך לא מחולק לחדרים והפרדה בין אזור השינה והמטבח נעשתה בעזרת שמיכות ששימשו כוילונות. המיטות היו מיטות סוכנות – מיטות פלדה עם קפיצים, והמזרונים היו למעשה שיחים שנעטפו בבד. המקלחת והשירותים היו מחוץ לבית בפחונים. השירותים היו בשיטת "בול קליעה" כלומר היה בור באדמה מעליו היה לוח עץ עם קרש שישבו מעליו ועשו את הצרכים. המקלחת הייתה בעזרת מים שהורתחו ונאספו לתוך אמבטיה שבתוכה היינו יושבים ושופכים על עצמנו את המים בעזרת כוס או קערה. בדרך כלל התרחצנו פעם או פעמיים בשבוע ובעיקר ביום שישי לקראת שבת. לא היה חשמל התאורה הייתה בעזרת עששיות שגם לשירותים הלכנו איתם בלילה. בחורף לחימום הצריף שמו גחלים בקערה ממתכת והדלקנו אותה וישבנו סביב המדורה עם שמיכות. ברז המים היה בחוץ בכניסה לצריף. מילאנו מכלי מים שהוכנסו לצריף והשתמשנו בהם. באותם ימים לא השתמשנו בנייר טואלט אלא בכד מים שמימנו שטפנו וניקינו את עצמנו אחרי עשיית הצרכים.

תקופת הצנע בשנות ה-50 תפסה גם אותנו במעברה. בתקופה זו לא היה מספיק אוכל במדינה. חלוקת האוכל נעשתה על-ידי שליחי מדינה תמורת תלושי האוכל שהוקצבו לכל משפחה לפי כמות והרכב המשפחה. למשל חלב קיבלו רק משפחות עם תינוקות ובשר חילקו במנות לפי מספר הנפשות. באחד הימים, אמי שעמדה בתור לקבלת מזון נפגעה קשה מאוד מסוס בורח שהשתולל לתוך האנשים שעמדו בתור פגע באמא בבעיטה בכבד. פגיעה קשה שגרמה למחלת כבד קשה שממנה סבלה כל חייה תוך כדי אישפוזים תכופים בבתי חולים. באותם שנים הרפואה לא הייתה כה מפותחת ולא ידעו איך לטפל ולרפא שחמת כבד שממנה נפטרה בגיל 72. בכל תקופות אישפוזה הבית תפקד ללא אמא ואנחנו הילדים היינו צריכים לדאוג לכל צרכינו.

מצב זה נמשך עד שנת 1955 בשנה זו ההורים שלי החליטו לעשות מאמץ עליון ולעבור לגור במבנה שיכון שנבנה במרחק של קילומטר מהמעברה ואליו עברו אנשים בעלי יכולת כלכלית לשלם עבור השיכון. להורים לא היה כסף והם לקחו משכנתא כל זאת בכדי להוציא את המשפחה מהמעברה. כי במעברה באזור של עוני ומחסור, מתפתחת תרבות של עבריינות ושוק שחור בחלוקת המזון.

השיכון אליו עברנו היה בגודל 45 מ"ר שכלל חדר אחד גדול חצי חדר מטבח ושירותים וכל זאת בתוך יחידת דיור אחת. להקלת צפיפות הדיור ההורים בנו מחסן בחצר וכן מחסן נוסף שבו התגוררה סבתא. בשבילנו זו הייתה קפיצת מדרגה ושיפור בתנאי החיים מכל הבחינות. יתרון נוסף היה שלבית הייתה צמודה חלקת אדמה בגודל חצי דונם, אותה עיבדנו, שתלנו עצים וגידלנו ירקות למאכל לעצמנו וחלק מכרנו. בנינו לול לגידול עופות שסיפק לנו ביצים טריות יום יום ובשר עוף למאכל. כשנתיים לאחר המעבר לשיכון בנינו דיר ורכשנו עיזה (תמי).  העיזה סיפקה לנו חלב טרי כל יום שממנו אמא הכינה גבינות וחמאה וכמובן חלב לשתייה. כל השיפורים האלה ברמת החיים תרמה משמעותית לשינוי שעברנו לחיים במעברה למצב החדש. מקום המגורים החדש שיבץ אותנו הילדים בבתי ספר חדשים ומתקדמים בכפר מל"ל וברמתיים. הלימודים בבית הספר בכפר מל"ל נתנו לנו הזדמנות לפגוש ילדים מרקעים שונים משלנו, למשל ילדים של ניצולי שואה וילדים מהמושבים בסביבה.

הגענו מבית ספר במעברה  הרגשנו את הפער ברמות הלימוד , בכתה ד נשארתי כתה. בגלל המצב הכלכלי בבית  אחי שגדול ממני בשלוש שנים ואני יצאנו לעבודה במשקים קרובים לבית הספר. מיד עם גמר הלימודים היינו מגיעים מבית הספר למשק שם עבדנו. העבודה הייתה ניקוי לולים ואיסוף ביצים מהלולים. בנוסף, עבדנו בשדות ובפרדסים באיסוף ירקות כגון תפוחי אדמה, קישואים, תותים וקטיף של פירות הדר. במיוחד זכור לי קטיף לימונים מכיוון שלעץ לימונים יש קוצים גדולים ומכאיבים מאוד. עבדנו גם בקיץ גם בחורף וכל זאת כדי לסייע בכלכלת הבית ותשלום המשכנתא. אבא שלי במקביל עבד בשניים או שלושה מקומות נוספים כדי להגדיל את ההכנסה.

את המטלות ואחזקת הבית עשינו אנחנו, שלושת הילדים. כי אמא ברוב הזמן אושפזה בבית חולים בגלל מחלת הכבד.

באותה תקופה הלימודים התקיימו בשתי מסגרות: בית ספר יסודי מכיתה א-ח ובית ספר תיכון מכיתה ט-יב כלומר לא הייתה חטיבת ביניים. אחי ואני למדנו בבית ספר כפר מל"ל עד כיתה ח לקראת סיום כיתה ח כל התלמידים נבחנו בחינת סקר שתפקידה היה לבחון את הרמה הלימודית לקראת הלימודים בתיכון וקביעת ההתאמה לסוג הלימודים בתיכון. באותם שנים הייתה אבחנה ברורה בין לימודים בתיכון עיוני ובין תיכון מקצועי שבו למדו מקצוע יחד עם הלימודים העיונים לקבלת תעודת בגרות. אחי ואני עברנו בהצלחה את הסקר וזכינו למימון הלימודים בתיכון. גם בתקופת הלימודים בתיכון המשכנו לעבוד במשקים לאחר שעות הלימודים.

לול העופות

שתי חוויות מסעירות שזכורות לי מתקופת עבודתי כנער בן 11 הן: בין יתר העבודות שנתבקשתי לעשות במשק שעבדתי בו היה לתפוס עופות שגדלו בתוך לול פתוח שבו העופות מסתובבים חופשי. תפקידי היה להתכופף לתפוס את העוף בעזרת מוט פלדה מכופף ולהחזיק בו בזמן שבעל המשק מזריק תרופה נגד מחלת העופות. באחת הפעמים, בעל המשק אמור היה להזריק לעוף ולפתע הרגשתי דקירה מעל בוהן יד ימין. אמרתי לו שהוא הזריק לי במקום לעוף וענה לי שזה שום דבר. בסיום העבודה הלכתי הביתה ובאמצע הלילה התעוררתי עם כאבי תופת ביד שהתנפחה. באותם ימים לא הייתה תורנות רופאים ובכל בעיה דחופה היה נהוג ללכת אל רופא המשפחה הביתה. מאחר והשעה היתה כבר אחרי חצות ומזג אוויר היה סגרירי, אימא החליטה לעשות לי קומפרסים של מים קרים וכמובן ששנינו לא ישנו עד הבוקר. בבוקר הלכנו לסניף קופת החולים וזכיתי לזריקה נוספת נגד החומר שהזריקו לעופות. את הכאב הרגשתי עוד במשך כמה ימים טובים. כמובן שחזרתי לעבוד במשק.

איסוף תפוחי אדמה

חוויה נוספת הזכורה לי: באחד הימים אחר הצהריים עבדנו אחי ואני באיסוף תפוחי אדמה. הטרקטור חרש את התלמים והפך את הרגבים ותפוחי האדמה נשפכים החוצה על פני התלם. ככה עבדנו במשך כל אחר הצהריים אספנו את תפוחי האדמה אל הארגזים. ולקראת שעות הערב ריכזנו את הארגזים והיינו אמורים להעמיס אותם על עגלה מובלת על ידי חמור ולהסיע את העגלה עם הארגזים מהשדה לעבר הכביש. לצורך כך היינו אמורים לרתום את החמור לעגלה. רק לאחר שהעמסנו את העגלה, בעל המשק שאל אותי אם אני יודע לרתום את החמור לעגלה. כמובן שאמרתי כמובן. רתמתי את החמור וכשהצלפתי בחמור על מנת שיצא לדרך, החמור ברח בלי העגלה, העגלה התהפכה וכל תפוחי האדמה נשפכו לרצפה. מסתבר ששכחתי לחבר את הרתמה עם הוו לעגלה. התחיל להחשיך והיינו צריכים לטפל בשתי בעיות: אחת לאסוף בחזרה את תפוחי האדמה אל הארגזים, שתיים לחפש את החמור שברח. אחי ואני אספנו את תפוחי האדמה לארגזים. את החמור לא מצאנו. חזרנו לבעל המשק עם פחד גדול ממה הוא יעשה לנו. הוא כמובן כעס ונזף בנו אך הוא ידע בליבו שהחמור יחזור בעצמו אליו לחצר.

בתקופת לימודי בתיכון מקצועי לא יכולתי לעבוד בשעות אחר הצהריים כי הלימודים הסתיימו בשעות הערב. אבל בכל חופשה מבית הספר יצאנו לעבודה. מצאתי עבודה במוסך לצביעת מכוניות בתור נער התפקיד שלי היה לשפשף את המכוניות בעזרת נייר לטש ולהכין אותה לצביעה. עבודה מאוד מאוד קשה שבה גם קצות האצבעות השתפשפו עד כדי דימום. כמו כן נשמתי את הצבעים שהתיזו על המכוניות. בסוף כל יום עבודה הייתי צריך לנקות את הידיים את הפנים ואת נחירי האף בעזרת אצטון.

הלימודים בתיכון מקצועי אורט בכפר סבא במגמת מכניקה, נמשכו שלוש שנים שבסיומן קיבלנו תעודת בגרות מקצועית שהיא שונה מתעודת הבגרות העיונית. הלימודים הכשירו אותי לשירות בחיל האוויר בתחום תחזוקת המטוסים.

אחי שובץ לשירות קרבי בחיל התותחנים. אחותי למדה בתיכון עיוני בבית ברל. התגייסתי בנובמבר 1966 ולאחר תקופת טירונות של שלושה חודשים שובצתי בבסיס חיל האוויר בתל נוף, בבית מלאכה שמייצר חלקי מטוסים למטוסי חיל האוויר. עבודת הייצור חשפה אותי לעבודה עם תכניות וסרטוטים שתכננו מהנדסים בחיל האוויר. ובליבי גמלה החלטה שאני לא אשאר כל חיי ברצפת הייצור אלא אשאף ללמוד הנדסה ולהיות בין אלה שמתכננים.

תוך כדי שירות חובה בשעות הערב יצאתי ללמודים להשלמת תעודת הבגרות.

תקופה זו זכורה לי כתקופה עמוסה וקשה כיוון שבסיום יום עבודה קשה ומפרך נסעתי ללמודים מתל נוף לתל אביב ובחלק מהימים הייתי חוזר מהלימודים ישר לתורנות שמירת לילה וכל זאת במקביל למטלות השיעורים והלימוד העצמי גם בימים סוערים של גשם וקור מקפיא עצמות. כך במשך תקופת השירות החובה השלמתי את תעודת הבגרות שנתנה לי אפשרות להמשיך ללמוד לימודים אקדמאים להנדסה. מפקדי ראו בי חייל מצטיין ובקשו ממני להמשיך לשרת בקבע. אני התניתי את הסכמתי ביציאה ללימודי הנדסה תוך כדי השירות. בקשתי התקבלה. בנובמבר 1969.

בתקופה זו הכרתי את אשתי לעתיד מרים, ההכרות נעשתה בתחנת הסעה שלה לעבודה בתעשייה האווירית. במקום זה ארעה תאונה בין אוטובוס ההסעות שלנו לתל נוף לרוכב אופניים שנפגע מהאוטובוס שלנו. לאחר כשנה וחצי מהכרותינו, התחתנו בחתונה יפה ושמחה מאוד בהוד השרון.

במרץ 1972 נולד בננו הבכור רן, ביולי 1973 נולדה בתנו טלי, ביוני 1974 יצאתי ללמוד לימודי הנדסאות בתל אביב וביוני 1976 נולד בננו שחר.

באוגוסט 1979 עברנו לגור בבסיס חיל האוויר בתל נוף. במאי 1982 יצאתי ללמוד הנדסה בבאר שבע לצורך כך עברנו  מתל נוף לבאר שבע, ולצורך כך חתמתי קבע לתקופה ארוכה. גרנו בבאר שבע 4 שנים, במשך לימודי הנדסת המכונות באוניברסיטת בן גוריון.

במרץ 1984 נולד בננו הצעיר אלדד. ביולי 1986 חזרנו מבאר שבע לפתח תקוה, שם גרנו עד נובמבר 1994 אז עברנו לגור בשכונה הצבאית 'נווה אפק' בראש העין.

עם סיום הלימודים, חזרתי לשרות במטה חיל האוויר.  לאחר 3 שנות שרות במטה כראש מדור, קודמתי לדרגת סגן אלוף וחזרתי לתל נוף, ליחידת האחזקה האווירית הראשית והגדולה של חיל האוויר, בה התחלתי את שירותי כחייל פשוט, להקים טייסת תחזוקה. זו הייתה תקופה עמוסה בעשייה רבה, פיקוד על אלפי חיילים ואחראיות גדולה על תקציבים רבים אך חשוב מכך על כשירות של מטוסים והשתתפות במבצעי חילוץ מיוחדים ומורכבים.

לאחר שסיימתי את תפקידי, כראש תחום מטוסים, קודמתי לתפקיד סגן מפקד היחידה (יא"א 22) ומפקד תפ"י ופרשתי בנובמבר 1992, לאחר 26 שנות שרות. השירות בחיל האוויר היה משמעותי מאוד ובמהלכו התקדמתי בדרגות, רכשתי השכלה אקדמית ולבסוף השתחררתי כקצין בכיר עם הישגים רבים.

במשך שנות השרות רעייתי היקרה מרים דאגה לחינוך וטיפול בילדים, חלק ניכר מהזמן לבדה. לא רק שטיפלה בבית ובילדים אלא גם  תמכה בי ונתנה לי אפשרות ללמוד ולהתקדם בשלבי הפיקוד והניהול ועל כך הערכתי הרבה. ברבות הימים בהגיעה לגיל 60 התגלתה בפנינו ציירת מוכשרת מאוד, ציוריה היפים מפארים קירות בבתי הילדים ובבית שלנו. התגלות מאוחרת של אומנית ציור. לא רק בציור כישוריה אלא גם ברקמה, סריגה ותפירה. אמא מסורה, אחראית, בשלנית מעולה ורעיה טובה מאוד.

יחד גידלנו לתפארת ארבעה ילדים שקיבלו חינוך מעולה, חוויות ילדות מקסימות, השכלה, ערכים וכלים לחיים. כולם מלומדים בעלי השכלה אקדמית ולאחר שרות מבצעי ומשמעותי בצה"ל והקימו משפחות וילדו לנו נכדים מקסימים.

טרם שחרורי הוצע לי תפקיד באוניברסיטת תל אביב בבית הספר להנדסאים, קיבלתי את תפקיד ראש המחלקה להנדסת מכונות ובנוסף הקמתי שתי מחלקות חדשות- מכטרוניקה ואדריכלות. בשנת 1995, הקמנו את המכללה להנדסה באפקה, הייתי בין המייסדים שלה ושימשתי כראש המחלקה הראשון להנדסה מכנית. מאז אני משמש כמרצה בתכניות לתואר שני בהנדסת אנרגיה, מנחה, ובוחן סטודנטים בפרויקטי הגמר במכללה.

בשנת 1999 הוצע לי להתמודד על תפקיד מהנדס תחזוקה ראשי של קמפוס אוניברסיטת תל אביב, ניגשתי למכרז, זכיתי בו ומאז אני משמש בתפקיד זה בנוסף לתפקידי כסגן מנהל אגף הנדסה ותחזוקה.

בשנת 2005 השלמתי לימודיי לתואר שני בהנדסת סביבה ומנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ובנוסף למדתי והוסמכתי כמלווה בנייה ירוקה. אני מוסמך בקורס דירקטורים מאוניברסיטת תל אביב, מוסמך כמגשר ועברתי בהצלחה קורס לחדשנות מהטבע. לבקשת הנהלת האוניברסיטה אני ממשיך למלא את תפקידי, למרות שיכולתי לפרוש לפנסיה לפני כ- 4 שנים.

תחביבים: כדור-רגל (בעבר אף שיחקתי בנבחרות תל נוף ובליגה ב') תשבצים, סודקו, תשבצי היגיון בעיקר, כבישת זיתים וייצור ליקרים וחמוצים.

בשנת 2003 התחתנה בתנו טלי לה יש שלושה ילדים והיא ילדה את נכדותינו הבכורות. בשנת 2004 התחתן שחר בננו האמצעי ממנו יש לנו שלוש נכדות ובשנת 2008 נולדה שיר.

בשנת 2008 עברנו לגור ברמת אביב כדי לסייע לבתנו טלי בטיפול בנכדות התאומות, נשארנו ברמת אביב עד שנת 2017.

בשנת 2011 התחתן בננו הצעיר אלדד ממנו יש לנו שני נכדים, רעייתו עומדת ללדת במרץ ילד שלישי. בשנת 2015 התחתן בננו הבכור רן ממנו יש לנו נכד שנולד בימים האחרונים.

מאכלי ילדותינו

מדובר בשנות החמישים, בארץ שררה תקופת הצנע. אוכל ניתן בהקצבה לכל משפחה: בשר דגים וחלב … השוקולד למריחה היה מתוצרת עצמית: מרגרינה, סוכר וקקאו מערבבים ומקציפים- זה היה הממרח על הלחם השחור לארוחת בוקר. לחילופין מורחים מרגרינה על הלחם ומפזרים סוכר. אכלנו הרבה מאוד לחם (כי זה מה שהשביע), קטניות  וירקות שגידלנו בגינה.

משחקי ילדותינו

הקפות – שתי קבוצות, קובעים מעגל גדול מאוד וקובעים 6 תחנות על היקף המעגל. קבוצה מכה בכדור טניס  וקבוצה תופסת, כשהכדור באוויר המכה רץ סביב התחנות עד שמשלים סיבוב. אם הקבוצה התופסת תפסה את הכדור בעודו באוויר, המכה נפסל. תפיסה ביד שמאל פוסלת את הקבוצה כולה ומבטלת את הנקודות.

7 אבנים –  מציבים 7 אבנים (חלקי בלטות)  זה מעל זה  ממרחק 5 מטרים, מכים בכדור טניס והמטרה להפיל את כל האבנים במידה ולא הופלו, המכים חוזרים להעמידם מחדש והקבוצה השנייה מכה בכדור ומפילה מחדש, כך עד להשלמת ההעמדה או פסילת המכים.

דודס – מקל באורך כ-20 ס"מ מחודד בשני קצותיו משמש ככדור המכה מכה ומעיפו התופס צריך לתפוס אם לא תפסה המכה ממשיך  להקפיצו ולהרחיקו מהתופס. כך עד שהתופס תופס ומתחלפים.

כדור מסמרטוטים – שיחקנו כדור רגל בכדור עשוי מסמרטוטים וקשור בחוטי חשמל. כי לא היה כסף לכדור אמיתי.

גולות – כדורי זכוכית צבעוניים בקוטר 1 ס"מ, המטרה להכות בגולת היריב ולקחתה אליך. היו מספר ורסיות: בור לתוכו היה צריך להכניס את גולת היריב ולקחתה, מורס מציבים גולות במשולש כל משתתף אחת או 2 לפי החלטה, ממרחק 5 מטרים זורקים גולה אחרת במטרה לפגוע ולהוציא את הגולות מהמשולש, כל שחקן שפגע והוציא גולה מהמשולש לקח את הגולה לעצמו.

תכון להכנת אורז חגיגי למפגש מאכלים:

שוטפים כמות אורז (כוס לכל סועד) 3 פעמים, מרתיחים מים (2 כוסות מים על כל כוס אורז) עם 2 כפות מלח, כשהמים רותחים שמים את האורז בסיר ומערבבים עד כדי רתיחה של המים יחד עם האורז. בישול של דקה נוספת, מסננים במסננת ומקררים במים קרים מיד, נותנים לאורז להתקרר ולהתייבש. בסיר קטן מבשלים שעועית חומה קטנה. מכינים קוביות גזר בגודל 5 מ"מ ומטגנים יחד עם צימוקים שחורים. מערבבים את האורז יחד עם הגזר, צימוקים, שעועית ותבלינים: קינמון, כורכום ומעט ציפורן.

בתחתית סיר שמים פרוסות תפוחי אדמה, יחד עם שמן  על התחתית הזו שופכים את האורז המעורבב, עושים 3 או 4 ארובות באורז ליציאת האדים ומבשלים על אש נמוכה כ-40 דקות, או בסיר חשמלי כשעה וחצי. בהגשה הופכים את הסיר על מגש גדול ומתקבלת עוגת אורז יפה מאוד. מפזרים מעל אגוזי מלך, קליפות תפוזים מגורדות ושבבי זעפרן.

נסכם…

מילד שנולד במחנה עולים בטהרן דרך מעברות, ילדות בתקופת הצנע, כילד להורים קשי יום שעשו ככל ידם לתת לנו חינוך טוב וצרכי קיום כיכולתם, הצלחנו להתקדם, לשרת בצה"ל ולהגיע לדרגה בכירה, לרכוש השכלה אקדמית מכובדת להקים משפחה מפוארת עם ילדים משכילים שבעצמם הקימו משפחות מפוארות והכל בכח הרצון, בעבודה קשה מאוד ובאמונה עצמית שהכל ניתן להשגה. על כך תודתנו לקדוש ברוך הוא. נבקש שישמור על כל בני משפחתנו וייתן להם אריכות ימים ובריאות טובה. שנכדינו ימשיכו את השושלת כפי  שעשינו אנו בהצלחה רבה יותר.

בתמונה: הסמובר העתיק שעובר במשפחה שלנו . נהגו לחמם גחלים, להניח את הסמובר ובתוכו מים ותמצית תה. את המפה סרגה סבתא רבתא של שיר במסרגה אחת.

הזוית האישית

סבא ניסן: התכנית יפה ומבורכת, מקשרת בין הדורות. על ציר הזמן מגיעה בתקופה מאוד ייחודית ומתאימה – הדור שלנו הולך ונעלם כך שאת ההיסטוריה שלנו ששזורה בעלייה אחרי השואה והקמת המדינה ישארו מעטים שיוכלו לספר. הנכדים שלנו זכו.