מאגר סיפורי מורשת

1960 -1964 – סיפור על שנים נבחרות

אי אפשר לקפסל 69 שנות חיים בשלוש דקות (שאלה בחשבון – כמה שנים אפשר לקפסל בדקה אחת?). למזלי, ביקשת שאספר לך רק קטע קטן מהתקופה בה הייתי בגילך.

בין השנים 1960- 1964 חייתי בדימונה, מגיל 8 עד 12. כפי שאת יודעת, הוריי, סבא זיגו וסבתא דבורה, היו ניצולי שואה שהגיעו לפני הקמת המדינה, וניסו למחוק את העבר שלהם כגלותיים כמו רוב העולים דאז, ובלחץ גורמי הממשלה, ולבנות עצמם מחדש במדינה העברית החדשה ולדבר בשפה העברית החדשה. כך שהתגלגלנו בין כמה יישובים מהרגע שנולדתי, בקבוץ גבת עד לשנת 1960, בדימונה. התגלגלנו לדימונה, כיוון שאבי שהתחיל לעבוד כמנהל עבודה בבניית מבני הכור בדימונה (וזה סיפור אחר לגמרי).

החיים באותה תקופה

החיים באותה תקופה היו שונים מאד מהחיים היום, כפי שאת חווה אותם. לא היו טלפונים, לא הייתה טלוויזיה, קראנו ספרים: בגיל 8 קראתי את כל מילון אבן שושן, את אנציקלופדיה "מכלל" וכאלה, כך שאת העברית אותה אני מדבר כיום, רכשתי כבר אז בדימונה, שהייתה עיירת עולים טיפוסית. התקשורת בין אנשים הייתה ישירה, פנים אל פנים, או על ידי מכתבים לאנשים רחוקים.

רוב הזמן שיחקנו ברחובות. לא היו כמעט כבישים ומדרכות, גני שעשועים ומעט מאד מכוניות, כך שהשתלטנו על כל השטח, כמעט כמו ביום כיפור של היום. שיחקנו בחוץ כמעט כל היום, עד רדת החשיכה, ואף אחד לא חשב שיש סיבה לדאגה. החיים היו תמימים. לא נעלנו את דלתות הבתים ונכנסו לבתי חברים ללא צורך לקבוע מראש. אחד החברים שלי, דודו ברגר, גר בבניין הסמוך לשלנו. גם הוריו היו ניצולי שואה, אבל שלא כמו אצלנו בבית, אצלם שמענו צעקות ללא הפסק, ובכי של אמו בין הצעקות. מדי פעם היה האבא נעלם וחוזר אחרי שבועות או חודשים (מאוחר יותר הבנו ש"בילה" את כל הזמן הזה בבתי סוהר, בגלל עבירות שונות, בעיקר בנושאי כספים). דודו אהב לחקות בעיקר את קולן ומלבושיהן של זמרות (שושנה דמארי או יפה ירקוני, שהיו זמרות מפורסמות בתקופה ההיא). באחד הימים החליט דודו, שהיה ילד שמנמן ופעלתן במיוחד, להקים להקת תיאטרון, ולהעלות הצגות (כמו שאת וחברותיך מעלות לפעמים), של חמישה עד שמונה ילדים, בהתאם להצגה. לימים, שינה דודו ברגר את שמו לדודו דותן והפך להיות קומיקאי מפורסם ואהוב שנפטר לפני כ- 20 שנה מדום לב.

כיוון שידעתי לקרוא ולהקריא טוב יותר מהילדים בשכונה, דודו החליט שאני אהיה ה"כוכב" הגברי של ההצגות, והוא יהיה "הכוכב" הנשי של ההצגות. כך גילמתי, למשל, את אמיל בהצגה "אמיל והבלשים" שכתב אריך קסטנר, ודוד היה דודתי… בהתלהבותו, הדביק דודו את אנשי העיריה, כך שהתחלנו להופיע בעיירות הדרום עם הצגות שונות, כשאנחנו מוסעים ע"י משאית ישנה, שהקצתה לנו המועצה, מקפצים מאחור על ספסלי העץ, לא מפספסים כל מהמורה בכבישים הרעועים של פעם. בתמורה להופעות שלנו, קיבלנו מתנות שונות (ילדים לא נהגו לקבל כספים בתקופה ההיא), כמו אלבומי תמונות, אלבומי בולים, ספרים ועוד. החיים התמימים שהיו לנו כילדים היו אז תמימים ונטולי דאגות. חיינו במדבר, כשהשכנים הבדואים שגרו בסביבה מספקים לנו ביצים ותרנגולות. עד היום אני זוכר את הבדואיות לבושות במלבושים העממיים שלהן, נושאות את סלסלי הביצים על ראשן. מדי פעם נותק החשמל בבית וקראנו לאור נרות. בפעמים האחרות, פסקו המים בברזים והיינו צריכים לקחת סירים על ראשנו ולמלא אותם במים מהמקום היחיד בו זרמו המים – בנין הסתדרות הפועלים. ממש כמו הבדואיות עם סלי הביצים.

ויותר מהכול אני זוכר ומרגיש עדיין את ריח האבק והחול שהיו סביבנו, בשיער ובגרון בימים החמים ההם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר בכר באבן יהודה, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה מיכל סניור.