מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד, נולדתי בשנת 1941 בעיר שיראז בפרס (איראן) להוריי ניסן ורבקה. היו לי עשרה אחים, ארבע אחיות ושישה אחים. בביתי דיברו בפרסית. עליתי לארץ בשנת 1958 כשהייתי בן 17.

בפרס היה עוני גדול, בקושי היה מה לאכול. כשהייתי ילד הלכתי למכולת וראיתי אנשים בוגרים שבאים ומבקשים מהמוכר להביא להם אוכל כי אין להם כסף לקנות. הסביבה הייתה מלאה במוסלמים והם התייחסו יפה.

היו לנו בבית ממתקים: סוכריות ועוגיות. היינו מקבלים קצת דמי כיס. למדתי בבית ספר "אוצר התורה", היו שם שיעורי תורה ועברית, בית הספר היה גדול עם 800 ילדים והיה בו מגרש גדול. למדתי עד כיתה ו' ואחר כך עבדתי, כי לא היה לנו כסף. אהבתי לשחק בכדורעף והייתי טוב בזה.

זיכרונות מחנוכה בילדותי

גרנו בירושלים בשכונת בית ישראל, הדלקנו חנוכייה בנרות שעווה בחנוכייה פשוטה מנחושת. כל המשפחה הדליקה בחנוכייה אחת משותפת בתוך הבית. לא היו לנו סביבונים, שרנו שירים ואמרנו את הברכה. החיים שלי היו שקטים, המצב הכלכלי היה רע מאוד, לכן להורים שלנו לא היה לנו כסף להביא לנו דמי חנוכה. היינו אוכלים לביבות וספינג'ים. אני אוהב את חג החנוכה כי היה נס ליהודים.

עם משפחתי

חגגו לי בר מצווה במסיבה קטנה וצנועה.

התגייסתי לחיל התותחנים והייתי סמל דת.

התחתנתי עם סבתא בשנת 1968 באולמי לחיים בתל אביב. עבדתי בחברת צבע והשכרנו חנות.

כיום אני בפנסיה, אני לומד תורה, עוזר לסבתא ועושה קניות. בהמשך אני רוצה לטפל בנכדים ולחתן אותם.

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

יאיר משה: אני מאחל לסבא דוד היקר המון בריאות ונחת מכל הנכדים שיזכה להיות בחתונה שלי. היה לי מאוד כיף לתעד את סבא ולשמוע ממנו על הילדות היפה שלו.

סבא דוד: אני מאחל ליאיר משה הרבה הצלחה בחיים, אושר ועושר ורק שמחה ונחת להורים.