מאגר סיפורי מורשת

סבא אברהם נולד בעיר בוזאו (Buzau) שברומניה בתאריך 3.3.1940. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בבוזאו כ-2000 נפשות והחזיקה גן ילדים ובית ספר יסודי. ביוני שנת 1941 נאסרו כל הגברים והוגלו למחנות. אבא של סבא – יעקב ינקו – נלקח למחנה עבודה בשם 'שאבה' במולדובה, שם עסק בעבודות כפייה של כריית אבנים עבור כבישים שהגרמנים סללו במהלך הפלישה לרוסיה (מבצע ברברוסה) אחר כך הועבר למחנה בטרנסניסטריה.

בהיותו בטרנסניסטריה הוא העביר מסר לאמו של אברהם, מלכה, שתברח עם סבא אברהם (שהיה אז תינוק כבן שנה) אל קרובי משפחה בעיר יאסי כדי להגן עליהם. אולם דווקא שם לקחו אותם מהרחוב והיגלו אותם למחנה (ניצולי פרעות יאסי) בטרנסניסטריה. אזור טרנסניסטריה נמסר לרומניה על ידי היטלר כמתנת תודה על השתתפותה במלחמה נגד רוסיה. הרומנים לא ייעדו את הכלואים לעבודה ואף לא להשמדה מאורגנת, אלא הפקירו אותם לגורלם, ללא אספקת מזון, טיפול רפואי או הגנה מינימלית מהקור המקפיא. המגורשים גוועו בהמוניהם ברעב, בקור ובמחלות. סבא אברהם זוכר שנדדו ממחנה למחנה, ימפול לטירספול, טרנופול, בניסטרו ופניארקה. הוא זוכר שנאלץ ללכת בשלג יחף וקשרו לו את כפות הרגליים עם סמרטוטים וחוטי תיל, כי לא היו נעליים בהישג יד.

בדצמבר שנת 1943, כאשר הרוסים היו על סף כיבושה של טרנסניסטריה, הותר ליהודים לחזור לרומניה, אולם רבים חזרו רק לאחר השחרור הסובייטי בתום המלחמה.

בשנת 1947 מכרו הוריו של סבא אברהם את כל אשר היה להם ברומניה, במטרה להעפיל לארץ ישראל. סבא אברהם היה אז בגיל 7 שנים. הוא נסע עם הוריו ברכבת במשך לילה ארוך ומפחיד לעיר גבול סמוכה לגבול בולגריה והונגריה בשם "אורדיה מרה". משם הועברו על ידי מדריך לחצייה בלתי חוקית של גבולות ( אל ג'ורג'ו – נמל קטן על שפת הדנובה בבולגריה, זאת בתקווה לעלות על אוניית פליטים שהמתינה שם). כל שהיה עמם היו רק הבגדים וכמה חפצי ערך שהוטמנו בכיסיו של סבא אברהם, כי היה ילד והוריו קיוו שלא יחפשו אצלו. נוף הנמל עם סירות צבעוניות ואוניות אימתניות נחרת בזכרונו של סבא עד עצם היום הזה. כל הלילה הצטופפו אברהם והוריו יחד עם עוד אלפי אנשים בחדר המכס של הנמל ושכנעו את שליח העלייה מישראל שיכניס אותם לרשימת ברי המזל שיצליחו לעלות לאונייה המפליגה לארץ ישראל, אך התברר שהגיעו מאוחר מדי. בבוקר ראו לאכזבתם את אוניית המעפילים המפליגה לארץ בלעדיהם כשהיא מלאה מעפילים. כשהאונייה הרימה עוגן והשמיעה קול צופר לשלום, פרצו הוריו של אברהם בבכי כמי שאיבדו אבידה יקרה. עצובים חזרו ברכבת לעיר הגדולה בוקרשט. הם לא יכלו לחזור אל ביתם כי הכל נמכר, ולכן חיפשו בית חדש בו. בבית שמצאו התגוררו עד שנת 1950, עת קיבלו היתר עלייה חוקי לארץ ישראל לאחר שמדינת ישראל כבר קמה.

באותה שנה הם עלו לאוניית נוסעים בשם "ארדיאל" שהביאה אותם ארצה. אברהם זוכר שהתפעל ממראות הים היפים, מהאונייה הענקית ומסירות ההצלה והגה האונייה שעד אז טרם ראה כמותו. העוגן הכבד היה תלוי על חרטום האונייה בשרשראות ענקיות שהשתלשלו מחור גדול בדופן האונייה ממנו הציץ כדי להתבונן מקרוב על העוגן". כאשר האונייה עברה במיצרי הבוספורוס בטורקיה אברהם ראה לראשונה צריחי מסגדים והאונייה השמיעה צפירות משונות על מנת לפלס את דרכה במיצרים הצרים. כשירדו מהאונייה בנמל חיפה, אמו של אברהם כרעה לארץ ונשקה את אדמת ארץ הקודש – ישראל – עליה שמעה רבות מפי אביה.

מנמל חיפה העבירו אותם למחנה שהיה בתקופת המנדט הבריטי שייך לצבא הבריטי ששלט בארץ. למחנה קראו "שער העלייה". לאחר זמן הועברו משם למושבה כפר סבא, שם שיכנו אותם באוהל בתוך מעברה שבה היו ים של אוהלים בצבע חאקי דהוי. סבא אברהם והוריו חיו באוהל בשטפונות החורף ובשרב הקיץ במשך שנתיים. כדי להגן על עצמם מהשטפונות בחורף היו חופרים תעלות סביב האוהל, וכאשר הגשמים היו עזים, המעברה היתה הופכת לאגם ענק שבמרכזו עיר של אוהלים. סבא אברהם זוכר שהיה מקושש קרשים בסביבת המעברה כדי לעזור להרכיב כיסאות וריהוט שלא היה להם. עד שלבסוף אביו הצליח, בעזרת כספים ששלח ארצה עוד בשנת 1947, לשכור דירה בשכירות מוגנת בכפר סבא.

הזוית האישית

הנכד אביב: החוויה היתה מאוד מעניינת, היה לי כיף מכל רגע. תודה רבה למארגנים ולסבתא וסבא שלי שהגיעו מפתח תקווה.