מאגר סיפורי מורשת

סיפור משפחה בכפר התימנים, כפר השילוח – סילוואן.

אני שולמית כהן לבית יהוד, נולדתי בשנת 1950 בבית חולים שערי צדק הישן בירושלים, בת בכורה להוריי משה וצביה יהוד.בילדותי גרנו בבית המשפחה בשכונת סנהדריה שהייתה אז בקצה ירושלים, שכונה על הגבול עם ירדן. יש לי עוד ארבע אחיות ואח. למדתי בבית ספר יסודי למל שהיה ברחוב ישעיהו מול בית הקולנוע המיתולוגי אדיסון. בכיתה ט' עברתי לבית ספר סליגסברג שהיה ברחוב הרב קוק במרכז העיר, בהמשך למדתי בבית ספר גבוה ללבורנטים ועבדתי באוניברסיטה העברית במשך 38 שנים במעבדות מחקר.

לאחר נישואיי נולדו לי שתי בנות ובן, שלושתם הקימו משפחות וזכיתי לנכדים ונכדות נפלאים.

בילדותי היה לנו מנהג  לבקר בחול המועד סוכות בקבר דוד המלך בהר ציון, בהזדמנות זו לקח אותנו אבי לאזור הסינמטק בירושלים והיה מצביע לעבר כפר ערבי שהיה מחוץ לחומות והיה אומר לנו שם הבית שלי. צריך לזכור שבתקופה זו ירושלים העתיקה וסביבותיה היו בשליטת הירדנים. הוא מאוד התגעגע לילדות שלו בכפר וסיפר לנו כל ילדותנו על החיים שם. הסיפור ליווה אותי כל חיי הצעירים והבוגרים וחשוב לי לספרו.

משפחת אבי הגיעה לארץ בשנת ה'תרנ"ה (1895) לאחר מסע ייסורים ארוך בספינה לאחר שברחו מביתם בתימן ועזבו את רכושם אחריהם. הם ירדו בנמל יפו עייפים מתלאות הדרך אבל לא וויתרו וחיפשו דרך להגיע לירושלים משאת נפשם. לאחר מסע על עגלות הגיעו לעיר העתיקה וחיפשו איפה נמצאים עוד תימנים. הראו להם את הכפר שנמצא מחוץ לעיר העתיקה שם התיישבו התימנים.

בתקופה זו הייתה מצוקת דיור קשה בעיר העתיקה והתימנים לא מצאו מקום לגור בתוך החומות, נוסף לכך היהודים בעיר לא קיבלו אותם ודחו אותם בטענה שלא בטוחים שהם יהודים כלל, לכן התיישבו מחוץ לחומות בכפר השילוח (סילוואן) כפר שהיה מעל מעיין השילוח. התימנים הראשונים שהגיעו בשנת ה'תרמ"ב 1882 גרו תחילה תחת כיפת השמיים במחסות של בדים עלובים ובמערות שהיו במקום.

לאט לאט בעקשנות ובנחישות בנו להם בתים מאבני השדה. סבי שהגיע מאוחר יותר לכפר בנה את ביתו אבנים מסותתות עם פתחים עם קשתות כי משפחתו הייתה משפחת בנאים, אבי תמיד התגאה שביתם היה הבית היפה בכפר. הבית היה בנוי משתי קומות. היה בו בור מים גדול שאסף  בו את מי הגשמים. אמו ניהלה חנות קטנה בקומת הכניסה של הבית. במשך זמן מסוים היה בבית גם בית כנסת, המרפאה של הכפר הייתה גם היא בבית אבי לתקופה קצרה אבי זוכר את הצנצנות שהיו על המדפים במרפאה ואת האחות חנה והרופא שהיו מגיעים מהעיר העתיקה לטפל בחולים.

אבי משה יהוד נולד בשנת 1922 בן יחיד להוריו היו לו אח ואחות מנישואים קודמים של הוריו. הוא סיפר על מצוקה קשה, סבתו הייתה עולה עם שק על גבה לעיר העתיקה והייתה דופקת בדלתות לקבל פיסות לחם יבש שאספה לתוך השק וכשחזרה הביתה היו אוכלים את הלחם היבש עם כוס תה. אביו לא ויתר ועשה כל עבודה שמצא אפילו בפרוטות כדי להתפרנס, מאוחר יותר הצליח אביו למצוא עבודה ולהביא הביתה אוכל ראוי יותר. הם עשו הכל כדי להתקיים גידלו ירקות בגינה לאט לאט קנו תרנגולות בשביל ביצים ועיזים בשביל חלב.

בגיל 3 בערך סבל אבי מדלקת עיניים שלא נרפאה והוא איבד את עין שמאל. בתחילה למד בחדר שהיה בכפר אצל המורי (המורה) הרב יוסף מדמוני, בחדר התימני היו לומדים ילדים בגילאים שונים הקטנים למדו אלף בית והגדולים למדו חומש וקריאה בתורה. למורי היה שוט שאיתו היה מצליף בילד שלא קרא כהלכה או התנהג לא כראוי. בגיל שש התחיל ללמוד בתלמוד תורה הספרדי בעיר העתיקה ואחר הצהריים המשיך ללמוד בחדר בכפר השילוח. כך יום יום עלה וירד מהכפר בשביל אל העיר העתיקה ובחזרה.

אבי כתינוק על ברכי אחיו מצד אימו אברהם נחום.

התמונה צולמה בחנות הצילום שהייתה ליד שער יפו אצל הצלם הארמני היחידי בירושלים בתקופה זו.

ה"חדר" בכפר השילוח – המורי הרב יוסף מדמוני עם תלמידיו וביניהם אבי יושב ראשון מצד שמאל, אפשר לראות כי ב"חדר" היו תלמידים בגילאים שונים. (שנת 1926).

ליד כפר השילוח התימני היה גם כפר ערבי. ראש הכפר היהודי היה אהרון מליח ולכפר הערבי היה מוכתר בשם רוזלאן. הערבים והיהודים חיו ביחד בשלום התנהלו כשכנים טובים שהיו מבקרים אחד אצל השני ומשתתפים בשמחות אחד של השני. האירועים של היהודים בכפר היו ידועות בשמחה שבהן והיו מושכות מבקרים תימנים ממקומות אחרים בעיר.

לאט לאט התחיל שינוי ביחס הערבים ליהודים, בשנת 1929 החלו להגיע לעיר העתיקה ערבים מאזור חברון שהיו שונאי יהודים ותוקפנים. התחילו התנכלויות ליהודים, הדרכים אל הכפר וממנו הפכו להיות מסוכנות. הילדים הלכו בקבוצות עם מבוגר, המבוגרים גם הם השתדלו ללכת ביחד.

יום אחד הגיע לכפר השילוח ערבי זר ולא מוכר שהסתובב בשבילי הכפר וצעק "אנחנו נשחט אתכם כמו שעשינו ליהודים בחברון", זה היה לאחר מאורעות תרפ"ט בהם הותקפו ונרצחו יהודים בחברון. הערבי היה בשעות הבוקר בכפר כאשר הגברים היו בעבודתם. אמו של אבי ששמעה את איומיו צעקה לו בחזרה "וכי הרגנו את אביך שאתה בא לאיים עלינו?". היא חיכתה לאבא שיחזור מהעבודה וסיפרה לו על הערבי המאיים. הוא מיד הלך לראש הכפר היהודי שהבין שחייבים לטפל בעניין בדחיפות, הוא אסף נציגים מהכפר ויחד הלכו למוכתר הכפר הערבי רוזלאן וסיפרו לו על האיומים על היהודים.

המוכתר הערבי קרא לבני ביתו הצעירים וצווה עליהם לקרוא בדחיפות את נכבדי הכפר הערביים לביתו, כאשר הגיעו סיפר להם על החרדה והפחד של היהודים מפגיעה בם ודרש מהם לשמור על חיי היהודים בכפר כי הוא רואה בהם אחים, הוא ביקש להציב שומרים בלילה בכניסות לכפר כדי למנוע מקבוצות פורעים להגיע אל היהודים, אף הוסיף ואמר אני מכיר בכם שאתם אחראים לשלומם של היהודים ואף אם תגידו לי שאני יהודי בן יהודי אני  מצווה עליכם להגן עליהם. כך עשו ערביי הכפר, שמרו שלא יגיעו זרים לכפר. אבי זוכר את אבא שלו מכין אבנים בחצר שיהיו לו להגנה אם הם יותקפו. ארגון ההגנה הציוני רצה לעזור ושלח ארבעה חברי הגנה לעזור לשמור על היהודים בכפר אבל התימנים סירבו לעזרה כדי לא ליצור מתח עם ערביי הכפר שהתגייסו להגן עליהם. הערבים ראו בהגנה ציונים שנואים והיהודים בכפר לא רצו לפגוע ביחסים הטובים עמם.

המצב הלך והחמיר, הייתה אווירה של שנאה. קבוצות של ערבים ממקומות אחרים הגיעו לעיר העתיקה וליבו את השנאה. צעירים ערבים מוסתים וחמומי מוח ארבו ליהודים ותקפו את אלה שיצאו מהעיר, הדרכים לכפר היו לא בטוחות. מוכתר הכפר הערבי רוזלאן אמר ליהודים שלצערו אין לו יכולת להגן עליהם והציע שיצאו מהכפר עד שהרוחות ירגעו. כך הם עשו, השאירו את החפצים שלהם בשמירה אצל הערבים והיו פליטים בעיר העתיקה.הם ישנו בתלמוד תורההספרדי ובבית הספר עד שנרגעו הרוחות. כשוך המאורעות חלק ממשפחות הכפר וביניהם משפחת אבי בסך הכל כ 30 משפחות חזרו לכפר, שאר המשפחות מן הכפר שהחליטו לא לחזור, רכשו לעצמם אדמות ובתים בנחלת אחים או שכרו להם בתים בעיר העתיקה, מספר משפחות היהודים בכפר הצטמצם.

לאחר מלחמת ששת הימים זכרו יהודי כפר השילוח את חסדו ועזרתו של מוכתר הכפר הערבי וכתבו לו מכתב הוקרה ותודה על עזרתו בימים קשים.

סיפור העזרה שהושיט מוכתר הכפר סילוואן פורסם גם בעיתונות.

נוסח מכתב התודה שנמסר למוכתר לאחר מלחמת ששת הימים.

אחד מחותמי התעודה שניתנה למוכתר הכפר הערבי חג' מוחמד גוזלאן היה סבי צאלח סאלם יאוד כפי שמופיע בנוסח התעודה המצורף למטה.

החזרה לכפר הייתה למספר שנים. שם חגג אבי את בר המצווה שלו. חודשים אחדים אחר כך חלתה אימו ידידה ונפטרה. את סיפור מחלתה סיפר אבי בכאב גדול. זה התחיל בצום תשעה באב שנת תרצ"ה 1935כאשר  עלתה מן הכפר לעיר העתיקה לקנות צרכי מזון. היה זה יום חם, בדרכה חזרה עם הקניות לכפר התחילו נערים ערבים לזרוק עליה אבנים היא מצאה מחסה במעיין השילוח, כאשר עברה שם אשה מן הכפר היא ביקשה ממנה לקרוא לבעלה לעזור לה. כשהגיע אליה בעלה החליט להגיש תלונה במשטרת הקישלה (זו הייתה תקופת המנדט הבריטי והתחנה הייתה ליד שער יפו). שוב עלתה סבתי אל העיר העתיקה שם הגישו תלונה על התקיפה וחזרו לכיוון הכפר זה היה יום חם וסבתי בצום אחרי הליכה ממושכת ביקשה לשתות כי צמאה מאוד. סבי קנה לה בקבוק גזוז קר והיא שתתה אותו בצימאון רב. מאותו יום חלתה מאוד כנראה מחלת מעיים והייתה חולה במשך חודשיים עד שמחלתה אילצה אותם לאשפז אותה בביקור חולים. אבי מספר "אני זוכר שהלכתי אליה לביקור ונתנו לה מיץ ענבים לשתות והיא אמרה שזה כבר לא יעזור לה וביקשה ממני לשתות את המיץ".

היא לא התאוששה ממחלתה ובי' בתשרי תרצ"ו ערב יום הכיפורים 60 יום לאחר האירוע בתשעה באב, נפטרה. אבי ילד בן 13 נשאר יתום לבד עם אביו.

אבי מספר "לאחר זמן מה  שוב החלו רוחות רעות לנשב והמאורעות החריפו, הבריטים הציבו באחד החדרים בביתנו שני אנשי משמר ביטחון אחד אנגלי והשני ערבי אך בשלב מסוים הממשל הבריטי החליט להפסיק את השמירה על היהודים בכפר והשומרים עזבו את ביתנו. המופתי הערבי חג' אמין אל חוסייני הכריז על חרם כלכלי ונאסר על הערבים למכור ירקות ופירות ליהודים. בשנת 1936 מפחד המאורעות עזבנו סופית את הכפר, כך אולצנו לנטוש כפר ששירת חיי קהילה עשירים, תושבי הכפר השקיעו את ממונם ומאמץ של שנים רבות לבנות יש מאין בתים בניני ציבור בתי כנסת כוללות מקוואות, הכפר ננטש ושוב הפכנו פליטים בעיר העתיקה". (הכפר פונה סופית בשנת תרצ"ח 1938 כאשר פינו בצורה מסודרת את שארית התושבים לעיר העתיקה מפחד הכנופיות הערביות).

זה סיפור של תקופה וכפר לא כל כך ידוע. סיפור שבער באבי לספרו לנו כדי לזכור ולא לשכוח את סיפורה של קהילה, משפחה וכפר קטן ליד חומות העיר העתיקה. סיפור שבו מקופלת היסטוריה של העם היהודי היסטוריה של געגוע, רצון עיקש, מצוקה קשה, מאבק וניצחון גדול של הרוח. אבי זכה להקים בית ומשפחה לתפארת.

ליצירת קשר עם שולמית כהן בנושא בני כפר שילוח, ניתן לפנות באימייל: shulamityc@gmail.com

תמונות מכפר השילוח סילוואן ומשפחת יהוד:

הזוית האישית

שולמית: עברתי חוויה מדהימה עם שתי בנות מקסימות שיחד עברנו דרך של לימוד הכרות משותפת למדתי מהן המון חיברו אותי לאנרגיה צעירה ורעננה. הסיפור שלי הפך לחוויה מקשרת ומחברת בין דורית. שמחתי לראות התעניינות והתלהבות שלהן מסיפור מעולם לא מוכר. הלוואי וירבו חיבורים כאלו. באהבה להן.

מוריה ושיראל: במהלך התקופה שעבדנו עם שולמית על הסיפור של אביה למדנו דברים מרתקים ומעניינים שאף פעם לא למדנו או שמענו עליהם. זה היה מדהים לשמוע על ההיסטוריה של יהודי תימן ועל הסיפור שלהם. כבר בפגישה הראשונה עם שולמית התחברנו ולא הרגשנו מבוכה! אנחנו מרגישות שהקשר שלנו עם שולמית ביגר אותנו ושינה את הסתכלותנו בכל מיני מצבים. אנחנו נהנות לשתף אותה בחוויות שאנו עוברות. הקשר עם שולמית הוסיף לנו מאוד וזכינו להכיר אישה מדהימה! תודה רבה על תכנית שמחברת בין הדורות ומלמדת אותנו הצעירים להעריך את התקופה שבה אנו חיות!