מאגר סיפורי מורשת

עמית יקרה, אני רוצה לספר לך אודות תולדות חייו של סבך יצחק (איציק) בן דקון: נולדתי בשנת 1942, כנראה באמצע השנה (תאריך מדויק אין לי). נולדתי במרוקו בעיר (קטנה) בשם סאלה (דרומית לעיר הבירה רבאט). הפריד בין שתי הערים נהר הנקרא בו-רוגרג, עוד נחזור אליו בהמשך.

הוריי היו: אימא מסודי – מסעודה לבית כהן. הוריה היו: אסתר ויצחק, שעל שמו אני נקרא. אימא-מסודי הייתה בת יחידה לשני הוריה, אך היו לה אחים מאבא שלה בנפרד. אבא ניסים לבית בן דקון (הוריו היו: אסתר ושמואל), לאבא היו עוד חמישה אחים אחיות. אחריי במשפחה נולדו האחים: שמעון – נפטר כתינוק, רחל, אלי, יפה-ג'ולייט, שמואל, שולה ומוריס-משה. סך הכל שבעה אחים נולדנו במרוקו (למעשה שמונה, פחות האח שנפטר). עלינו לארץ ישראל באוקטובר בשנת 1955 (על העלייה אספר מאוחר יותר). בארץ נולדו: רפאל – רפי, גבריאל – גבי ודוד, סך הכל עשרה אחים ואחיות.

בגיל מאוד צעיר, 3-4 שנים, הוריי הכניסו אותי למעין גן ילדים, יותר נכון להגיד שזה היה גן שנוהל על ידי רב מקומי שהיו בו רק בנים, הגן היה ממוקם מול ביתנו, בגן זה הייתי עד גיל 6 שנים. מגיל 6 התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי של חברת אליאנס, בית הספר היה מחולק לשני אגפים, אחד לבנים והשני לבנות. ההורים עבדו בבית, אבא ניסים היה חייט, המתפרה שלו הייתה ממוקמת בחדר המטבח שהיה די גדול, בעיקר גבוה מספיק על מנת לבנות מעין גלריה. אבא תפר בגדי – מדים למשמר/ משטרה, היו לו כשישה עד שמונה עובדים. אבא היה מקבל בדים ומהם היה תופר את המדים. אימא הייתה בעיקר עקרת בית, אך גם היא עבדה בעבודות תפירה, בין אם זו תפירת בגדים חדשים ו/או תיקונים. מגיל די צעיר, בערך 8-9, עזרתי לאבא להביא את הבדים מעיר הבירה רבאט ולקחת את המדים המוכנים בחזרה לרבאט. את כל זה עשיתי על אופניים עם "סבל" מאחור.

כעת אחזור לנהר שהפריד בין העיר שלנו סאלה לרבאט. אם כן, על מנת לחצות את הנהר צריך היה להגיע עם האופניים/ואו ברגל עד לנהר, חציית הנהר הייתה על גשר "ביילי" המורכב מלוחות עץ וצף על המים באמצעות מצופים, מעין חביות. גשר זה שימש רק להולכי רגל, כך שאסור היה לרכב על האופניים עליו (גם לא היה אפשרי) בגלל לוחות העץ. הגשר ניתן היה להזזה מצד אחד לצד השני על מנת לאפשר לאוניות לעבור דרכו, במרחק ממנו היו עוד גשרים בנויים עבור מכוניות/רכבים, גם גשרים אלו ניתן היה להזיז ולפנות מקום למעבר אוניות. את הדרך הזו, הלוך ושוב, עשיתי כל יום שישי אחר הצהרים ובימי ראשון, כלומר הבאתי מרבאט את הבדים ולקחתי המדים המוכנים לרבאט. יחד עם הבדים מרבאט, הבאתי גם את הכסף תמורת המדים המוכנים.

בבית הספר למדתי מכיתה א' (מגיל 6) עד כיתה ח' (גיל 13). בבית הספר למדנו בשתי משמרות, כלומר מ-8 בבוקר עד 12 בצהריים, ומ-14:00- עד 17:00. בין 12:00 ל-14:00 חזרנו הביתה לאכול, אני למדתי בהפסקה הזו בתלמוד תורה (אצל מסעוד-פרוספר, הגיס של אבא שלי וגם האבא של דינה וגליה אבקסיס) תורה ועברית. בית הספר היה מחולק לשני אגפים, אחד לבנות (בו למדה אחותי רחל, הצעירה ממני בשלוש שנים) והיה אגף לבנים בו למדתי. היו לי מספר חברים בכיתה, היינו שכנים (עד היום בישראל אני בקשר עם כמה חברים משם). הייתה לנו תלבושת אחידה, למדנו בשפה הצרפתית (באותה עת מרוקו הייתה תחת משטר של הצרפתים), לכן, שפת הדיבור והלימוד הייתה צרפתית. בתלמוד תורה –עברית.  בבית דיברו בצרפתית ובערבית הייחודית ליהודים, היא מעט שונה מהשפה של השכנים הערביים. בבית הספר היה חדר אוכל, אבל רק למי שהזדקק לכך. למדנו את כל המקצעות הרגילים, כגון: חשבון, גאוגרפיה, הסטוריה ועוד. כמו כן, כאמור למדנו גם שיעורי עברית. חלק מהילדים ואני בתוכם היינו בתנועת הנוער "הצופים", יצאנו למחנאות וטיולים בימי החופשות של בית הספר. שיטת הלימוד בבית הספר הייתה כזו: אחת לחודש היו מבחנים ולפי ההצלחה בהם הייתה הישיבה בכיתה. היינו כ-40 תלמידים בכיתה, כך שמי שנכנס לכיתה מבחוץ, יכול מיד להבחין מי הם התלמידים ה"טובים" ומי הם הפחות. לשמחתי הייתי לאורך כל שנות הלימוד בשורה הראשונה של כל כיתה בה למדתי, בסיום כל שנת לימוד התלמידים עברו לכיתה הבאה רק אם הצליחו לעבור את המינימום הנדרש, אחרת היו נשארים כיתה. ואכן היו תלמידים בכל כיתה – כאלו שלא עברו את הנדרש ונשארו כיתה עד שהצליחו להשיג הנדרש לעבור כיתה.

מאחר ובתקופה זו מרוקו הייתה בשליטה של ממשלת צרפת (הלימודים היו בשפה הצרפתית), התחלנו ללמוד מיום ב' עד יום ו' ,כלומר למדנו רק חמישה ימים בשבוע. בימי א' למדתי בתלמוד תורה. כמו שאמרתי קודם, בימי שישי וראשון ובחופשות של הלימודים עזרתי לאבא. אבא היה חייט של מדים, בזמן גזירת הבדים למידות של המדים, נותרו שאריות בד. את השאריות הללו הייתי אוסף לאורך כל השבוע, שם בשק ומוכר את זה לסוחרים יהודים/ערבים לפי משקל. מהשאריות הללו עשו שמיכות/כריות ועוד.

גרנו בעיר סאלה בתוך שכונה נפרדת משאר התושבים הערבים, לשכונה זו קראו המלאח, זה מעין גטו של היהודים.

תמונת מפת המלאח בעיר סאלה

למרות שהיו יהודים שגרו גם מחוץ למלאח, המלאח היה בנוי מרחוב אחד מרכזי עם שתי כניסות בשני קצוות של הרחוב, מצד אחד היו חנויות/ מאפיות/ מקוואות ובצד השני היו רחובות בנויים בצורה מקבילה אחד לשני. בכל כניסה לרחוב היה שער גדול. שערים אלו היו נסגרים כאשר הערבים היו מתפרעים ומנסים לפגוע ביהודים (ביחוד אחרי המלחמה, כידוע הגרמנים היו די קרובים לכיבוש צפון אפריקה). בכל שער הוצבו שומרים/שוטרים יהודים מטעם הקהילה והם למעשה היו המגנים שלנו. בית הספר היה ממוקם מחוץ למלאח, על כן בשער שהיה קרוב לבית הספר עמד שומר/שוטר יהודי (הוא היה שכן שלנו מהרחוב). אנחנו הילדים היינו מגיעים עד לשער, לכיוון בית הספר, מתאספים לפני השער, ורק אחרי שכולם הגיעו ומעט לפני התחלת הלימודים, השוער/שוטר היה מעביר את כל התלמידים בצורה מסודרת לכיוון בית הספר. כך יום יום, גם בהפסקות בין שתי המשמרות.

כאשר הייתי קרוב לגיל 12 זה היה מאוד קרוב לזמן שצרפת הייתה אמורה לצאת ממרוקו (בהתאם להסכם בינלאומי), כלומר – לתת שלטון חופשי ועצמאי לממשלת מרוקו לשלוט לבד במדינה. באותן שנים שליחי הסוכנות מישראל החליטו להעלות את יהודי מרוקו לארץ. לא תמיד היהודים הסכימו לעזוב את מגוריהם ולא כל כך ששו לעלות (אימא שלי התנגדה לעלות לארץ, לעומת אבא שלי שכן מאוד רצה). על כן התחילו בהפחדות וסיפורים אודות "פרעות" ו"רציחות" של יהודים ברחבי מרוקו (יתכן והיו דברים כאלה), על כן הוחלט יחד עם ראשי הקהילה במקום והסוכנות היהודית ראשית להעלות את הילדים תחילה, ורק אחר כך להעלות אחריהם את ההורים. אכן כך היה: בסוף השנה האחרונה של בית הספר היסודי ואני כבר קרוב לגיל 13, הוחלט שאחותי רחל ואני נעלה תחילה עם עליית הנוער ואחר כך יבואו ההורים. בשנים 1954-1955 היו כמה אירועים מצערים במשפחה, ראשית הדודה רינה (אימא של דינה וגליה) האחות של אבא, נפטרה במהלך ניתוח בבית חולים. אחר כך נפטרה סבתא אסתר – אימא של אימא שלי, ואחר כך נפטרה סבתא אסתר –אימא של אבא שלי. אימא שלי, למרות האבל על כל הנפטרים, החליטה לערוך לי בר מצווה, מאחר והייתי מיועד לנסוע לישראל מיד עם תום הלימודים בשנת 1955. אכן עשו בר מצווה, צנועה מאוד – רק המשפחה הקרובה מאוד ומעט חברים (הדודים/דודות מצד אבא שגרו ברבאט, לא הגיעו כלל לבר מצווה).

בחודש יולי  1955,עם סיום הלימודים, רחל ואני נלקחנו באמצע הלילה באוטובוס שאסף עוד ילדים מהעיר שלנו ומעיר הבירה רבאט. כך נפרדנו בעצם מההורים, מבלי לדעת מתי והיכן נפגוש אותם. נלקחנו לעיר הגדולה במרוקו –קזבלנקה (פירוש השם – הבית הלבן) ,שם שהינו מספר שבועות במחנה מעבר עם עוד הרבה ילדים שהגיעו מכל רחבי מרוקו. במהלך  השהייה במחנה, למדנו עברית ופעולות חברתיות. יש לזכור שבתקופה זו עדיין לא היו "טלפונים סלולריים" וגם לנו לא היה טלפון כלל, כך שהנתק מההורים היה מוחלט. אחרי שהייה של כמה שבועות, נלקחנו לכיוון הנמל של קזבלנקה ולאונייה שהפליגה לכיוון צרפת. באונייה זו (ששימשה בעצם גם כאוניית דיג), חליתי במחלת ים ובמשך יותר משלושה ימים שכבתי על דרגש –מעין מיטה ,עד שהגענו לעיר הנמל מרסיי שבצרפת. מהנמל נלקחנו למחנה (הוא נקרא CAMP DARENASE). המחנה היה מחנה מעבר של כל המיועדים לעלות לישראל, במחנה זה התרכזו יהודים שהובאו ממדינות שונות מאירופה ואפריקה (המחנה הזה שימש בתקופת מלחמת העולם השנייה כמחנה מעבר שבו ריכזו הגרמנים יהודים ולא יהודים, וממנו נשלחו למחנות בפולין וגרמניה). עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, הסוכנות היהודית שכרה את המחנה והוא שימש כאמור כמחנה מעבר ליהודים לישראל.

אנחנו היינו קבוצה אחידה של נוער, לכן הוחלט לקחת הקבוצה שלנו למחנה אחר מחוץ למרסי המיועד רק לנוער. בשלב זה, החלטתי שאני לא ממשיך עם הקבוצה למחנה הנוער הבא, אלא שברצוני להישאר ולחכות להורים שיגיעו, למרות שלא ידעתי כלל מתי והאם בכלל יגיעו. בכל מקרה, המדריכים של הקבוצה שלנו החליטו להשאיר אותי במחנה במרסי, כאשר רחל אחותי המשיכה עם הקבוצה למחנה האחר של הנוער. כך מצאתי את עצמי נשאר ללא קבוצה, לבד ועם שקית ניילון קטנה ביד שבתוכה היו לי הטלית, התפילין ומספר מועט של בגדים להחלפה. אחותי רחל לקחה אתה את המזוודה שהייתה של שנינו.

בתוך "ים" של אנשים זרים לחלוטין ומדברים בבליל של שפות זרות שלא הבנתי כלל, המגורים במחנה היו ארעיים וזמינים רק למשפחות שבאו יחד, לכן לי למעשה לא היה מקום מגורים קבוע אם בכלל. למזלי, התחברתי לעוד כמה ילדים במצבי, כך שהשהות הייתה די נסבלת, מאחר והמחנה היה סגור ומוגף בחומה וגדרות ופתוח רק בשער של כניסה/ויציאה והיו בו שומרים, לא ניתן היה לצאת מהמחנה ללא רשות, מה גם שהמחנה היה ממוקם בתוך יער גדול, כך שגם אם אתה רוצה לצאת – אין למעשה לאן. בכל זאת, חבר ואני הצלחנו מדי פעם לצאת מהמחנה דרך הגדרות, טיילנו ביער וחזרנו למחנה.

היו מספר בעיות במחנה. למשל, האוכל: לא היה חדר אוכל כללי עבור השוהים, אלא מטבח גדול בו הכינו ארוחות לכל השוהים במחנה. בגלל ריבוי השוהים, היה צריך לעמוד בתור על מנת לקבל את הארוחות בכלים שכל משפחה הביאה. לי לא היו את הכלים האלו והתור היה ארוך מאוד. למעשה, היה תור לאוכל מהבוקר עד הערב, לכן החלטתי להציע לעובדי המטבח שאעזור להם במטבח, הן בשטיפת כלים, בחלוקת האוכל ועוד מטלות, וכך יכולתי לקבל אוכל במקום.

הנהלת המחנה הייתה ממוקמת במרכז המחנה, ומדי יום תלו לוח מודעות ועליו היו רשומים כל האנשים שעומדים להגיע למחנה ומאין יגיעו, כמו כן היו רשימות של אנשים מהמחנה המיועדים לנסוע לישראל. עקבתי יום יום אחרי ההודעות הללו, על מנת לראות מתי ההורים שלי יגיעו, ואכן אחרי כמעט שלושה חודשים של שהות לבד במחנה, ראיתי את שמות ההורים שלי ומתי הם מגיעים. מובן מאליו שההורים שלי, שהגיעו למחנה, היו די מופתעים לראות אותי. כמובן שמיד התמקמנו באחד ממקומות הלינה/אכסון אותו הכנתי קודם, כאשר נודע לי על בואם. תוך כדי השהות, אחי הקטן מוריס-משה שהיה כמעט בן שנה, חלה מאוד בדלקת ריאות קשה. מחוץ למחנה ובצמוד לגדר היה ממוקם בית חולים ולשם הועבר האח מוריס. הרופאים לא נתנו הרבה סיכויים להחלמה ולמעשה, השלימו עם זה שהוא לא יבריא. אימא שלי לא ויתרה ודרשה מאתנו להכין קערה עם מים חמים. לתוך הקערה טבלנו מגבות, אותן העברנו דרך הגדר לאימא ,והיא הניחה את המגבות על החזה של מוריס. על  פעולה זו חזרנו מספר פעמים ביום במשך כמה ימים, ואכן היה שיפור בבריאות של מוריס וכך יצא מכלל סכנה.

בחודש אוקטובר בשנת 1955 הגיע תורנו לעלות לישראל, הועלנו על אונייה מנמל מרסי. המסע הזה ממרסי ועד נמל חיפה ארך שבעה ימים. הגענו לנמל חיפה ומשם כל העולים "פוזרו" לרחבי הארץ, ההורים ואנחנו (שישה אחים ורחל, שהייתה במקום אחר שלא ידוע לנו). הגענו לעיירה שנקראת עקיר (מעין מעברה, כלומר מקום ארעי למעבר). עקיר ממוקמת דרומית לעיר רחובות וקרובה לעיר עקרון (מוזכרת בתנ"ך) ולמזכרת בתיה. בעיירה זו קיבלנו מגורים בצריף "שוודי". הצריף היה מיועד לשתי משפחות משני צדדיו, השכנים שלנו –הצמודים לצריף היו משפחת בנאי. הצריף (החלק שלנו) היה בנוי משני חדרים ומטבח קטן, השירותים היו מחוץ לצריף בשדה שהיה צמוד ושייך לנו. מאחר והגענו כמעט ללא כסף ועם מעט רכוש, לא היה לנו חשמל, אבל היו מים.

מהסוכנות שהביאה אותנו, הבנו שלמעשה "מגיע" לנו לעבור למקום אחר שנבחר בכל מקום בארץ. כעולים חדשים וללא ידיעת השפה היה די קשה לחפש ולמצוא מקום אחר לעבור אליו. עם ההגעה לעקיר, נרשמתי ללימודים בבית הספר היסודי. בגלל קשיי השפה, הוכנסתי לכיתה ה'. אחר כך "הוקפצתי" כיתה, כלומר המשכתי לכיתה ז' ואח"כ לכיתה ח' (בתקופה הזו ,למדו שמונה שנים ברצף בבית הספר היסודי).

בכפר היו מספר תנועות נוער, אני הייתי בתנועת "הנוער בעובד והלומד" (בה אמשיך להיות חניך וגם מדריך שנים אחר כך בכפר סבא). במסגרת הפעילויות, שהיו בעיקר אחרי הצהרים (אחרי הלימודים), עשינו פעילויות חברתיות ולמדנו גם שירים עבריים. במסגרת זו, גם נשלחתי לקורסי מדריכי נוער, וכך הפכתי גם חניך וגם מדריך. עם סיום הלימודים ביסודי, נרשמתי והתחלתי ללמוד בבית ספר מקצועי "עמל" למכניקה בעיר רמלה. במשך ארבע השנים במהלכן חיינו בעקיר, נולדו האחים רפי-רפאל בשנת 1956 ואחריו נולד גבי-גבריאל בשנת 1957.

בכל אותן ארבע שנים לא ידענו כלל מה קרה והיכן נמצאת רחל. אחרי בירורים בסוכנות, נודע לנו שהיא נמצאת במוסד "הדסה" בירושלים ומשם עברה לקיבוץ רשפים בעמק בית שאן. במהלך החיפושים שלנו לעבור למקום אחר בארץ, אימא שלי ואני איתרנו מקום שנראה לנו סביר לגור בו, וכך בתאריך 19.02.1959 עברנו לשיכון מצקין הנמצא בכפר-סבא. מאחר ולא היה מקום לכולם, רכשנו צריף מפח והצמדנו אותו לבית. בצריף הזה ישנו כמעט כל האחים.

הדירה/בית בשיכון מצקין בכפר סבא, מימין לשמאל: מוריס, רפי, גבי נישא על ידי אלי ויפה

מאחר ועזבנו באמצע הלימודים שלי ברמלה, מצאתי מקום בו אני יכול להמשיך ללמוד, וכך המשכתי ללמוד בבית ספר מקצועי "עמל" בפתח תקווה. סיימתי את הלימודים בשנת 1961, לצבא התגייסתי שנה לאחר מכן, כך שבין 1961 ל 1962 (השנה שבה התגייסתי) עבדתי במפעל למכניקה בכפר סבא. העבודה במפעל הייתה בשתי משמרות: בוקר/ערב, את כל הכסף שהרווחתי מהעבודה העברתי בשלמותו להורים על מנת לעזור בפרנסה.

באוגוסט בשנת 1962 התגייסתי ואחרי שלושה חודשי טירונות נשלחתי להיות/לעבוד ברפא"ל. ברפא"ל עבדתי 41 שנים (נשארתי לעבוד כאזרח אחרי השירות הצבאי). בשנת 2003 יצאתי לגמלאות (פנסיה מוקדמת). באוקטובר 1963 נולד האח דוד, ובסך הכל אנחנו עשרה אחים.

עם שחרורי מהצבא ובחופשה שהייתה באוגוסט בשנת 1965, הכרתי את סבתא עדנה ז"ל, שבאה לבקר חברים שלה (שלמדו אתה בתיכון), זה היה בשיכון מצקין בכפר סבא. בתאריך 10.10.1966 סבתא עדנה ואני התחתנו, עברנו לגור בחיפה ברחוב פאר. בתאריך 23.10.1969 נולדה אימא שלך דורית. בשנת 1975 עברנו לגור בנווה שאנן ברחוב אבא הלל סילבר, אימא שלך התחילה ללמוד בכיתה א' בבית הספר בנווה שאנן. אחרי שנה סבתא עדנה החליטה ללמוד הוראה בסמינר "גורדון", לכן עברנו דירה לשכונת כרמל צרפתי שהייתה מאוד קרובה לסמינר. עם סיום הלימודים וקבלת תואר של מורה, סבתא החלה לעבוד בבית הספר הריאלי בחיפה כמחנכת כיתות יסוד. אימא שלך –דורית, המשיכה ללמוד בבית הספר היסודי בשכונת כרמל צרפתי, עד לסיום כיתה ו' ואז חזרנו לגור בדירה בנווה שאנן (שהייתה מושכרת בינתיים). בתאריך 02.10.1980 נולדה מרגנית, בשנת 1986 עברנו לגור בדירה/בית בגבעת אורנים, בה אנו גרים עד היום.

אימא שלך לימדה בחטיבת הביניים וחטיבה עליונה בנווה שאנן, מרגנית למדה את שלוש החטיבות בבית הספר בריאלי בחיפה. בשנת 1995 חלתה סבתא עדנה בפעם הראשונה במחלת הסרטן. אחרי טיפולים קשים ואשפוזים, הייתה רגיעה למשך כארבע שנים. לצערנו הרב, בשנת 1999 חזרה המחלה ביתר שאת, ובתאריך 07.03.2000 ,סבתא עדנה נפטרה.

אודות סבתא עדנה ז"ל

סבתא עדנה נולדה בקיבוץ נווה-ים ליד עתלית בתאריך 07.02.1948 להוריה, אמה דבורה וישניאבסקי שנולדה וגדלה בעיר גומל בביילו רוסיה (רוסיה הלבנה) ולאביה פישל צ'צ'קיס, שנולד בעיד שדליץ שבפולין המזרחית (קרובה לגבול עם ביילו רוסיה).

סבא רבא פישל ז"ל מחזיק בידיים את סבתא עדנה ז"ל בקיבוץ נווה ים

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים כבשו את פולין והחלו הפרעות ביהודים, אביה פישל ואחיו דוד החליטו לברוח לכיוון רוסיה. רצו לקחת גם את האחים ואת ההורים, אך הם לא רצו לעזוב, על כן רק דוד ופישל ברחו לרוסיה והגיעו לגומל, שם פישל פגש את דבורה לבית וישניאבסקי ושם גם התחתנו.

פישל היה איש מוסד בעלייה אשר הבריחו/העבירו יהודים מאירופה בכלל ומרוסיה בפרט לכיוון ישראל, כל זה כמובן עוד לפני הכרזת העצמאות. אם כן, פישל ודבורה ודוד ואשתו שרה עלו לישראל בשנת 1947 לקיבוץ נווה-ים, שם כאמור נולדה סבתא עדנה. לאחר כשנה בקיבוץ פישל ודבורה עזבו את הקיבוץ ועברו לגור בכפר-סבא בשיכון ותיקים. פישל עבד בכמה מקומות, אבל עיקר העבודה שלו הייתה בבנק הפועלים בכפר סבא (בסניף שקיים עד היום). דבורה עבדה במוסד לילדים עם מוגבלויות. בתאריך 21.12.1953 נולד אברהם, בתאריך 27.05.1956 נולדה תמי. בתאריך 17.07.1963 בעוד פישל, דבורה והילדים (סבתא עדנה ,אברהם ותמי) ישנו בבית שלהם בשיכון ותיקים בכפר-סבא, הגיע/ו רוצח/ים וירו עם רובה אוטומטי מספר כדורים רב בפישל ודבורה שנהרגה במקום ופישל נפצע קשה. הילדים לא נפגעו כלל, עד היום לא פוענח הרצח הזה.

משפט של סבא לחיים: "חייה ותן לחיות". סבא תמיד מאפשר לכולם לעשות דברים ולהתפתח לכיוונים בהם הם מעוניינים, הוא אינו מתערב בחיים שלנו אבל מאוד מעורב. הוא מדבר איתי ועם כל המשפחה בכל יום, שואל מה עשינו ואפילו עוזר לי בלימודים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בחטיבת הביניים שרת בכפר סבא, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה שרון בגנו.