מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של יגאל פולק, כתב: יובל אגם

שמי יגאל פולק, נולדתי בירושלים בתאריך 26.7.1943 בבית החולים וולאך. אני הילד הרביעי במשפחתי. שם אמי שולמית (סלמה) לבית עבוד ושם אבי רפאל פאלק מזרחי. הוריי עלו לישראל מחלב שבסוריה בשנת 1936. כאשר הוריי עלו ארצה, בעת הרישום במרשם האוכלוסין, אבי מצא לנכון לשנות את שם המשפחה מפאלק לפולק, ביודעו את הלך הרוחות בארץ.

להוריי נולדו חמישה ילדים בסדר הבא: מלכה, עזרא, פרידה, אני (יגאל) ואבינועם. אבי קרא לי בשם יגאל, סמל לגאולת העם היהודי. זאת משום שיום לפני שנולדתי הודח השליט האיטלקי, העריץ והאנטישמי מוסוליני.

שנותיי הראשונות היו בזמן מלחמת השחרור. בטרם מלאו לי חמש שנים, באחת ההפצצות על שכונתנו, נפל פגז בחצר ביתנו שהרג את אחת השכנות בשעה שעמדה ואפתה לחמים לכולנו. אפילו שהייתי ילד קטן אני זוכר את זה היטב. תמונה נוספת שחקוקה בראשי היא תמונת שקי החול ששימשו כמגן על דלת הכניסה, בפני ההפגזות על שכונתנו. גרתי בשכונת נחלת אחים בירושלים, ברחוב שבזי, בקומה השנייה של מבנה בן שתי קומות, שהיה מחולק לשמונה דירות בנות חדר כל אחת. גרנו בדירה בת חדר אחד (גדול יחסית) + מטבחון קטן מאוד. השירותים היו בחצר התחתונה, משותפים לכל שמונה המשפחות שגרו באותו בניין. בילדותנו, אמי נהגה לרחוץ אותנו במטבחון הקטן, בתוך פיילה עם מים חמים שחיממו אותם בחבית קטנה על פרימוס. באותה פיילה הייתה אמי גם מכבסת בידיה את הכביסה של כל המשפחה.

אבי עבד תקופה בשוק מחנה יהודה, בחברת ירקות שנקראה עמיר. בהיותו בן 37 קיבל התקף לב וכתוצאה מכך הפסיק לעבוד בשוק. בעבודתו הבאה, קנה חנות מכולת בשכונה ועבד בה כחנווני. כעבור שנה וחצי קיבל התקף לב בפעם השנייה. הוא נאלץ לעזוב את עבודתו, את מקומו תפס אחי עזרא, כאשר היה בן 16 שנה. אבי חשש שסופו קרב ובחר לא להשאיר את נטל החנות על אחי שעמד לפני גיוס ולכן מכר את החנות. בגיל 42 קיבל התקף לב שלישי, ליבו לא עמד לו והוא נפטר. ביום פטירתו הייתי בן שלוש עשרה, חודשים מספר אחרי חגיגת בר המצווה שלי.

אמי, שהייתה תופרת מקצועית, נאלצה לצאת לעבודה בתפירה לפרנס את ילדיה. היא הוזמנה על ידי לקוחות בעיר ירושלים. היא נהגה לקחת עמה ז'ורנלים לבחירת המזמינות, והייתה תופרת שמלות כרצונן. אמי לא הייתה אישה משכילה. היא למדה לקרוא ולכתוב בגיל מבוגר מאוד. לאמי היה לב רחב והיא אהבה מאוד להכניס אורחים, ועזרה לשכנים ולשכנות שבשכונתנו. היא נפטרה בגיל 66 ממחלת סרטן לאחר שעברה גם שבץ מוחי. מנגד, אבי היה אדם משכיל וחכם. היה דובר שבע שפות. אנשים רבים היו פוקדים את ביתנו הדל, לקבל עצת חכם בכל בעיה ובעיה. הופעתו היתה מרשימה ומכובדת.

בשכונתנו היו בתי כנסת רבים לעדות שונות. לתימנים, לכורדים, לאורפלים, לחלבים, לאשכנזים ועוד. מרבית תושבי השכונה היו הולכים לתפילות. זה היה חלק מהווי השכונה. אנחנו נהגנו להתפלל בבתי כנסת חלביים, "סלחה ומזל" ובית כנסת "עדס". כיום אני משמש בתפקיד גבאי בית כנסת "עדס".

כילדים הרבינו להסתובב ברחובות השכונה ולשחק במשחקים שונים שהיו באותו זמן. היו אלה משחקי כדור, כולל משחק שנקרא 'סטנגה', משחקים עם סביבונים, גולות, גוגואים, כולל משחק שנקרא אלם בוליק: זה משחק עם מקלון קטן מחודד בשני הקצוות + מקל ארוך לחבטה. היינו מקפיצים במכה בקצה המקלון ובמקל החבטה היינו חובטים במקלון.

במלחמת השחרור ואחריה, הייתה תקופת הצנע. היה מחסור במוצרי מזון לכן חילקו למשפחות תלושי מזון בהתאם למספר הנפשות בכל משפחה. תלושי המזון נועדו לקניית מצרכי יסוד, אורז, קמח, סוכר, שמן ועוד. זו הייתה תקופה ארוכה של עוני. בתום תקופת הצנע, נהגנו לקנות את מצרכי היסוד בחנויות מכולת שהיו בשכונה. את החלב קנינו מחלבן שהיה עובר בין הבתים. בבית לא היה מקרר חשמלי והיו עגלות או מכוניות שעברו בשכונה ומכרו לתושבים קרח. בנוסף הייתה מכונית שמכרה נפט לתושבים לצורך הפעלת הפרימוסים, הפתיליות ותנורי החימום. קניות נוספות היינו עורכים בשוק מחנה יהודה שהיה סמוך לשכונתנו. בשוק קנינו בשר, דגים, ירקות, פירות, חמוצים, ממתקים, פיתות ולחמים. אמי נהגה לבשל לארוחת הצהרים מנות כגון: סופריטו, אורז, שעועית ירוקה, אפונה, קישואים ממולאים, ועוד. בערבי שישי אכלנו אורז שעועית עם בשר וחמוד. בשבתות אכלנו הרבה חמינים או ממולאים וסלטים רבים.

בגיל 15 הצטרפתי לקבוצת הנוער של מועדון הכדורגל הפועל ירושלים. אחי עזרא, שהיה שחקן הנוער, לקח אותי למגרש קטמון, וביקש מהמאמן לבחון אותי. ארבע שנים שיחקתי בנוער. הספקתי להצטרף למשחקי הבוגרים פעמיים, נגד הפועל תל אביב ונגד שמשון. אחי עזרא שהכיר לי את עולם הכדורגל, שירת בחיל תותחנים בצה"ל עד ליום שבו הוא נהרג בתאונת דרכים, בשעה שהיחידה שלו חזרה מאימונים במצפה רמון. הוא נהרג בהיותו בן 20. בהגיעי לגיל גיוס, ובהיותי בן למשפחה שכולה ובוגר סמינר למורים, ניתנה לי האפשרות לשרת ארבע שנים רצופות כמורה בישוב ספר במקום שירות צבאי. בעקבות זאת פרשתי מהכדורגל ועברתי לגור בבאר שבע, שם עבדתי כמורה בבית ספר יסודי. בבאר שבע עבדתי בהוראה במשך שש שנים (שנתיים מעבר להתחייבות). בשנה הראשונה בבאר שבע התחתנתי עם חברתי בשם יפה. בשש השנים האלו נולדו לנו שני בנים: רפאל (על שם אבי) וצח.

חזרתי לגור בירושלים בסוף שנת 1969. מקום עבודתי המשמעותי הראשון היה משטרת ישראל. בשנת 1971 בחודש יוני, התגייסתי למשטרה בתפקיד ניהולי. פרשתי מהמשטרה בהיותי בן 50, בדרגת רב פקד. במהלך שנות עבודתי במשטרה נולדו לי שלושה ילדים נוספים, שלומית, איתי ואור. מקום עבודתי האחרון היה בחברת גחלת אלומיניום בעטרות ירושלים, שם עבדתי כ- 26 שנים רצופות כמנהל תפ"י. פרשתי לגמלאות בגיל 76.

כיום אני בגמלאות ויש לי 13 נכדים מחמשת ילדי. שבעה נכדים ושש נכדות: נועם, יובל, מאיה, רועי, נועה, ענבל, יעל, גיא, נטע, רותם, יותם, עומר ואלינור, כן ירבו… כיום, את מרבית עתותיי אני מקדיש לנכדיי.

אני בנבחרת הנוער

הזוית האישית

יובל: היה מאוד כיף לשמוע על הסיפורים המעניינים שסבא סיפר לי. היה מצחיק, מרגש, ומעניין.