מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במושב ינון. בגיל 7 עברנו לקריית עקרון למדתי בבי"ס אוהל מאיר. כילד אהבתי מאוד להתעסק עם מכשירים כדי ללמוד איך הם בנויים. אהבתי לקרוא ספרים ולהעשיר את עולמי.  לאחר מכן למדתי בגבעת וושינגטון.

שירתתי עשרים ושמונה שנים בצבא בתפקיד מודיעין והשתחררתי בדרגת סגן אלוף. עם השחרור עשיתי הסבה להוראה, למדתי  קורס מנהלים.

לאחר מכן, שימשתי כמנהל אגף החינוך שבע שנים, והיום אני משמש בתפקיד קב"ט יישובי.

"עקרון" בילדותי, הייתה כפר חקלאי ולכל בית היה שטח חקלאי שגידלו  בו פירות וירקות. גדלתי בטבע במרחבים ירוקים. אני זוכר ילדות של חופש, מרחבים והרבה צחוק ואושר. מהדברים הפשוטים.

אנחנו חמישה אחים במשפחה.

סיפורו של חפץ-השברייה של סב הסב שלי עיצ'ה

שם החפץ: "שבריה" (חרב)

ארץ מוצא: תימן

שנה: 1890

הכל התחיל בשנת 1890 בערך בשנה זו נולד סב הסב שלי עיצ'ה ימיני בתימן. סבא היה בן יחיד להוריו, דבר שהיה חריג במשפחות תימן, בה לכל משפחה היה בממוצע שבעה, עשרה ילדים ויותר.

לסב הסב שלי נולדו חמישה עשר ילדים אחד מהם הוא סבא סעדיה שהוא סבא רבא שלי.

תימן זו מדינה ענייה ולא מפותחת אשר נמצאת בדרום ערב סעודיה.לא היו בה כלי רכב והמעבר מכפר לכפר היה בעיקר ברגל ומעט על גבי חמורים. הליכה ברגל של יום שלם ממקום למקום הייתה סבירה ומקובלת.

ליהודים בתימן היה מעמד נחות הם היו בני חסות של המוסלמים, אסור היה להם לרכב על סוסים או לשאת נשק (חרב) ועוד מגבלות שונות.

סב הסב היה אמיץ וחזק והיה מתעמת עם המוסלמים הוא גם החזיק חרב (השברייה) בניגוד לחוק.הוא היה מחביא אותה מתחת לבגדיו, בתימן הגברים לבשו ג'לביה (שמלה) וכך היה לו קל להחביא אותה.

סב הסב שלי רכש את החרב כי הוא היה הולך הרבה מכפר לכפר במשך שעות רבות בכדי למצוא פרנסה. הדרכים היו מסוכנות מאוד, בעצם הוא היה הולך במדבר כי תימן היא ארץ מדברית והסכנות שארבו לו בדרך היו רבות כגון: חיות טורפות, שודדי דרכים וסתם תושבים שהיו מרביצים ומציקים ליהודים.

באחד הימים סב הסב שלי הלך לכפר שכן שהיה במרחק שש שעות הליכה, באמצע הדרך התנפלו עליו חמישה שודדים שרצו לפגוע בו ולקחת לו את כספו. סב הסב שלי שלף את חרבו ולחם בהם בגבורה. תוצאות הקרב היו שני הרוגים לשודדים ו-שלושה פצועים. סב הסב שלי נפצע בידו ונכנס לכפר השכן לקבל טיפול והגנה מפני השודדים גם שלושת השודדים שנפצעו הגיעו לאותו הכפר לקבל טיפול והגישו תלונה ל"אימם" (שיך-מנהיג/שופט) על כך שיש ליהודי חרב בניגוד לחוק.

האימם חקר את סב הסב שלי והוא סיפר לו שהם תקפו אותו והוא רק הגן על עצמו. ה"אימם" קבע שסב הסב שלי אינו אשם והוא אפילו העניש את השודדים. לא על זה שהם תקפו את היהודי אלא על כך שהם היו חמישה מוסלמים נגד יהודי אחד והוא הביס אותם. ובזה גרמו בושה למוסלמים. השמועה התפשטה באזור והפכה את סב הסב שלי לגיבור בעיניי כולם, יהודים ומוסלמים כאחד.

סב הסב שלי הצליח להבריח איתו את החרב לישראל והיא נשכחה באחד המחסנים (מתבן) במושב בו הוא גר, מושב ינון.

לאחר פטירתו של סבי בגיל תשעים ושבע נמצאה החרב כשהיא חלודה ומוזנחת. לקחנו אותה לצורף שניקה אותה והבריק אותה. גודלה של החרב של שלושים ס"מ, צורתה, חצי עגולה עם קמר באמצע וידית עם עיטורים מכסף. כיום היא מהווה מזכרת מיוחדת מלפני כמאה ושלושים שנה.

כיום החרב נמצאת אצל דוד יהודה בנו של סבא עיצ'ה אשר שומר עליה מכל משמר יחד עם ספרים עתיקים משנת 1879 שסב הסב הביא איתו מתימן.

אורח החיים הינו ספר קודש אותו הביא הסב מתימן

תמונות במהלך תכנית הקשר הרב דורי (ליהי ועזרא)

הזוית האישית

סבא עזרא ימיני: "מוטו לחיים – העם היהודי בן 4,000 שנה. אנחנו דור ההמשך של העם היהודי, אתם הדור החדש שמקבלים מאיתנו את הלפיד".

התרגשתי לעבוד עם נכדתי ליהי במסגרת התוכנית. התוכנית נתנה לי עוד היבט ועוד זווית התבוננות ושותפות בחייה של נכדתי.

אני משמש כקב"ט יישובי ועל כן מבקר בבי"ס בתכיפות, אך לא בתוך הכיתה. נהניתי מאוד.