מאגר סיפורי מורשת

עד  לגיל חמש התחנכתי רק בבית ולא ביקרתי בשום גן. אולם, כשהגעתי לגיל חמש התעוררה בעיה. כי בגיל זה בברית המועצות הקומוניסטית חל חוק חינוך חובה, הייתה חובה על כל ילד וילדה לבקר בבית הספר או בגן הממשלתיים. הוריי לא הסכימו בשום אופן שאקבל חינוך קומוניסטי, ולכן התנגדו שאלך לגן. הוריי היו בדילמה קשה, מה עושים? שכן, באופן טבעי בלתי אפשרי היה להשתמט מלימודי מערכת החינוך הממשלתית.

בשנת תש"ו (1946) הסתיימה המלחמה. רוסיה עשתה הסכם עם פולין, לפיו כל האזרחים הפולניים שברחו בזמן המלחמה והגיעו לרוסיה קיבלו אישור לשוב  לפולין. הוריי ביקשו לנצל את האפשרות של ה"דלת הפתוחה", הייתה זו עבורם הזדמנות פז לברוח מברית המועצות, ובכך להציל גם אותי מהחינוך הקומוניסטי. הם וחסידי חב"ד נוספים זייפו דרכונים פולניים שבאמצעותם ביקשו להבריח את הגבולות, כשבידם הדרכונים עלו הוריי על משאית שהסיעה אותם למקום המפגש החשאי, הדרך עד לשם הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש. במקום המפגש הצטרפנו ל'העשלון' – מעין קבוצה של אנשים שברחו יחד אתנו, ב"ה הצלחנו לברוח מרוסיה ומציפורני השלטון הקומוניסטי ולהגיע למקום מבטחים. הייתה לנו זכות גדולה לצאת את רוסיה יחד עם הרבנית חנה אמו של הרבי. במהלך מסלול הבריחה חליתי ואושפזתי בבית רפואה בווינה שבאוסטריה. כל המשפחות המשיכו, אך, משפחתי לא יכלה  להמשיך בדרך והם נאלצו לחכות עד לשחרורי מבית הרפואה, לא נשארנו לבד, איתנו נשארה גם הרבנית חנה, היא לא המשיכה במסלול הבריחה. רק לאחר כמה ימים שחררו אותי, וכולנו המשכנו בדרכנו.

התחנה הבאה שלנו הייתה גרמניה. היינו שם במחנה הפליטים "פוקינג" – שם שהינו חצי שנה. לאחר מכן המשכנו לפריז שבצרפת. שם שהינו כשנה וחצי. לבסוף עלינו ארצה בהוראת הרבי הריי"צ . כשהגענו לארץ, בשנת תש"ט (1949), היינו מספר שבועות במחנה העולים בבאר יעקב, שם גרנו באוהלים.