מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של המעיל האדום

אני ונכדתי פראדי זילברשטרום
אני בגיל 15
להיכן נעלמה הילדה הקטנה שבנסים שרדה מכל המחלות ועכשיו היא איננה?

שמי ריי'זל זילברשטרום. נולדתי בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן להורי שעי'ה ושרה גופין בשנת תש"ב. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה.
לפני המלחמה גרו הוריי בלנינגרד שברוסיה, כשפרצה המלחמה ביקשו השלטונות לגייס את רוב הגברים לצבא. גם אבי נכלל ברשימת המגויסים. אבי קיבל צו גיוס, ולמרבה המזל, הוא הצליח להשתמט משום שאימי הייתה בהריון איתי. כך קרה גם בצו השני. אך בצו השלישי היה כבר קשה להשתמט. בתקופה זו כמעט ברור היה, שכל מי שיוצא למלחמה הסיכויים שלו שיחזור חי משדה הקרב קלושים מאוד.
באחד הימים כשאבי לא היה בבית, הגיע דודי – אח אמי – שהיה מקורב לשלטון, ואמר לאמי לברוח מיד לתחנת הרכבת היות שנודע לו שעומדים לגייס בכוח את אבי. הוא גם אמר לה, ששם היא תפגוש את אבי כשהוא מחופש לזקנה ועליהם להימלט עם הרכבת הראשונה שיוצאת, אמי יצאה במהירות לתחנת הרכבת ושם היא מצאה את אבי. הם עלו על הרכבת וברחו יחד לסמרקנד, שם נולדתי.
לאחר שסבי וסבתי שמעו שהוריי ברחו לסמרקנד, הם רצו להצטרף אליהם וגם הם הגיעו לסמרקנד.
בעקבות המלחמה שרר רעב כבד ובנוסף התפרצו גם מחלות מסוכנות ומדבקות. הרבה מאוד ילדים קטנים מתו מרעב או ממחלה, תודה לקל, אני נשארתי בחיים. כשמלאו לי ארבע שנים סבתי מאוד התרגשה וקנתה לי מעיל אדום יפה, שהיה יקר מציאות באותה תקופה. בליל שבת לבשתי את המעיל בפעם הראשונה, ורציתי מאוד שכולם יראו את המעיל המיוחד שלי, יצאתי החוצה לחצר המשותפת לנו ולשכנים, אבל אף אחד לא היה בחוץ, ולכן יצאתי מחוץ לחצר (אז לא הבנתי את הסכנה שבדבר) וגם שם אף אחד לא היה. פתאום הגיחה חבורת נערים לידי ונער אחד הגדול מביניהם, כנראה, מנהיג החבורה הורה לנערים הצעירים יותר להרים ולקחת אותי. הם מלאו פקודה מיד. אני לא יכולתי להתנגד והם משכו אותי בכוח דרך ארוכה, עד שהגיעו  לסביבה מפחידה ביותר, שם התגוררו אנשים פושעים ושודדים. סמוך למקום הזה הם זרקו אותי על הכביש,  הם לקחו ממני את המעיל וברחו.
למזלי הרב, חברו של אבי שהתגורר בקרבת מקום יצא באותה שעה מביתו לבית הכנסת לתפילת קבלת שבת. בהשגחה פרטית, בערב זה הוא החליט לשנות את מסלול הליכתו, למרות שהייתה זו דרך מסוכנת ביותר. ולהפתעתו הוא גילה אותי מוטלת ליד הכביש ובוכה מאוד. הוא הבין מיד מה קרה, הוא תפס אותי והחל לרוץ לכוון בית הוריי. בבית התחוללה מהומה והורגשה אווירה של לחץ ופחד. "להיכן נעלמה הילדה הקטנה שבנסים שרדה מכל המחלות ועכשיו היא איננה", כל המשפחה יצאה בבהלה ובדאגה לחפש אותי. כשהתקרבנו לבית הוקל לי, הפסקתי לבכות וארשת פני העצובות התחלפה  בשמחה רבה. כולם חיבקו אותי, שמחו והודו לחבר המציל ולהקב"ה.
בילדותי

בילדותי
עד  לגיל חמש התחנכתי רק בבית ולא ביקרתי בשום גן. אולם, כשהגעתי לגיל חמש התעוררה בעיה. כי בגיל זה בברית המועצות הקומוניסטית חל חוק חינוך חובה, הייתה חובה על כל ילד וילדה לבקר בבית הספר או בגן הממשלתיים. הוריי לא הסכימו בשום אופן שאקבל חינוך קומוניסטי, ולכן התנגדו שאלך לגן. הוריי היו בדילמה קשה, מה עושים? שכן, באופן טבעי בלתי אפשרי היה להשתמט מלימודי מערכת החינוך הממשלתית.
בשנת תש"ו (1946) הסתיימה המלחמה. רוסיה עשתה הסכם עם פולין, לפיו כל האזרחים הפולניים שברחו בזמן המלחמה והגיעו לרוסיה קיבלו אישור לשוב  לפולין. הוריי ביקשו לנצל את האפשרות של ה"דלת הפתוחה", הייתה זו עבורם הזדמנות פז לברוח מברית המועצות, ובכך להציל גם אותי מהחינוך הקומוניסטי. הם וחסידי חב"ד נוספים זייפו דרכונים פולניים שבאמצעותם ביקשו להבריח את הגבולות, כשבידם הדרכונים עלו הוריי על משאית שהסיעה אותם למקום המפגש החשאי, הדרך עד לשם הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש. במקום המפגש הצטרפנו ל'העשלון' – מעין קבוצה של אנשים שברחו יחד אתנו, ב"ה הצלחנו לברוח מרוסיה ומציפורני השלטון הקומוניסטי ולהגיע למקום מבטחים. הייתה לנו זכות גדולה לצאת את רוסיה יחד עם הרבנית חנה אמו של הרבי. במהלך מסלול הבריחה חליתי ואושפזתי בבית רפואה בווינה שבאוסטריה. כל המשפחות המשיכו, אך, משפחתי לא יכלה  להמשיך בדרך והם נאלצו לחכות עד לשחרורי מבית הרפואה, לא נשארנו לבד, איתנו נשארה גם הרבנית חנה, היא לא המשיכה במסלול הבריחה. רק לאחר כמה ימים שחררו אותי, וכולנו המשכנו בדרכנו.
התחנה הבאה שלנו הייתה גרמניה. היינו שם במחנה הפליטים "פוקינג" – שם שהינו חצי שנה. לאחר מכן המשכנו לפריז שבצרפת. שם שהינו כשנה וחצי. לבסוף עלינו ארצה בהוראת הרבי הריי"צ . כשהגענו לארץ, בשנת תש"ט (1949), היינו מספר שבועות במחנה העולים בבאר יעקב, שם גרנו באוהלים.
במחנה הפליטים פוקינג

במחנה הפליטים פוקינג
לאחר מכן העבירו אותנו לכפר-חב"ד – שם הורה הרבי הריי"צ לחסידי חב"ד להקים ישוב ולהתיישב. כשהגענו לכפר חב"ד הוא היה מקום עזוב, מצאנו בתים ערביים שבורים והרוסים. הערבים שהתגוררו שם בעבר ברחו מהמקום במלחמת השחרור. השתכנו באחד מן הבתים האלה. היה זה בית עם שני חדרים, היו חסרים בו דברים בסיסיים למגורים: דלתות, חלונות, שירותים, גז ומים. אך, למרות כל הקשיים שמחנו שלפחות יש לנו בית. בבית זה גרנו עשר שנים. לאחר מכן עברנו לבית חדש בכפר-חב"ד.
בשנת תש"י (1950) התחלתי את לימודיי בבית ספר: "בית-רבקה" שבכפר חב"ד. נכנסתי ללמוד בכיתה ג'. הייתי תלמידת המחזור הראשון של בית הספר.
היו לנו הרבה תחביבים כמו איסוף בולים ואיסוף זהבים (עטיפות מיוחדות שהיו על השוקולדים). שיחקנו הרבה בתופסת, בכדור ובמחבואים.
בדרך כלל לא חגגו את יום ההולדת במסיבה מיוחדת, מעניין אבל שאני זוכרת, שבגיל שמונה עשו לי מסיבת יום הולדת חגיגית.
החגים זכורים לי כחוויה מהנה מאוד. בחג הסוכות היינו בונים את הסוכה בחוץ, ובחג החנוכה אימי הייתה מכינה לנו סופגניות, אותם אהבנו מאוד. אבי היה מדליק את נרות החנוכה בחנוכייה מפח ופתילות מצמר גפן.
בי' שבט ה'תש"י הסתלק הרבי הריי"צ, ובי' שבט ה'תשי"א הרבי הנוכחי עלה לנשיאות. אבי רצה מאוד לפגוש את הרבי, אבל לא היו לו את האמצעים לטוס.  דודי – אח אבי שהיה בעל אמצעים נסע לרבי. כשדודי הגיע לרבי הוא רצה להתקבל ליחידות, אלא שהייתה הוראה מהרבי, שלפני שנכנסים ל'יחידות', יש לעלות לאמו הרבנית חנה, שהייתה כבר אישה מבוגרת. דודי עלה לרבנית עם אנשים נוספים שגם רצו להיכנס ל'יחידות' לרבי, הרבנית ערכה סבב בין כולם וביקשה שכל אחד מהאורחים יציג את שמו הפרטי ושם משפחתו. כשהרבנית הגיעה לשמו של דודי הוא אמר ששם משפחתו גופין – כשם המשפחה של אבי.  הרבנית פנתה אליו ושאלה: "מה שלום הילדה?" בתחילה דודי לא הבין, אך הוא מיד נזכר, שהילדה שהרבנית התעניינה בשלומה זו בעצם אני – האחיינית שלו. הרבנית זכרה אותי שש עשרה שנים אחר המקרה!
ערב אחד, היה זה בליל ראש חודש אייר תשט"ז (1956) השעה הייתה שמונה בערב, כחמישים תלמידי בית הספר החקלאי – שהוקם לא מכבר בכפר חב"ד- עמדו להתפלל תפילת ערבית. לפתע באמצע תפילת "שמונה עשרה"  כבה האור ושנייה אחר כך פילח צרור יריות את שלוות הכפר ודומיית התפילה. שלושה מחבלים נכנסו דרך הכניסה הראשית וירו על המתפללים. המדריך שמחה זילברשטרום – שלימים היה לגיסי – יחד עם מנהל המוסד – אבי, הרב שעיה גופין, עמדו ליד החלון ו"זרקו" החוצה מבעד לחלון את התלמידים כדי להצילם מהתופת הנוראה, לאחר שניות נמלטו המחבלים דרך הפרדסים שסביב הכפר. כאשר נדלק האור נגלה האסון הנורא, המדריך שמחה ועוד ארבעה תלמידים צעירים נרצחו ונטבחו על ידי בני עוולה ה"פדאיונים"- ארגון טרור שחבריו שוטטו ופעלו באזור.
באותה שעה השתתפתי בשיעור חסידות ולא ידעתי דבר, אך כשנכנסתי הביתה חשתי אווירה של בהלה ומתח בבית. אבי כאמור, היה בין הנוכחים באירוע הטראגי ולא ידענו מה עלה בגורלו? ידענו רק שהיו יריות ויש נפגעים, אפשר היה לחוש את המתח והפחד באוויר.
חסידי חב"ד ובפרט תושבי הכפר עברו משבר קשה מאוד. הדבר היחיד שהחזיק את האנשים היו הוראותיו של הרבי. "איש בל יזוז ממקומו" ו"לא לנוס מהמערכה" הרבי הורה להרחיב את הכפר ואת מוסדותיו. הרבי הוסיף כי במקום שנגלתה מידת הדין תתגלה מידת הרחמים בכפל כפליים.
בכפר חב"ד גדלתי והתחנכתי וב"בית-רבקה" למדתי עד שהגעתי לגיל הסמינר. באותה תקופה לא היה סמינר בכפר, אלא רק בתל-אביב אבל הוא לא התאים לרוח החינוך החב"די, ולכן אבי התנגד שאלמד שם. חברותיי הלכו ללמוד באותו סמינר וקנאתי בהם. כשאבי ראה את צערי, הוא החליט לשלוח אותי לירושלים ללמוד ב"בית-יעקב". אבי היה חסיד מקושר לרבי, הוא לא עשה דבר בלי הוראה מהרבי, גם הפעם אבי שלח מכתב לרבי ושאל לאן עלי לפנות? הרבי ענה "ללכת ללמוד במקום הכי חרדי". הוא אף הוסיף שב"בית-יעקב" בירושלים לומדת תלמידה מהולנד שמתגעגעת מאוד להוריה הנמצאים רחוק, וביקש ממני שאעזור לה להתאקלם כראוי. בכך הרבי לא הותיר לי אפשרות ללכת ללמוד במקום אחר חוץ מ"בית-יעקב", ואכן נסעתי ללמוד ב"בית-יעקב" בירושלים. הייתי שם שבועות בודדים בלבד, משום שאז הקימו סמינר בכפר, ובקשו מכל תושבי הכפר לסייע בהקמתו. למדתי שם עד גיל שבע עשרה. בגיל שבע עשרה הוחלט לשפץ את מבנה הסמינר, והיות שלא היה מקום חלופי יצאנו לעבוד. התחלתי לעבוד בתור מורה.

כשהגעתי לגיל שידוכים אבי נסע לרבי. הרבי הורה לו להתחיל לחפש שידוך עבורי באזור ירושלים. לאחר זמן בעלי, שהיה עדיין בחור, נכנס ל"יחידות" לרבי, הרבי הורה לו להתחיל לחפש שידוך באזור כפר – חב"ד. לאחר כמה זמן נפגשנו והתחתנו. החתונה הייתה מאד מרגשת, משום שפעם לא היו הרבה חתונות, ובכל חתונה כל הכפר היה מגיע להשתתף בשמחה.

ילדתי ילדים וב"ה יש לי היום הרבה נכדים ונינים ואני מקבלת מהם רב נחת לאורך ימים ושנים טובות.

תשע"ו

מילון

יחידות
מושג בחסידות שפירושו פגישה פרטית עם הרבי. החסיד נכנס לחדרו הפרטי של הרבי ומקבל הוראות אישיות לעבודת השם שלו ותשובות לשאלותיו.

ציטוטים

”למרות כל קשיי הבראשית בארץ, שמחנו שלפחות יש לנו בית בארץ ישראל.“

הקשר הרב דורי