מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורו של המנון בית הספר

משמאל: סבתא שלי מימין: אני
תמונה של סבתא שלי בגיל 12 ומשפחתה
כיצד סבתא חיברה את המנון בית הספר שלה

שמי חיה שחם, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. יש סיפור אחד נועם, שלא סיפרתי לך עדיין, שקשור כמובן בילדותי ובחיים שלי בבית הספר.

אעשה הקדמה קטנה. בשנים במהלכן אני למדתי בבית הספר החלוקה הייתה כזו: שמונה כיתות היוו את בית הספר יסודי וארבע כיתות בית ספר תיכון. בית ספר יסודי: א'-ח', בית ספר תיכון: ט'-י"ב.

אני למדתי בבית ספר מאוד נחמד בקריית חיים שקראו לו בית ספר "ארלוזורוב", והוא נקרא על שמו של חיים ארלוזורוב שהיה מנהיג ציוני ידוע מאוד ושנרצח בשנת 1933. זמן קצר אחרי זה נוסדה קריית חיים, ולבית הספר היסודי קראו בית ספר "ארלוזורוב". כמובן שאני למדתי שנים אחרי זה, כשהקרייה הייתה מבוגרת יותר אבל לא מבוגרת מאוד.

למדתי שם מכיתה א' עד כיתה ה', ובסוף כיתה ה' קיבלנו הודעה שמעבירים את הכיתה שלנו לבית ספר אחר בקריית חיים, כי בבית הספר "ארלוזורוב" אין כיתות פנויות, זאת הייתה סביבה צעירה יחסית והיו שם הרבה ילדים. אמרו שמעבירים את הכיתה שלנו לבית ספר אחר, הוא נקרא בית ספר "מגינים", והוא היה מרוחק יותר מסביבת המגורים שלי ושל רוב חברי הכיתה שלי ואנחנו מאוד מאוד כעסנו. בלשון של היום היו אומרים 'התבאסנו', ממש התבאסנו. לא עזרו כל המחאות, ואפילו שביתה שלנו ושל ההורים שלנו לא עזרה.

בסופו של דבר, העבירו אותנו לבית ספר "מגינים" כי שם היו כיתות פנויות, ובבית הספר הזה התחלתי ללמוד ומאוד לא אהבתי אותו. לא אהבתי אותו בלי סיבה – כי המורים אהבו אותי, קיבלו אותנו בסדר גמור, היו שם חגים וטקסים נהדרים בבית הספר. רק בגלל הכעס הראשון הזה שהעבירו את הכיתה שלנו והרגשנו מקופחים, רק בגלל זה איכשהו לא הייתה לי אהבה גדולה לבית הספר. במשך שנתיים לפחות לא הייתי כותבת את שם בית הספר במחברת על גבי הפתקית הזאת שעליה אמורים לכתוב את שם בית הספר.

כשהייתי בכיתה ז' או ח', הכריזו בבית הספר על תחרות לכתיבת המנון בית הספר. ואני, שהייתי ילדה יצירתית וכתבנית לא קטנה, אולי גם יצר התחרות בעבע בי – אני כתבתי שיר שהוא המנון בית הספר. אין לי מושג כמה שירים הוגשו לתחרות, אבל העובדה היא שאני זכיתי במקום הראשון. והשיר הזה לא רק נכתב, הוא גם הולחן בידי מלחין שהיה מלחין ומנצח מקהלות ידוע, ועם השנים הוא נשכח. הוא היה גם המורה שלנו לזמרה. הוא הלחין את השיר והתחיל ללמד אותו בבית הספר. במסדרים שהיו מקיימים בבוקר בבתי ספר היו שרים את השיר שלי, וכך שרו אותו שנים.

לפני עשר או שתים עשרה שנים בערך, חבר שלי שגם שירת אתי בצבא והוא גם בן קריית חיים, והוא גם אדם כזה שמאוד מסור לזיכרונות העבר, למד בבית הספר "מגינים" והוא סיפר להם את הסיפור שלי. הם אמרו לו שיש להם המנון חדש. אני מאוד מאוד הופתעתי. אני לא יכולה להגיד שהתאכזבתי, כי צריך לזרום עם הזמנים החדשים, וברור לגמרי שהמילים של ההמנון ההוא לא מתאימות להיום. היית רוצה שאקרא לך את המילים? כי לשיר אני לא אעז, אם כי אני זוכרת את המנגינה.

וכך כתבתי:

יום יום אל בית ספרנו נשכים בחשק רב

נארוז מבחר ספרינו, נישא ילקוט על גב

בבית ספרנו, אחא, מה נעים, מה נעים וטוב

נלמד בו דרך ארץ, נקנה תורה לרוב

אגדל בו כאדם, כאיש עובד, אזרח

ובבוא היום עמי על שירותי ישמח

על כן עם בוקר אור אל בית ספרי אבוא

למקום תורה ואור, למקום חדווה יש בו

 

אני לא עושה לך חידון כמה מילים לא הבנת… בדור שלי הבינו את כל המילים. אנחנו ידענו את העברית הישנה והטובה וכתבתי בצורה קצת מליצית ועם המון תחושת גאווה של המקום, של הארץ, הרבה אידאולוגיה. השיר הזה היום לא היה עובר. הנה הוא מודפס פה. גם מי חיברה וגם מי הלחין. קראו למלחין משה ביק ואפשר לחפש אותו בויקיפידיה. לסיפור הזה אולי אין פואנטה, הוא נגמר בלי שום דבר. הוא רק מספר לך על סבתא שלך וגם מספר קצת על ההוויי של אותו זמן ועל האופן שבו אנשים הסתכלו על החיים. החיים הם לא רק "אני ואני ואני", אלא אני נותן שירות למולדת, אני לומד כדי להיות אזרח טוב, שיהיה אדם מועיל לחברה. דברים כאלה היום, אני חושבת, היו הרבה הרבה פחות מובנים.

תודה

סבתא חיה מספרת לנועם על חייה בבית הספר

הזוית האישית

נועם: היה לי ממש כיף לעשות את התכנית הזו כי למדתי על סבתא שלי הרבה דברים חדשים.

תמונה 1

מילון

הווי
אורח חיים, דרך חיים של עם או ציבור במקום או בזמן מסוים.

משה בִּיק
משה בִּיק (1899 – כ"ח בניסן תשל"ט, 25 באפריל 1979) היה מלחין עממי, מורה לזמרה, מעבד מוזיקלי ומנצח מקהלות ישראלי, איש חיפה, מחברם של עשרות לחנים עממיים ומאבות מקהלות הפועלים בארץ. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”החיים הם לא רק אני ואני, אלא אני נותן שירות למולדת, אני לומד כדי להיות אזרח טוב, אדם מועיל לחברה“

”אנחנו ידענו את העברית הישנה והטובה וכתבתי בצורה קצת מליצית ועם המון תחושת גאווה של המקום, של הארץ, הרבה אידאולוגיה“

הקשר הרב דורי