מאגר סיפורי מורשת

זו לא ביוגרפיה, אלו הם קטעי זכרונות.

שלום, נולדתי בישראל בשנת 1945, מספר חודשים לאחר תום מלחמת העולם השנייה (27.9.1945) כאשר התחילו להופיע ידיעות על שהתרחש באירופה מאז שנת 1939. אבי ואמי ז"ל, למזלם, היו אנשים "בלתי רציונליים" ועזבו את אירופה ל"פלסטינה" קודם לכן. אבי, יהונתן ז"ל, עזב עיירת חוף בלטביה בשם ליבאו (ניקראת היום ליאפיאה) שם היו לאביו, דוד לייב ישכרוביץ, עסק של יבוא ושיווק טבק. הוא נפטר בתאריך 2 לפברואר 1938 מסיבות טבעיות, למרות שאני סבור כי המצב, הנאציפיקציה, “עזר" לו בכך. סבתי מרים ישכרוביץ לבית קלבנסקי הי"ד נירצחה בליבאו, על חוף הים הבלטי בתאריך שכרגע לא ידוע לי (ניתן לברר בקהילה היהודית בליבאו). היא נולדה בעיירה סלנט ביום 18 ביולי 1869, ככל הנראה היה לה קשר למשפחת ר' ישראל מסלנט, אבי תורת המוסר הליטאית (מקורבת לאלו שמשתוללים כיום ברחובות). היא נרצחה ליד עיירה בשם סקדס על חוף הים של ליבאו ומופיעה ברשימת הנרצחים של הקהילה היהודית של ליבאו.

הדגל ואני – דוד מניף את דגל ישראל בסקדס, על שפת הים הבלטי ליד ליבאוו, במקום בו נרצחה סבתו מרים הי"ד

אבי שנולד בליבאו, לאטוויה, בוגר גימנסיה עברית שהושפע מהמהפכה העברית והציונית, עלה ארצה ככל הנראה בשנת 1922 (בן 17) לתל-אביב ולאחר מכן למד הנדסה בצרפת בעיר קיאן. היו לו עוד אחים: יעקב הי"ד שנירצח ברחובות ליבאו, עוד אח, סמסון, שכנראה התגייס לצבא האדום ונעלם שם כקולונל. אח נוסף של אבי, מאיר או מיירון, נסע לגרמניה לאוניברסיטת יינה שם למד באוניברסיטה רפואה, התאהב והתחתן עם אחות בשם אורסולה שהתגיירה (גם זה סיפור), שירת כקצין רפואה קרבי בצי הבריטי, קיבל אותות הצטיינות, ובשנת 1948 היה הרופא החטיבתי של חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין הי”ד. הוא ייסד את בה"ד 10 והרפואה הקרבית בצה"ל בכלל. צאצאי משפחתו בן (יעקב יוחנן) כולל שתי נכדות חיים כיום בכפר סבא.

משפחת אמי (מרכוס) חיה בעיירה יהודית (80%) בשם סיאד בליטא, לא רחוק מהעיר קליפדה שניקראה אז למל. היא למדה בסמינר על שם אלחנן ספקטור בקובנה (מה שמכונה היום קאונוס). שמה של אמי היה פרומה שעוברת ל- “תמימה", כך הכרתי אותה אני. היא עלתה בשנת 1932 לארץ. לשאלתי מדוע עלתה, ענתה כי לא יכלה לסבול את שנאת היהודים שם. אם אמי נקראה אטיה והיא נפטרה ממחלה בערך בשנת 1932. אחותי עדנה (שתזכה לחיים ארוכים, מבוגרת ממני בעשר שנים) נקראת על שמה. על אבי אמי יש סיפור גדול שאני חשפתי אותו, וככל הנראה לאחר מות סבתי, סבי משה חי עם גויות בעיירה סיאד ובמשך הזמן שינה שמו ל"מרכאוסקס" ונחשב בכפר כ"אחד משלהם". כך ככל הנראה על פי השמועות הוא שרד את השואה כגוי, יחד עם רופא יהודי בשם "שוייחט" שגם הוא שרד את השואה כי התושבים אהבו אותו. נולדו לו שני ילדים תאומים (שכונו 'שקוצים' בפי דודתי זהבה, גולדה). אני פגשתי שם שני מבוגרים, אחים בגילאים התאימים,67, בשנת 2002 בביקורי בליטא (יש בערד משפחת מרכוס שהאב הוא בן אחיו של אותו מרכוס ככל הנראה, שלא מוכן לשתף עימי פעולה בנושא).

למשפחת אמי הייתה עוד אחות אחת (שלוש ביחד), השלישית מלכה שנקראה מלי ז"ל, חיה בשיקגו ושם נפטרה. נותר לה בן בשם רוברט בן למעלה מ- 80, עודנו חי. אני ביליתי את מרבית חופשותי בכינרת, אצל דודתי זהבה, עובדה שתהיה לה חשיבות מבחינתי במלחמת יום כיפור.

למשפחת אמי היו עוד ארבעה אחים (שני זוגות תאומים) שהיו סוחרים גדולים, חוץ מבן-ציון שהיה קומוניסט (אפרים, יחזקאל, ברוך, בן-ציון). כולם נשחטו על ידי נאצים מקומיים ליד העיר מאז'אקאי בליטא. (ראה ספר "לישון עם האויב" מאת רוטה ונאגייטה ואפרים זורוף, על השתתפותם של הליטאים ברצח בשואה). “כך שיש לי "סיבות טובות" "לאהוב" את השורשים שלי בליטא ובגרמניה ימ"ש. בליטא ובלטביה ביקרתי כדי למצוא את מקומות מגורי המשפחות שלי, על אדמת גרמניה ימ"ש אני לא דורך, בוודאי לא לוקח חלק בבושה הישראלית כיום בברלין.

כך אני באתי לעולם המורכב הזה בשנת 1945, ואבי העקשן התעקש לתת לי את השם המחייב: "אלנקם" שאני סוחב אותו עד היום (יכולתי לשנות במשרד הפנים אבל לא עשיתי זאת). אני מבין שאמי ואחותי שכנעו את העקשן הזה לתת לי שם "דוד" על שם אבי-אבי. אבל באם הייתי נישאר עם אלנקם, בטח היו מכנים אותי כולם "אלי", כך שזה לא היה נורא.

בסביבות גיל שלוש (לא ידעתי חשבון אז), השכונה שלנו (רחוב לבונטין 20, היום מגרש חנייה) הייתה "שישו-ושימחו": האצ"ל (או הלח"י) תקפו את מרכזי הבריטים בשרונה (היום – שרונה) ובבית הדר, והמצרים הפציצו עם דקוטות את התחנה המרכזית (שנקראת "הישנה") כיום. להגיד שיצאתי מזה ללא פגע נפשי – לא יהיה נכון.

כשהייתי בגיל חמש (בשנת 1951), החליטו הוריי לעבור לרמת גן, לשכונה עם הרבה שגרירויות, "שכונת הלל”. היום זו שכונת קוביות מגורים. הרחוב ניקרא אז "יהלו"ם" והיום הוא מוכר בשם "קריניצי" – מול בית ההסתדרות. למדתי שמונה שנים בבית ספר "יהלום", ואחר כך בתיכון "דביר". יש לי הרבה סיפורים מהתקופה הזו, אבל חבל על המקום.

בחמישית בתיכון באתי לשיעורי היסטוריה עם מחברת מלוכלכת, תחת התירוץ שהכלב לכלך לי את המחברת.  המורה 'מר גיסין'  (הידוע) מראשון לציון, 'אהב' מאוד את התירוץ הזה כדוגמא למופרע לא יוצלח. לאחר זמן מה אותו מר גיסין שם לב שהוא לא מדבר אל הכיתה אלא רק איתי, כל היתר היו זומבים. אחר כך הוגדרתי כגאון הכיתה, מהמחברת שכח. בשישית בתיכון חיכיתי למורה להיסטוריה בנשימה עצורה והנה נכנס לכיתה בריון גדול שהתחיל לזרוק גירים (פעם היה דבר כזה) על התלמידים וכך הרס את האהבה שלי להסטוריה. היה לי קשה עם מתמטיקה, כמו לכולם. אבל האבא האובססיבי והעקשן שלי החליט שאני צריך ללכת למגמה מתמטית פיזיקלית. נכנסתי עם רגשי נחיתות אדירים, “רק שלא ידעו שאני כאן בגלל (באשמת) אבי העקשן”. הכיתה התחלקה לשניים. ציון 4 ומטה – כלל את כולם, פרט לאחד. החלק השני קראו לו מנחם פסטרנק הי"ד (אולי כבר נקם, זה סיפור ידוע אחר), שהיה תמיד 10.

יום אחד הייתה עוד בחינה בפיזיקה, ואני מתכונן ביאוש – מה אני עוד יכול להבין שאני לא מבין? המורה בא לחלק את התוצאות. כל הכיתה כמעט 4, פסטרנק – 10 כרגיל, אבל הפתעה גדולה!!!! שימו לב: יששכרי – 10. המשיח בא!! (המבחן הזה שמור אצלי עד היום, ליתר בטחון). מאז אני, מנחם, ועוד גאון אחד – היום פרופסור למימון רוני עפר (הוא אפילו רקד עם הלן שפירא!) – היינו המנהיגים הטכנולוגיים של הכיתה, ההובלה במתמטיקה פיזיקה וכימיה הייתה בראשותינו. כל היתר לא נחשב בעינינו. היסטוריה למדתי כמו תחביב. מאז נחשבתי לאחד מגאוני הכיתה, אולי הגאון. אגב, בין אלו שחכמתם הייתה בלהעתיק מאיתנו, יש פרופסור לרפואה. יש גם אשת עסקים מאוד ידועה וטובה.

מבחינה חברתית הצטרפתי ל"נוער לנוער". אהבתי מאוד את החברה שם ואת המדריך 'רידינג דלאל'. אבל נעבעך לקחתי ברצינות את הפעילות שם והדרכתי ילד עולה חדש מפרס שהוריו ישבו על הריצפה. כל השכבה בתנועה צחקה עלי. זו היתה האכזבה החברתית הראשונה ולא האחרונה.

כשהגיע הזמן להתגייס, כל החבר'ה הטובים בראשות הטרומווירט מנחם ז"ל, רוני עופר (שרקד עם הלן שפירא) ואני התגייסו לעתודה. כך עברנו טירונות קורס מכי"ם וקורס קצינים בחופשות. אני הלכתי ללמוד כימיה כי שאלת תחילת החיים  בעזרת mRNA הידוע עניינה אותי מאוד (זה מה שהיה חשוב לי אז). אנחנו העתודאים היינו די שובבים אבל אין כאן מקום לפרט, אולי פעם אחרת. סיימתי כתלמיד בינוני אבל סיימתי את הטכניון (לא כולם זכו לכך). וכאן באה ה-הפתעה של החיים.

בשנה הרביעית שלנו במאי פרצה מלחמת ששת הימים. בקיצור, כקצין באותם ימים הייתי ממונה על כיתת עתודאים, שנשלחה לתגבר את משק דן. ספגנו התקפה סורית במרגמות בטנקים ובחי"ר. מפקד הגזרה מטעם משק דן יוסי משהו טרם מצא זמן לפרגן לנו מאז. בכל אופן, כשחזרנו לטכניון המורות היו בעננים. עשיתי את החשבון והבנתי כי ככל הנראה היו ניצולות שואה. סיפרתי להן את סיפור הקרב (ראה בגוגל) וקיבלתי 4 (משמעו – 100) ואני חושב שלא במקרה… זה היה המקביל הטכניוני ל- 100. זה היה ה"4” היחיד שלי בטכניון. הייתה לי אז חברה מאד חמודה שאהבתי (בלשון עבר) אותה מאוד, כשהיא הלכה זה הכאיב לי מאוד. גם היום אני נזכר בה בצער רב.

חזרנו לצבא מתוך מגמה לשרת בשיריון שהיה "מלכת הקרב" אחרי ששת הימים של 1967, אבל שלחו אותנו לחיל הקשר. לא בא לי ללמוד מקצוע נוסף אחרי הטכניון, בכל אופן סיימתי והציבו אותי לג'בלאה בסיני (511) שם היה עלי לסיים בניית מערכת קשר דחוף, כי זה היה גם בסיס של מכ"ם ומוכמות (מפעילות מכ"מ) של חיל האויר. נאמר לנו כי כל יום שהמערכת לא גמורה מדינת ישראל "מפסידה" שני מיגים. אז עבדנו יום ולילה, או חצי לילה. אך איך נישן? אין מזרון ואין שמיכות. כך עד שהופיעה המלאך משמיים –  החיילת טובה – שחילקה לנו שמיכות. למחרת נסענו יחד להופעה של להקת "הטרמולוס" וכל השאר היסטוריה. היסטוריה פירושו מיכל יוני וטלי, הלוא הם ילדינו המשותפים. מיכל גאון המחשבים בוגרת ממר"מ ויחידה מסויימת באמ"ן (לא 8200 זה קטן עליה), מה היא עושה כיום בתחום – הלוואי והייתי יודע, אבל אני מקווה שהיא מרוויחה לא רע. בכל אופן דאגות אין לי ממנה (בתחום הפיננסי). יוני, הלוא הוא יהונתן (ע"ש אבי), גאון יחסי הציבור והפוליטיקה הבין אישית, טלי, הלוא היא טל-יונה, מתעמלת ללא הפסק (מגיל שנתיים) ללא התחשבות בגיל ותלויה על עמוד כל הזמן.

נחזור קצת לשירות בצבא. מהון להון בינתיים הספקתי להתאהב בשירות הצבאי כקצין קשר גדודי. הייתי בשלב זה קצין קשר בגדוד הנדסה. הדבקתי את החיילים באהבתי למקצוע. יום אחד עשינו תרגיל גדודי. בסיומו קרא לי המג"ד (סא"ל יהודה כהן ז"ל, אבי כביש 6) ואמר לי כי "רמה כזו של ביצוע קשר הוא טרם ראה". טוב, תודה.

במילואים הייתי קצין קשר של גדוד חימוש באוגדה 146 של תא"ל מוסא פלד ז”ל. המג"ד היה "בוצ'ו" יעקב אידן. המטלה לתת לגדוד בעל יכולות קשר מוגבלות של גדוד לכסות פריסה של אוגדה, במיוחד מבחינת העברת דרישות חלפים, כרוכה בקושי מיוחד, במיוחד מבחינת אמצעי הקשר המצומצמים. ביום השני עלינו לרמת הגולן מדרום. מפקדת הגדוד התיישבה בצמח למטה בעמק והפלוגות למעלה ברמה. ישירות אין שום קשר ביניהם. גם ליתר שני הגדודים האוגדתיים: גדוד רפואה וגדוד אספקה לא היה שום קשר. אני, כ"בן" כינרת שחי בעמק הירדן מנעוריו (דודה זהבה חיה בכינרת), קראתי מיד את המצב ושלחתי חוליית תיווך לפוריה, שם היו הרבה דירות שננטשו. כך היה לנו קשר דה-לוקס. כשעלינו לרמת הגולן הצפונית, שני ה"חבר'ה" (קציני הקשר) המקבילים (גר"פ, וגה"ס וכן קצין קשר אגד תחזוקה) חשבו שתפסו את הפרינציפ ושלחו תיווכים לאלמגו, שהיא גבעה נמוכה. שוב לא היה להם קשר. אני שלחתי את התיווך להר כנען, וכך היה לנו קשר עד עומק איזור המובלעת בסוריה. המג"ד היה מאושר. גם אני. לא צריך לומר כי אלמגור שוכנת בפאתי הרמה עמוק למטה בעמק. להפך הר כנען.

אחר כך הורידו את כל האוגדה דרומה לסיוע לאוגדה 143 של אריק שרון באיזור הפריצה למצרים. ישבנו שם במתח רב, עד אשר החלו "שיחות השלום" ולנו לא הייתה עבודה רבה וישבנו סתם כך משועממים. אני לא יכולתי לסבול מצב זה, התחלתי להשתעמם, והעברתי את הזמן בשיחות עם המרכזנית.  

גרנו בערד ואני עבדתי בחברות "פוספטים" ומפעלי ים המלח. החלטתי להקדיש את חיי ולהתמחות בישומי מתמטיקה וסטטיסטיקה בתהליכים כמותיים-תעשיתיים. ה"בוסים" לא הבינו את זה בדיוק. היה לי מין "בוס" שכל הזמן אמר לי: "יופי דודו" כמו מנטרה, אבל למעשה לא הבין שום דבר, אפילו שהוא קרא לעצמו "דוקטור". ככה חיינו (עם אישתי ואם ילדי) כעשרים שנה עד שנמאסנו אחד על השני באופן עמוק וסופני. בעבודה הייתי הראשון שהצליח להכניס מכשיר אנליזה און-ליין ICP ממוחשב ואוטומטי. הוצאתי ממנו נתונים והעברתי למחשב באוניברסיטה (1972! אז עוד לא היו מחשבי כיס או סלולריים). ניתחתי את הנתונים סטטיסטית (ובכך החל הרומן שלי עם הסטטיסטיקה), קיבלתי פרסים והגשתי את העבודה לתואר שני וזכיתי בו (בהצטיינות). חזרתי לאוניברסיטה כדי להשלים את הדוקטורט בכימיה ומצאתי מרצה רצינית לתורת החשמל.

[דוד פרסם מאמר בכתב העת מחשבות, לקריאתו לחצו כאן: על תכונותיו הפרקטליות של הזמן]

המאמר שפרסם דוד ב"מחשבות" (גליון 66)

היו שני מתנגדים לתזה שלי, אחד בדוקטורט. הראשון נפרד מהעולם מאחר והיה מעשן כבד – ד"ר גינזבורג, מישהו עם ארבעה התקפי לב. (ז"ל). וגם השני נענש על ידי הקב"ה, למרות שלא היה מעשן. האמת היא כי אם הקב"ה לא היה לוקח את הראשון – הייתי נשאר עם תואר שני בלבד, עם השני נאלצתי להתמודד שנה שלמה. מחיר היוקרה שלו. מי שסייע לי מאוד היה פרופ' מאירשטיין, הזכור לטוב ולעד. במקביל הקדשתי עשר שנים לפעילות פוליטית, ועוד עשר שנים לפעילות מדעית פופולרית ברשת שרק אז הוקמה.

אי ההבנות עם אישתי גברו ונאלצנו להפרד, למרות שנשארנו ביחסים טובים ואנו בקשר טוב עם הילדים ועם הנכדים. לאחר כמה שנות חיפוש ואכזבות נוראיות, מצאתי זוגיות חדשה עם אירינה , אירה היקרה. היא הביאה בתור נדוניה גם את אמה, לכן נאלצנו להרחיב את הבית, כאשר עבור ההרחבה עודני משלם משכנתה עד עצם היום הזה.

טלי (עוזר) הביאה לנו שלושה נכדים (שתי בנות ובן), הבנות כבר אחרי הצבא שתיהן חכמות ופיקחיות, ויופיין אינו נופל מחכמתן. יש גם בן המתבגר בקצב. יוני הביא את שלושת המופלאים שלו: יאיר היפיוף, עידן החכם, ויניב שכבר מניב (7, 5, 3, בערך….). ומיכל ? – אנחנו עוד מחכים. יש סבלנות ב"ה, אבל הבריאות (שלי)?… נקווה לטוב.

תודה לאל על כל מה שקיבלתי ועל כל מה שהוא לא נתן לי.

כיום אני פנסיונר, קורא הרבה, כותב קצת, ומגדל חתולים ג'ינג'יים, וחזרתי להתעניין במדע, בעיקר החיים תחילתם והתפתותם. כמו כן אני מאוד אוהב להאזין למווזיקה: ג'אז (צ"רלס מינגוס, דיזי גילפסטיין, קונצרטנטית – מאהלר סימפוניות 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, לא 8, 9, והשיר על הארץ, חצ"טוריאן, רוול, פחלבל ועוד, מוזיקה ברזילאית, בטוקדה סמבה, שורו, אשה, דניאלה מרקיורי, אדוניראן בארבוזה ועוד ועוד ועוד). למוזיקה אקדיש סיפור נוסף בהמשך.

כל מה שכתבתי אמת, אבל לא כתבתי את כל האמת (זו באמת לא ביוגרפיה).

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי צוות מטה תכנית הקשר הרב דורי, התשפ"א, 2021. תודה מיוחדת לנכדתו של דוד יששכרי, עילית עוזר, שסייעה בהבאת הסיפור לפרסום.

לסיפור נוסף ששלח דוד יששכרי ניתן לקרוא בקישור: "מאהלר ואני"