מאגר סיפורי מורשת

"בית זה לבלוב ירוק 

טעם לו חמוץ מתוק  בית זה לצחוק לבכות    מקום לראות חלום עמוק"…          

 

 

בחרתי לספר לך את הסיפור שלי דרך סיפורו של הבית ברחוב החלוץ. זה הבית בו נולדתי ובו נולדו ילדיי ונכדיי.  בבית הזה חיו ארבעה דורות וקירותיו ספגו את תולדות חייה של המשפחה, המשולבת בהיסטוריה של המדינה.

 

אמי הניה פלדמן הייציק התגוררה בבית זה כאשר הייתה חיילת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, אליה התנדבה לשרת כאחות במאבק נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. היא עלתה לארץ מפולין ב-1 בספטמבר 1939 באניית המעפילים "טיגרהיל". חשוב לי לציין כי בדיוק בתאריך זה נכנסו צבאות גרמניה לפולין והחלה המלחמה… ואיזה מזל שהיא לא נשארה שם…

  

     

אמי נתפסה על ידי הבריטים והובלה למחנה מעצר בעתלית ולאחר מכן גורשה לקפריסין. בהגיעה שוב לארץ, עברה עם חבריה מתנועת "השומר הצעיר" לקיבוץ "המעפיל" והייתה מחלוצי מקימיו. בשל הדאגה לאחותה חיה, שנותרה בפולין, התגייסה לחיל a.t.s (חיל החי"ל) כאחות במטרה להגיע לאירופה ולברר מה עלה בגורלה. 

בתום המלחמה, שבה לבית בחולון בידיעה כי לעולם תפגוש את אחותה….

 

אבי הגיע לארץ עם שני בניו הבוגרים, לאחר ששרדו את תלאות השואה. בשכונה הוא הכיר את אמי ויחדיו בנו בבית הזה בית של אהבה, תקומה ותקווה. אבי היה בן 58 כאשר נולדתי וכבר היה סבא לנכדים מבניו. בעיניו סימלתי את הניצחון על גזירות ההשמדה של הנאצים ואת ההתחדשות של העם בארצו…

 

כבת יחידה, חוויתי בבית הזה, ילדות מאושרת. בבית היו שני חדרים . חדרם של הוריי שימש גם כחדר שינה עם ספה נפתחת, וגם כחדר אירוח. הייתה בו ספרייה שבה שכנו בהרמוניה ספרי הקודש של אבי וספרי החולין של אמי, רדיו "שניידר" גדול והכורסה שבה אבי ישב לתפילותיו- ניגונים, שעדיין בוקעים בזיכרוני מקירות הבית…

 

לימים, רכשו הוריי מכשיר טלוויזיה, שהיה בין הראשונים בשכונה, והשכנים היו באים אלינו עם כסאות, לצפות יחד ב"חדשות". בחצר הגדולה שלנו היו לול תרנגולות וברווזים, בריכת דגים קטנה, מלונה לכלב, שלא הפסיק לנבוח, ואפילו פינה לעיזה. והיה גם חתול שחור בשם "זורח" שהתנחל אצלנו בחצר. שם נטע אבי עצי פרי ועצי סרק וגינת ירק סמל להשתרשות שלו בארץ הזו. כשסבך יוס ואני החלטנו לבנות כאן ולהתגורר עם אמי, שהתאלמנה, בחרנו לשמר שני עצים: את עץ הפיקוס שעושה שורשים ארוכים ואת עץ הלימון המניב פירות. כן, אותם עצים שצומחים עד היום.

 

בשכונה הזו, התגוררו משפחות מתפוצות שונות ביחסי שכנות מופלאים. הדלתות הפתוחות הזמינו טעימות של מאכלים בעלי ניחוחות וטעמים בשלל גוונים וריחות. במיוחד חכינו למשלוחי המנות בפורים, שאנו הילדים העברנו מבית לבית. בשבתות הלכתי שלובת ידיים עם אבי לבית הכנסת החדש שנבנה מחכה לסוכריות שאדון מנדל חילק לילדים. משפחות אחרות בשכונה היו משתתפות בהסעה שארגן אדון כליפי במשאיות לים בבת- ים. מקום המפגש של ילדי השכונה היה עמוד החשמל שמול ביתי. בעמוד זה ספרנו ב"מחבואים" ובמדרכה שיחקנו את משחקי הילדות. נהגתי להעלות הצגות  מסיפורי הילדים ולהזמין את ילדי השכונה לצפות בהם.   

 

סביב השכונה היו חולות נודדים ואנו, הילדים, נהגנו להתפלש ולהתגולל בהם ולעקוב אחר טביעות רגליהם של החיפושיות ושאר רמשים. בבית הזה גדלו גם אמך לילך ודודך שלומי ואמי טיפלה בהם במסירות ואהבה כשלמדתי ולימדתי.  הם התחנכו בבית ספר "גורדון" שבשכונה, בית ספר שאת לומדת בו כעת. מבית זה הלכו לצבא, לטיולים בעולם וללימודים באוניברסיטאות ואליו חזרו.

 

כשהורייך נישאו עשו את שנות הנישואין הראשונות בדירה שבקומה הראשונה. וכשאת נולדת הביאו אותך, תינוקת מדהימה, משוש חיינו, לכאן, הביתה. הבית הזה שמר בין כתליו תרבות והווי של משפחה השזורים בקורות המדינה: אני זוכרת שבמלחמת ששת הימים, אבי פרס על החלונות בדים שחורים כדי שמטוסי האויב לא יזהו חלילה, את האורות בלילה, ואני זוכרת שבמלחמת המפרץ, שם סבך יריעות ניילון וסלוטייפ על החלונות, שמא יחדרו גזים או יישברו…

 

בבית הזה היו קולות של שמחה וקולות של עצב, אבל תמיד תמיד היה מקום של יחד ואהבה בעצם, בית הוא המקום שבו אדם מרגיש שייך. חשוב לי מאוד שתדעי להכיר כדי להוקיר.