מאגר סיפורי מורשת

שמי גדליה אוריה, נולדתי בשנת 1940 בסאקלט שבאתיופיה, כפר בסביבות גונדר. ההורים שלי היו דתיים ובבית תמיד דברו וחלמו על ירושלים, ירושלים, ירושלים!

אנשים אומרים שהעליית יהודי אתיופיה התחילה ב"מבצע משה", זה לא נכון.העלייה התחילה למעשה מכפר בתיה. באתיופיה תמיד ידעו שאנו יהודים ישראלים, עוד מימי הקיסר היילה סלאסי, היה הסכם שאנו נלמד ונעלה לישראל. ליהודים באתיופיה היה תמיד קשה, כל הזמן היינו נרדפים, הילדים שלנו הלכו לבית הספר וקבלו קללות…לכן תמיד רצינו ללמוד ולהגיע לישראל.

כשהייתי בערך בן 14 עזבתי את ביתי ועברתי ללמוד בבית ספר יהודי באזוזו יחד עם עוד חברים. מהסוכנות היהודית היגיעו נציגים מישראל ובחרו תלמידים וגם אני נבחרתי. אני זוכר שהיגיע אוירון מיוחד שנשלח בערב ולקח אותנו. בשדה התעופה בישראל קיבלו אותנו המורים מכפר בתיה. היגיעו לקבל אותנו גם פרופ' תמרת וגם ד"ר פייטלוביץ יעקב.

הלילה הראשון בכפר בתיה, הגענו למקום והמורים והאנשים קבלו אותנו יפה, הם הסתכלו עלינו בעיניים טובות ובלב נקי. המטרה שלנו הייתה ללמוד ולחזור לאתיופיה ללמד את בני הקהילה שלנו. אחרי ארבע שנות לימוד והכשרה חזרנו לאתיופיה לקהילות שלנו.

היו עוד בני קהילה שעברו את ההכשרה בישראל וחזרו לאתיופיה, אך הם לא נכנסו לעבודה עם הקהילה. רק קבוצתו של יונה בגולה התחילה מייד בעבודה, רק הוא הסתכל על העדה שלו, הוא היה המנהיג המוביל שנתן את המרץ אף אחד לא היה יכול לזוז בלעדיו. כשחזרנו הוזמנו לארמונו של המלך היילה סלאסי וקיבלנו את ברכתו והוא אמר לנו: "אתם צריכים לעבוד פה", אף אחד לא העז לדבר חוץ מיונה בגולה.

חזרנו לשטח, לעבודה עם הקהילה בכפרים בסביבות גונדר ואמבובר, אלה אזורי מרכז העדה שלנו. בני הקהילה קיבלו אותנו בשמחה, בשירה, כל הכהנים היגיעו, זה היה חג גדול. התחלנו מייד בעבודה ארבעה מקבוצתנו הלכו לווזבה וחמישה לאמבובר. התחלנו לבנות את בתי הספר. אנחנו בעצמנו סחבנו אבנים ובני הקהילה עזרו לנו. בסוף בית הספר בווזבה נשרף. הגויים שרפו אותו באש. היו אז במבנה משפחות וילדים ותודה לאל שרק הבית נשרף והם ניצלו. המבנה וכל הספרים הכל נשרף. פנינו כמובן לרשויות הממשלה ושלחו חיילים. אני זוכר שיונה בוגלה התחיל לבכות, כל המטרה כל החזון מתמוטט ונהרס חלק מהשליחים גם ברחו מהפחד ולא רצו להמשיך. בסופו של דבר אני נשארתי ושלחו עוד שלושה נציגים יחד כבר היינו שבעה מורים, כך התחלנו ללמד, כשאנו הולכים עם שני רובים ושני שומרי ראש, שלא יפגעו בנו. שנה אחת לימדנו בתנאים אלו.

יש מלשינים….בסוף נתפסנו. אני נתפסתי ביום רביעי. אנשים אכזריים, שאין להם רחמנות. שברו לי את שתי הרגליים ואת כף הרגל. ארבעה בריונים הפכו אותי והיכו אותי עד שהתעלפתי ואז כבר לא מרגישים כלום.

מי שנכנס לכלא לא מצליח בכלל לחשוב על היציאה, לפני כבר הוצאו מאות אנשים להורג….הוצאו לפעמים 400-600 אנשים, רצחו אותם…את מחכה רק לתור שלך… בכל מוצאי שבת מוציאים להריגה…

חפצי אמנות מאתיופיה בביתו של גדליה

התלמידות מתארחות בביתו של גדליה, מקשיבות, מתעדות ומצלמים

הכרזה

להמשך שמיעה וצפייה בסיפורו המרתק , הסיפור המלא של אסיר ציון יוצא אתיופיה גדליה אוריה. בקישור לסרט המצורף.

התיעוד והסרט הוכנו בהפקת חניכי פרויקט 'אברה', באר שבע 2012: בתכנית החברתית המפגישה אסירי ציון ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה עם בני נוער במטרה לשפוך אור על תולדות עלייתם ארצה.

בימוי ועריכה: דוד גברו, עמותת עצו"מ.

תכנית "אברה" ("להאיר" באמהרית) הוקמה במטרה להעניק הזדמנות לאסירי ציון ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה לספר את סיפורם ולזכות בהכרה ובכבוד להם הם ראויים. "אברה" מפגישה בין אסירי ציון לבין בני נוער במטרה לשפוך אור על תולדות עלייתם ארצה. התכנית מעניקה לנוער את הזכות להכיר באופן אישי את אסירי הציון ומאפשרת להם ליטול חלק מהותי בתיעוד סיפורם אודות פעילותם הציונית.

הזוית האישית

התלמידות: אסנת אסראס, שמחה טחלו, דוריס מיגירוב

"יש אנשים שלא יודעים מה זה אסירי ציון, ובמיוחד של עולי אתיופיה, צריך להפיץ את סיפורם".

"למרות הכל, למרות כל מה שהוא עבר, הסבל והעינויים, הוא ממשיך הלאה…"

"זה מלמד אותך לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו".

גדליה אוריה לתלמידות: "בעזרת השם, אני מקווה שזה ישפיע ואנשים ילמדו על קהילת יהודי אתיופיה. הלוואי שירבו אנשים כמוכם, אתם כבר מורים…."