מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בכ"ז בכסלו בשנת התש"ה שזאת שנת 1944, במושב בית הילל שנימצא בגליל העליון ליד קיבוץ דפנה. הכפר היה בנוי מבתים קטנים עשויים מאבני בזלת שחורות שנמצאו בשפע רב  ברמת הגולן, בעמק החולה ובגליל העליון.

בתוך הכפר זרם נחל שנקרא חצבני, וכילדים קטנים היינו הולכים ברגל לנחל, כדי להתרחץ, והנשים בכפר הכניסו לתוך המים הקרים שקיות ובתוכם חלב, גבינה, בשר (מוצרים שמתקלקלים בקלות) כי לא היו מקררים.

סמוך לכפר עבר הגבול בין ישראל לסוריה, מעבר לגבול התרוממה הרמה הסורית שכללה שורה של מוצבים (בונקרים) אשר מהם ניתן לצפות לירות ולהפגיז את כל עמק החולה אשר בו נימצא הכפר בו נולדתי. לאחר סיום מלחמת השחרור הוכרזה הפסקת אש בין סוריה לישראל, כאשר הסורים מעולם לא השלימו עם העובדה שהם לא הצליחו לגרש את היהודים מעמק החולה בפרט, ומארץ ישראל בכלל. ולכן הסורים דאגו שלא יהיו חיים שקטים לאף ישוב בעמק. מידי יום היו הסורים מפגיזים את כל הישובים כולל בית הילל, ומידי פעם היו פוגעים באנשים או ילדים שהלכו לתומם בכביש, מבית הספר הביתה או לצרכנייה לקנות לחם. הגיעו הדברים לידי כך שלא ניתן היה לקיים מערכת חיים נורמלית, אשר בה יהיו משקים חקלאיים עם פרות ותרנגולות ושילדים יוכלו לגדול במושב, ולכן החליטו כל החברים בבית הילל לעזוב את המקום.

העזיבה: בחורף 1949 הגיעה אלינו הביתה משאית נהוגה בידי משה פרבר, הוא היה חבר במושב ביצרון והכיר את דוד גרוסמן (אבא שלי) עוד מהתקופה שהם היו חלוצים שעלו יחדיו מרוסיה. הורי העמיסו את החפצים שלהם (מיטות, שמיכות ואת הפרדה זהבה). אבא שלי היה מתפרנס מהובלת זיבזיב מהחצבני (נחל שניר) לבנייה של ישובים חדשים כמו קריית שמונה. נסענו כל הלילה ובבוקר הגענו למושב ביצרון נעצרנו ליד ביתם של משה ואיילה פרבר, הם פתחו בפנינו את ביתם ואת ליבם. קיבלנו חדר אחד, מתוך שני החדרים שהיו להם למחרת בבוקר קמנו ליום חדש, בו אני ורותי (אחותי) שהייתה גדולה ממני בשלוש שנים, ליוותה אותי לגן והיא המשיכה ללכת לבית הספר שהיה בגן יבנה.

אבא שלי, דוד גרוסמן, קיבל חלקת אדמה בבצרון, והחל לבנות את ביתו במו ידיו. אמא שלי מצאה עבודה בצרכנייה (המכולת המקומית), ושם עבדה כל זמן שאבא שלי בנה את ביתנו. כשסיים, עזבנו בצער רב, את בית משפחת פרבר ובעיקר האם איילה, שהרעיפה עלינו חום ואהבה כל זמן שהותנו בביתם.

אבי מצא עבודה בבית הספר החקלאי כנות והוא עבד על טרקטור בשעות היום ואחר הצהריים חזר הביתה והחל לפתח משק חקלאי, שכלל רפת, לול וגידולי שלחין. אמי, רחל גרוסמן טיפלה במשק החי ואחותי ליוותה אותי לגן זהבה, והמשיכה לבית הספר. לאחר מכן עברתי לגן דולי בביצרון וכשסיימתי את הגן עברתי לבית הספר היסודי של גן יבנה וביצרון. כשסיימתי את שמונה שנותיי בבית הספר בגן יבנה עברתי לבית ספר תיכון חקלאי "כנות"

סיפור הפרדה זהבה

כשהגענו לביצרון בשנת 1949 הייתה לנו פרדה שקראנו לה זהבה, בנוסף לכך הייתה לנו שכנה שקראו לה זהבה טרייסטר. כל פעם שאבא רתם את הפרדה והיה אומר לה דיו זהבה! כדי שתתחיל ללכת, הייתה זהבה השכנה כועסת, כי חשבה שאבא שלי קורא לה ומלגלג עליה. כשרבו הטענות התכנסה המשפחה והחליטה לשנות את שם הפרדה, כדי שלא יופרעו יחסי השכנות בינינו והשם החדש לפרדה היה זוזה.

הזוית האישית