מאגר סיפורי מורשת

 

אבי נולד בעיר כרמאנשאה באיראן למשפחה בת שלושה ילדים, הוא היה בן זקונים כשלהוריו היו כבר שתי בנות גדולות (הפרש הגילאים היה גדול מאוד). אביו היה סוחר בדים, שהיה רוחב על סוס עם הסחורה מעיר לעיר ולפעמים היה נעדר מהבית לכמה ימים, כי המרחקים היו גדולים ולא היו אמצעי תחבורה.

 

אמו הייתה עקרת בית. בגיל די צעיר התייתם מאביו ואמו נאלצה לחפש פרנסה. היא קנתה צמר וגלגלה לחוטים ומכרה את החוטים. אבא למד בבית ספר יהודי ואחרי הלימודים הלך לעבוד כנער משרת בחנות שטחים של משפחה יהודית ובתמורה קיבל ארוחה חמה. זכור לו שאמו קנתה לו נעליים חדשות ובמשחק כדור רגל עם הילדים בשכונה הוא חלץ את הנעליים כדי שלא יתקלקלו וכשהוא חזר הנעליים נעלמו, גנבו לו אותם ומאחר שלא היו לו נעליים הוא לא הלך לבית ספר. הוא היה תלמיד טוב והמורה הרגיש בחסרונו והלך לבדוק למה הוא לא בא. לאחר שהוא ידע את הסיבה הוא חיפש לו נעליים וכך הוא היה יכול לחזור לבית ספר. בתקופת היעדרו הוא השלים את החומר מהבית וכשהוא חזר ללימודים המורה התפלא שהוא ידע את החומר כל כך טוב.

 

מאחר שהייתה בעיית פרנסה ואמו לא הצליחה לפרנס את המשפחה הוא נאלץ להפסיק את לימודיו ולצאת לעבוד כמשרת בחנות. בשלב מסוים הוא החליט להיות רוכל ברחוב, תלה על צווארו מין מגש ועליו הוא הניח את הסחורה (מנורות חוטים, סיכות ראש ועוד..). כשהגיע לגיל צבא הוא נתפס ברחוב על ידי שוטר, שלקח אותו לתחנת גיוס. על מנת להשתחרר מהצבא, סיפר אבי שהוריו דואגים לו והוא חייב להודיע להם שהוא מתגייס לצבא. הוא שוחרר לבקר את הוריו וכך הוא הצליח לברוח מעירו לעיר הבירה טהרן. בטהרן הוא המשיך לעבוד כרוכל יחד עם חבריו הטובים שעברו אתו לטהרן. 

 

באיראן, לפני מלחמת העולם השנייה, היו הבדלי מעמדות משמעותיים – עשירים, שחיו חיי מותרות, והעסיקו משרתים תמורת לינה ואוכל בסיסי, ולעומתם העניים שחיו חיים דלים, ושמחו להיות משרתים אצל העשירים.

גם אצל היהודים היו פערים משמעותיים. לקריאה נוספת לחצו כאן.

 

 במלחמת העולם השנייה הצבא הבריטי גייס צעירים איראנים להעברת אספקה לצבא הבריטי על גבול איראן-רוסיה . אבא גויס. הדרכים היו צרות ומפותלות ובאחת הפעמים שהוא הוביל במשאית אספקה המשאית התדרדרה למדרון ולמזלו הדלת נפתחה והוא נפל החוצה. כך, כבדרך נס, ניצלו חייו של אבא.

 

לאחר המלחמה אבי המשיך לעסוק ברוכלות. בעזרת חברים הוא שודך לאמי, שהייתה בת למשפחה מבוססת בת 7 ילדים. במקביל לעיסוקו כרוכל רחוב הוא למד נגרות בבית ספר אליאנס-פרנסה. כשסיים את לימודיו הוא שמע ברדיו על הקמת מדינת ישראל ומיד חיפש אפשרות לעלות לארץ. בטהרן הקימו מחנה עליה בבהשתה (גן עדן), שהיה בית הקברות היהודי בטהרן לשם העברת יהודים מאיראן לישראל. באותן השנים היה גם מבצע  בלתי לגאלי להעלאת יהודי עיראק על ידי הברחתם דרך הגבול עיראק-איראן לטהרן.

 

הוריי וילדיהם עברו למחנה עליה בבהשתה והמתינו לתורם לעלות למטוס ארצה. לאחר שנה של המתנה אבא התייאש אסף את משפחתו ומיטלטליו והחליט לעלות על רכבת לטורקיה ומטורקיה על אוניה לחיפה. אני הייתי בת שנתיים ואני זוכרת שראיתי כל הדרך ים כחול ופתאום באופק ראינו את חיפה. הייתה התרגשות גדולה מאוד. כשהגענו לנמל לקחו אותנו למחנה עולים שנקרא שער העלייה ושיכנו אותנו בצריפים. אבא עבד בסיקול אבנים ובניית צריפים והיה חרוץ מאוד. הוא השתכר יפה, כך שאימא יכלה לקנות תלושי מזון נוספים.

 

לאחר זמן מה עברנו לגור לשמחתי בכפר סבא. לאבא היה קשה מאוד למצוא עבודה במקצועו כנגר ונאלץ לעבוד בפרדסים, בהשקיה וקטיף פרי הדר. מכיוון שמשכורתו של אבא לא הייתה מספקת גם אימא נאלצה לצאת לעבודה ואני ואחותי היינו אחראיות על אחיי הקטנים. כבר בגיל 10 אמי לימדה אותי לבשל לכל המשפחה.

הזמנים היו קשים ואנשים הסתפקו במועט.

 

מאחר ואמי נאלצה לצאת לעבוד הטיפול באחיי הקטנים הועבר אלי. כל בוקר לפני צאתי לבית הספר טיפלתי באחיי והבאתי אותם לגני הילדים. הייתי תלמידה טובה והצטרפתי לנוער העובד. הייתי מאד פעילה שם אהבתי מאד להשתתף בפעילויות וכן לעזור בהדרכת הקטנים. בכל ערב, שמענו את המואזין מהמסגד בקלקיליה.

זכורות לי, הפצצות כל הלילה במהלך מלחמת קלקיליה וכך גם במלחמת ששת הימים נשמעו כל הלילה הפצצות על כפר סבא ובבוקר כשיצאנו מהמקלטים התפלאנו שכל הבתים עמדו על מקומם. הסתבר שהפצצות נפלו בפרדסים מסביב.

 

כשסיימתי כיתה ח', נשלחתי ללמוד בפנימיית עיינות, אך מאחר והיה קושי בפרנסה, נאלצתי גם אני לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. את לימודי התיכון השלמתי בתיכון ערב בבית ספר כצנלסון ולאחר מכן, למדתי בבית ספר מקצועי פיטמן בתל-אביב מזכירות והנהלת חשבונות. עבדתי במשרד עורכי-דין בתל אביב ובשנת 1973 עזבתי את הארץ להולנד בעקבות נישואיי ליהודי הולנדי. החלטתי לעזוב, למרות אהבתי לארץ בתקווה שכשהוא יסיים את לימודיו נעלה ארצה.

 

כל תקופת שהותי בהולנד הייתי קשורה בפעילויות למען הארץ. התנדבתי לויצ"ו הולנד, שמתחזק בארץ בתי ילדים, מועדוני גימלאים ובתים לנשים מוכות. כמו כן, הייתי חברה בבני ברית הולנד ובמסגרת זו הזמנו בכל שנה נכי צה"ל, אירחנו אותם ונתנו להם שבועיים של כייף, טיולים ובילויים. בנוסף, שימשתי כחברת ועדת ערי תאום דלפט (העיר שבה גרתי בהולנד) – כפר סבא ובמסגרת זו קיבלתי משלחות מכפר סבא ואירחתי והדרכתי אותן בהולנד. בהולנד גם לימדתי ילדים יהודים בבית הכנסת ובבתי הספר היהודיים יהדות ועברית. באוניברסיטה הפתוחה לימדתי עברית גם הולנדים מקומיים שאינם יהודים.

בשנת 2000 חזרתי ארצה ואני הכי מאושרת בעולם, כי כאן מקומנו!