מאגר סיפורי מורשת

אחי צפריר כרמלי ז"ל

נולדתי בישראל לפני 71 שנים, בגיל שנתיים עלתה משפחתי להתיישבות במושב חרות בתל-מונד. למדתי בבי"ס בתל-מונד עד סיום כתה י', והמשכתי לימודיי בביה"ס החקלאי במקווה-ישראל. נשאתי לפני 51 שנה והבאתי לעולם שלושה ילדים חמודים. למדתי פסיכולוגיה ועבדתי כפסיכולוגית חינוכית וכמנהלת שירות פסיכולוגי במשך 23 שנים. כיום אני סבתא לשבעה נכדים נהדרים.

אחי צפריר היה גדול ממני בשש שנים. שואף חיים ותאב עשייה ופעילות, חזק וחכם היה ויודע הכל. כשהייתי ילדה קטנה, וכשהוא היה במצב-רוח טוב הוא היה מסביר לי כל מה ששאלתי, ולפעמים שאלתי שאלות שלא היה לו נוח להשיב לי, ואז היה נוהג לומר כשחצי חיוך על שפתיו: "כשתגדלי – תביני".

חזרתי פעם מבית-הספר ופני נפולות הוא שאל: מה כבר קרה לך? ספרתי לו שהילדים לעגו לי וקראו לי "ג'ינג'ית", הוא אמר לי: "רק תגידי לי מי הילדים האלה, אני מבטיח לך שיותר אף אחד לא יעיז ללעוג לך, אחרת יהיה לו עסק אתי! "הרגשתי באותו רגע שאני מוגנת ,אין לי יותר מה לדאוג או לפחד לעולם.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה אחי בכתה י', הוא וחבריו ניהלו דיונים סוערים על המצב. ולא יכלו להמשיך את שגרת לימודיהם בשעות המצוקה הללו. הם החליטו לקום ולעשות מעשה. הם יצאו, חמישה נערים בני שבע-עשרה לסרפנד, להתגייס לצבא הבריטי. הם היו צריכים להציג חתימות ההורים שמסכימים לגיוס, אך מטרתם נראתה להם כל כך צודקת והרואית עד שלזייף חתימות ההורים היה דבר שולי.

הם כתבו מכתבים הביתה להסביר את צעדם. אני זוכרת את הרגע בו ישבתי עם אבי ואמי וקראנו את המכתב. אמי קוראת בקול, עיני אבי אדומות ואני בוכה. אחי חש כמי ששליחות חשובה מוטלת על כתפיו, ואיננו יכול לשבת בבית ולדאוג למשפחתו ולמשקו. והוא ממשיך ופונה אלי: "ואת שרה'לה, אני בטוח שתביני אותי, תשכנעי את אבא ואמא שעשיתי את הדבר הנכון לעשות במצב הזה."

אבי קם ונסע מיד לסרפנד לנסות להשפיע על צפריר לוותר על גיוסו לצבא הבריטי, ובמקום זה להתגייס לפלמ"ח, הוא הגיע עוד לפני טקס ההשבעה, והצליח לשכנע אותו. צפריר חזר הביתה ואחרי זמן קצר התגייס לפל"מח. החלה תקופה בת שנתיים בה היה בקיבוצים שונים, שבועיים עבד במשק הקיבוץ, ושבועיים באימונים בימים ובלילות.

אחרי שנתיים שרות בפלמ"ח השתחרר אחי משרות פעיל, ועבר לפלוגות הרזרבה.הוא חזר הביתה לשמחת כולנו, ובמרץ רב שאפיין אותו החל לטפל במשק, ובערבים ובלילות החל לעבוד עם הנוער בכפר, ארגן את ההדרכה במושב, והחל לאמן את בני ה16-17 בהגנת המושב. הם ישנו בחדר ליד המזכירות, על מנת לבצע פעולות שונות בלילות, ולהיות מוכנים לכל התקפה. אחרי זמן מה נתבקש לארגן את פעילות הנוער בכל גוש תל-מונד.

בהתקרב יום כ"ט בנובמבר, יום הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, גברה המתיחות ועמה החרדה לבאות. צפריר היה נרגש מאד ואמר לאמו: "את תראי אמא, שתהיה לנו מדינה, ואם הערבים יתנגדו אנחנו לא נחכה, אנו נצא ונלחם על מדינתנו."צפריר גויס למחרת בבוקר, ואמי ספרה שאמר לה שראה דמעות התרגשות בעיניה: "תבכי, אמא, לדמעות כאלה לא זכתה אף אם מאמותיך במשך כל הדורות!"

צפריר השתתף בכמה קרבות, ויום אחד קיבל כמה ימי חופש, בדרכו חזרה מהבית קפץ לכמה שעות למקווה-ישראל לבקר אותי. ביקור זה שמור בלבי וזכור לי על כל פרטיו. חברי לכתה הסתכלו בו בהערצה, והצלם של מקווה, שביקשנו ממנו לצלם אותנו, חשב שאנו זוג אוהבים והעמיד אותנו בפוזה כזו שנסתכל זה בזו בעיניים ונחייך.

דברנו על המצב בארץ ובמשק, והוא אמר לי: אל תדאגי, יהיה בסדר. וכך נפרדנו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתיו. כעבור כמה ימים השתתף בקרב על גבעות הקסטל בניסיון להגן על שיירה שעלתה לירושלים ובקרב הזה נפל.

במהלך הקרב נפצע צפריר בבטנו, הוא שם לעצמו תחבושת קרב כדי לעצור את הדם, והמשיך להלחם. בעצם יכול היה לקרוא לחובש ולהתפנות, אך בדיוק אז נהרג המפקד, וצפריר לקח את הפיקוד על עצמו.הוא נתן הוראה לסגת,תוך שהוא נשאר לחפות על הנסיגה. ואז נפגע מכדור בראשו ונהרג. הכאב היה קשה מנשוא. הוא היה החלל הראשון שנהרג במלחמת העצמאות בגוש תל-מונד.

קראנו בעיתון שמתנהל קרב באזור הקסטל ושיש הרוגים.

באותה תקופה היו נוהגים לפרסם בעיתון את שמות הנופלים בקרב. החלטתי לגשת בערב למזכירות ולטלפן למערכת עיתון "דבר” ולשאול מי היו ההרוגים בקרב הזה. כך עשיתי, והם הקריאו לי את השמות, וביניהם היה גם שמו של אחי, צפריר כרמלי. כך נודע לי על האסון.

אני זוכרת שרצתי כל עוד נפשי בי הביתה, פגשתי את אבי בחצר, מחזיק בידו דלי עם תערובת מזון לפרות, בדרכו לחליבת הערב. אמרתי לו: אבא, קרה משהו נורא,

צפריר נהרג.

היו אלה ימים קשים ועצובים. בלווית אחי לא הורשיתי להשתתף. הורי הגיעו לתל-אביב ושם צרפו אותם לשיירה שעלתה לירושלים, נתנו להם להחביא בבגדיהם חלקי נשק, הנסיעה הייתה כרוכה בסכנת נפשות. בקרב שבו נפל אחי נפלו עשרה חללים. קבר האחים נכרה על גבעה בקריית-ענבים.

היה לי קשה מאד להשלים עם מותו. לא יכולתי להאמין. הרגשתי שנשארתי לבד, עלי לתמוך בהורי שהיו שבורים, ואני כולי רק בת 16! החיים המשיכו לזרום באפיקם. מלחמת העצמאות נמשכה עוד כשנה. חודשים אחדים לאחר נפילתו של אחי צפריר – קמה מדינת ישראל. הוא לא זכה לראות זאת, אך חזונו קם והיה למציאות.

שבעה ילדים נקראו בשם "צפריר", במשך עשרים שנה חולקה מלגה על שמו לתלמידים שהצטיינו בפעילות חברתית. בחרות הוקמה אנדרטה בצורת הר הקסטל לזכרו, והוקם מועדון נוער על שמו.

לצפייה במצגת לחץ כאן