מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה שפר. נולדתי בשנת 1947 בעיר ששמה נובי-פאזאר, ביוגוסלביה לשעבר, שכיום נקראת מדינת סרביה. ההורים שלי היו ניצולי שואה. אמי, ג'ויה לבית בחר, הייתה אסירה במחנה הריכוז ברגן בלזן במשך שנתיים וחצי, וניצלה ב"רכבת האבודה" על ידי בנות הברית. כאשר בנות הברית התקרבו לאזור ברגן בלזן, הגרמנים החלו לפנות את המחנה ולעביר את האסירים היהודים למחנה טרזינשטאט, ומשם למחנות השמדה. מסילות הרכבת הופצצו על ידי בנות הברית ובמשך שבועיים הרכבת נסעה הלוך ושוב בניסיון למצוא דרך, אך לשווא. לבסוף עצרה הרכבת, הדלתות נפתחו ובחוץ עמדו חיילים רוסיים שעזרו להם לצאת, והביאו אותם לעיירה סמוכה שננטשה על ידי הגרמנים.

אבי אהרון מנטוביץ (בחר) היה שבוי מלחמה כחייל יוגוסלבי בגרמניה במשך ארבע שנים. הוריי נפגשו אחרי המלחמה ובשנת 1946 נישאו. אני הבת הבכורה במשפחתי ולי אחות, רחל, ושני אחים: משה ואשר. אצלנו היה נהוג לתת לילדים את שמותיהם של הסבים וכך קיבלנו את שמותנו: שמי רנה (רינה בישראל) לפי שם סבתי מצד אבי, אחי משה לפי שם סבי מצד אבי, אחותי רחל לפי שם סבתי מצד אמי, אחי אשר לפי שם סבי מצד אמי. כך, השמות עברו מדור לדור ופעמים רבות יצרו בלבול וקשיים. לדוגמה: לאבי היו שלושה אחים ולכל אחד מהם היה בן בשם משה ולכולם אותו שם משפחה…

הוריי

מחיי בבית הספר אספר כמה דברים מעניינים: בתחילת כתה א' לא היו לנו מחברות, ולכל אחד מאיתנו היה לוח שחור קטן, ממוסגר במסגרת עץ (כמו תמונה). בצד אחד של הלוח היו מסומנות שורות לכתיבת אותיות ומילים, ובצד האחר היו משבצות לכתיבת מספרים ולציור. בפינת הלוח היה קשור חוט שבקצהו ספוג קטן למחיקה. כתבנו בגיר מיוחד וקשיח, כך שהכתוב לא נמחק בקלות. במחצית השנייה של כתה א' כבר כתבנו במחברות.

בילדותי

בכתה ב', כל תלמיד הכיר, כתב וידע לקרוא באותיות לטיניות וגם באותיות קיריליות. בספרי הלימוד הופיעו טקסטים גם בכתב קירילי וגם בכתב לטיני. למדנו גם כתיבה תמה, כתיבה בנוצה ובדיו. הכתיבה בנוצה ובדיו הייתה קשה מאוד, כי אם טעינו היה עלינו לכתוב הכל מהתחלה – כי אי אפשר היה למחוק את הדיו. לכן אסור לטעות. לא פעם, הפקק של צנצנת הדיו לא היה סגור היטב, והדיו נשפך בילקוט וכיתם את המחברות ואת הספרים.

כיתת בית הספר היסודי

בכל קיץ קבלנו רשימת ספרים לקריאה, ובתחילת שנת הלימודים היה עלינו להגיש יומן קריאה של ספר אחד לפחות, וגם לציין את שמות הספרים שהצלחנו לקרוא במשך הקייץ. המשמעת הייתה מאד קפדנית, ולא פעם המורים היכו אותנו על קצות אצבעות הידיים בסרגל ולפעמים אף סטרו לנו. זה היה מעליב מאד וגם כואב. התלמידים המתקשים היו חוזרים ללמוד באותה כיתה פעם ואפילו פעמיים. לעומת זאת, שלושת התלמידים המצטיינים היו מקבלים במתנה ספר קריאה עם הקדשה. אני הייתי תלמידה שקדנית וכמעט בכל שנה קיבלתי ספר קריאה. הספרים האהובים עליי שריגשו אותי במיוחד היו "החיים של ניקולה טסלה" שהיה פיזיקאי, מהנדס חשמל וממציא אמריקאי ממוצא סרבי, והספר "יומנה של אנה פרנק".

בגיל 19 סיימתי את לימודיי, בבית הספר הטכני במגמת אדריכלות, וקיבלתי תואר של טכנאית אדריכלות מוסמכת. בגיל 21 החלטנו, אבי ואני, לנסוע לארץ ישראל כדי לבקר את קרובי המשפחה שהכרתי רק מהתכתבויות ומתמונות.

קרוביי עלו לישראל אחרי שחזרו ממחנות הריכוז בשתי קבוצות: הראשונה, בשנת 1948 והשנייה, בשנת 1949. משפחתנו הייתה אמורה להצטרף לקבוצה השנייה, אך לאחר שדודתי, אחות אבי, שעלתה בקבוצה הראשונה כתבה על הקושי הרב שבארץ, אבי החליט לא לעלות. כך קרה שכל משפחתנו המורחבת עלתה לארץ, ואנו נשארנו ביוגוסלביה לבד, ללא קרובי משפחה, וכמשפחה היהודית היחידה בעיר. בבית חגגנו שלושה חגים: ט"ו בשבט, פסח (את המצות קבלנו מהולנד) ויום כיפור. מאחר שלא היו בעיר בית כנסת, רב או מוהל, לא יכולנו לקיים מצווה של ברית מילה או לחגוג בר מצווה.

תעודת הזהות הראשונה שלי

כך, הגעתי לביקור בארץ ישראל, שמחה ונרגשת מאד מהפגישה עם סבתי, עם דודיי ועם בני דודיי… אך ההתרגשות הגדולה ביותר הייתה שאני נמצאת בארץ שלי, וכולם יהודים כמוני. אהבתי את הנוף של המדבר ואת הנוף של הדרך לירושלים. לא פעם הזלתי דמעה מהיופי שהתגלה לעיני. הרגשתי שאני שייכת לכאן וקיבלתי החלטתה להישאר בארץ ישראל כעולה חדשה ולא לחזור עם אבי ליוגוסלביה. לשמחתי, לאחר שנה גם משפחתי עלתה בעקבותיי.

בשנה הראשונה שלי כעולה חדשה התגוררתי בבית דודתי, אחות אבי, בנתניה. לאחר שקיבלתי תעודת עולה, נשלחתי לאולפן בקבוץ "מעברות". במשך ארבע שעות במהלך היום למדתי עברית, ובמשך ארבע שעות עבדתי בכל מיני עבודות בקיבוץ: קטיף תפוזים, מטבח, גיהוץ, ובבית הילדים. הכרתי את חיי קבוץ ואת פירות הארץ: אבוקדו, גויאבה ועוד. חגגתי חגים חדשים ולראשונה התחפשתי בפורים, נהניתי מכל רגע. לאחר כחצי שנה כבר דיברתי בעברית קלה. לאחר שסיימתי את האולפן עברתי להתגורר בחיפה עם הוריי ועבדתי במקצועי, כטכנאית אדריכלות.

בגיל עשרים ושלוש התחתנתי עם יגאל והקמנו משפחה נהדרת. נולדו לנו שלושה ילדים: שתי בנות, רוית ועינת, ובן, עידו. גידלנו אותם בשמחה ובאהבה רבה והם הסבו לנו אושר, נחת וגאוה.

משפחתנו התרחבה וגדלה, התווספו לה כלה וחתנים וביתנו התמלא בנכדים אהובים שממלאים את ליבנו באושר ובשמחה אין סופית.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר נופי מולדת בגן יבנה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה לימור מזרחי.

בעלה של רינה, יגאל שפר, תרם אף הוא סיפור למאגר המורשת. לקריאתו לחצו על הקישור:

להיות ילד תחת המנדט הבריטי