מאגר סיפורי מורשת

שמי רות אביאל,  נולדתי בשנת 1943 באלזס בצרפת.

המקום עליו אספר נקרא מדגסקר. שלושה דברים שחשוב לדעת  על מדגסקר: הראשון – במדגסקר יש עץ שבגללו לא תהיה רעב וצמא. העץ נראה כמו עץ בננות רק קטן יותר, בתוך הצינור שעובר בכל עלה של העץ  יש מים. אם חותכים את הצינור לאורכו יש חומר בריא ומשביע בטעם של לחם. השני – הוא מזג האוויר באי, באי יש שתי עונות: העונה היבשה והעונה הרטובה. בעונה היבשה לא יורדת טיפה של גשם אבל בעונה הרטובה כל יום משעה ארבע עד חצות יורד גשם. בארבע הגשם כל כך חזק שאי אפשר לצאת מהבית והוא לאט לאט נחלש ובחצות נפסק. הדבר השלישי – הוא המפה של האי. עד לפני כמה עשרות שנים לא הייתה לאי מפה. במפה הופיע רק המישור שליד החוף, והמרכז של האי היה כתם שחור. (המפה העכשווית)

הסיפור מתחיל בילדותי, כאשר התגוררתי במדגסקר. גרתי שם מפני שאבי היה רופא וטיפל בחולי צרעת (הידועה גם בשם מחלת הנסן, היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי החיידק ממין Mycobacterium leprae  ) אבי טען שהמחלה אינה מדבקת אך היו אנשים שהיו משוכנעים שהיא כן. פעם אחת אבי לקח אותי ואת אחי לכפר של המצורעים, כשחזרנו היה לאחי כתם גדול על היד, נבהלנו מאוד אבל אחר כך  הסתבר שזה סתם כתם. במדגסקר מגדלים בעיקר עצי ונילה אך יש "מאפיה" שרוצחת כל מי ששותל עץ ונילה חוץ מהם. חוץ מזה שוק העבודה היה מאוד זול, לכן היו לנו  שלוש עוזרות בית. אני הייתי אז חניכה בצופים. כמו שכבר אמרתי אז עוד לא הייתה מפה שלמה למדגסקר ומרכז האי לא היה ממופה, הוא היה כתם שחור במפה. המושל של מדגסקר (אז מדגסקר הייתה תחת שלטון צרפתי) ביקש מראש תנועת הצופים למפות את מרכז האי, זאת אומרת שכל קבוצת ילדים תקבל שטח ותצטרך למפות אותו. אני הייתי באחת הקבוצות האלה, הייתי בקבוצה בת יחידה עם שני בנים. לקחו אותנו לסדנה ולימדו אותנו לשרוד בשטח ולמפות אותו. הסכנות הגדולות בטבע במדגסקר הם עלוקות ותנינים. אם עולה עליך עלוקה אתה צריך לא למשוך אותה כי זה רק יתלוש לך את העור, אלא צריך לשרוף אותה עד שהיא נופלת ממך. וכשעוברים נהר או נחל צריך לזרוק אבנים לאורך הנחל כדי לוודא שאין תנינים. לפני שיצאנו למפות הראו לנו איפה נקודת הסיום, הביאו לנו אוכל ומים (למרות  העץ עם האוכל והמים עדין יותר בטוח לקחת מזון ).יצאנו לדרך והתחלנו ללכת ביער כשהגענו לנהר זרקנו אבנים בשביל לוודא שאין תנינים ועברנו אותו.  אחריו הגענו להר והתחלנו לטפס עליו. טיפסנו וטיפסנו, ואז כשהסתכלתי בשעון ראיתי שהשעה שלוש וחצי, מהר התחלנו להקים אוהל מעצים שכרתנו, בחמישה לארבע גמרנו להכין את האוהל ונכנסנו לתוכו, ובדיוק התחיל המבול אבל שכחנו את כל הציוד למרגלות ההר. הלכנו לישון רועדים מקור, וכשהתעוררנו היינו ממש רעבים. לקחנו את הציוד ששכחנו, ואכלנו את האוכל שנשאר (הוא לא היה ממש רטוב). המשכנו ללכת ומצאנו ישוב לא ממופה. ליד אחד הבתים שלהם היו כמה אנשים שראו אותנו והתחילו להתקרב אלינו, בהתחלה נורא פחדנו, אבל שני הבנים שהיו איתי בקבוצה היו מלגשים (תושבי מדגסקר בניגוד לסבתא שהגיעה מצרפת). והם ידעו לדבר מלגשית, אז הם דיברו עם תושבי הכפר. לאחר מכן המשכנו ללכת עד שהגענו לאן שהיינו אמורים להגיע, הצטלמנו  וחילקו לנו תעודות.

לאחר כחצי שנה, אני ואימי חזרנו לצרפת וחצי שנה אחרי זה אבי חזר. בגיל שמונה עשרה עליתי לארץ, לקיבוץ שדה אליהו  והתחתנתי עם שאול ועד היום אני גרה שם.

הזוית האישית

דרור: דרך תוכנית הקשר הרב דורי, הכרתי את סיפורה של סבתא רות וזכיתי לשמוע על ילדותה ועל משפחתי המורחבת.