מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה, נולדתי במצרים בעיר אלכסנדריה בשנת 1946 בתאריך 13.4. במשפחתי היינו ארבעה ילדים, האח הבכור שמו היה אדוארד, אחותי קראו לה לילי ,עוד אחות איווט ואני רבקה על שם סבתא. אבא שלי נולד בטריפולי (לוב) ואימא שלי נולדה במצרים למשפחה של תשעה ילדים. המשפחה שלנו הייתה משפחה של סוחרים עשירים שגרו מחוץ לרובע היהודי (גלימונופולו). הבית היה ליברלי-מסורתי, חגגו את כל חגי ישראל יחד כל המשפחה המורחבת. בית הכנסת היה המרכז של הקהילה היהודית. אני אהבתי את חג הפסח בו כל המשפחה עם המשרתים היו מקרצפים את הבית ומכינים מאכלים כשרים, בפרט אהבתי את ההליכה לבית הכנסת, כשהיו מתקשטים בבגדים חדשים ועונדים תכשיטי זהב. הייתי בת זקונים מפונקת, אימא שלי אהבה לבלות ותמיד לקחה אותי איתה, כי לא היה מקובל לאישה לצאת לבד.

עם פרוץ מלחמת סיני עלה לשלטון נאצר והחליט לגרש את כל היהודים. תוך שבועיים הלאים את רכושם והקפיא את חשבונות הבנק, כך שהיהודים יצאו עם מזוודה של עשרים קילו בלבד ללא רכוש והשכנים הערבים השתלטו על הבתים. כל המשפחה הגיעה לצרפת (מרסיי). הסוכנות היהודית דאגה שאימא שלי יחד עם אחותי הגדולה (לילי) יעלו לארץ, ואני ואחותי (איווט) נשלחנו לעמק הלואר, שם היו טירות בהן עליית הנוער קיבלה את ילדי הפליטים והכינה אותנו לעלייה לארץ וכך נתנה למבוגרים אפשרות להיקלט בישראל (במעברות). עליתי לארץ בגיל תשע ושיבצו אותי בחברת נוער בקיבוץ אפיקים (מתערים) שהייתה מורכבת מילדים שהגיעו מפולין, רומניה ומצרים. כך הקיבוץ סיפק את מיטב המחנכים שלו ורצה לקלוט אותנו ולהפוך אותנו לצברים. היה לנו שנת מצוות שבסיומה עשו מסיבת בר מצווה כיתתית. הקיבוץ נתן לנו מתנה ספר תורה ושעון יד, זאת הייתה המתנה הראשונה שלי בארץ.

למדתי בקיבוץ אפיקים ביה"ס יסודי, תיכון בבית מוליה ושיעורי העשרה בבית ירח, וכך קיוו שנהפוך לקיבוצניקים לכל דבר. בזמנו לא הרשו לנו לרקוד ריקודים סלוניים וכך היינו מתפלחים בלילות ורוקדים עם הבנים מהנח"ל. אני הייתי תלמידה פטפטנית. אהבתי ללמוד תנ"ך וספרות, הייתה מורה שקראו לה לוניה שהעבירה לנו את השיעורים בצורה חוויתית.

בגלל שעזבנו את הבית בגיל צעיר מאוד (גיל תשע), החברות בכיתה הייתה מאוד משפחתית ונשמרה עד היום הזה עם חלק מהבנות. ההווי בקיבוץ התרחש הרבה על הדשאים, כי הטכנולוגיה עוד לא הייתה מפותחת. היינו שייכים לנוער העובד והלומד והיינו יוצאים בקיץ למחנות קיץ ביערות. מאוד אהבתי את הטקסים ואת כתובות האש ואני מקווה שגם הנכדים שלי יעברו את אותן החוויות. בזמני הפנוי הייתי מתפלחת לסרטים בקיבוצים שונים בעמק, הבנים צדו יונים והיינו עושים קומזיצים. שם בעצם הכרתי את בעלי שהיה החבר הראשון שלי, איתן בירקנפלד, בן קיבוץ אפיקים, גדול ממני בשנתיים. התחתנו לאחר הצבא.

שירתי בחיל חימוש (קורדני). מאוד אהבתי את שירותי הצבאי ויצאתי לצעדת ירושלים פעמיים מטעם הצבא. התחתנתי בזמן מלחמת ששת הימים כך שהייתה מתוכננת באפיקים מסיבה גדולה והיא בוטלה בגלל המלחמה, עשינו רק את הטקס. בני השני אייל נולד במלחמת התשע ואיתן שירת בתעלה, יידעו אותו דרך הרדיו על הלידה והעניקו לו חופש של ארבעים ושמונה שעות כדי להיות נוכח בברית. בתי מיכל נולדה במלחמת לבנון הראשונה ומור בת הזקונים שלי נולדה עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, כך שראיתי בבית חולים בטלוויזיה את אנואר סדאת יורד מהמטוס. כל ארבעת ילדי עברו חלק גדול מהילדות שלהם בשהייה ולינה במקלטים. המלחמות חיזקו את הזיקה שלי למדינת ישראל, עם תובנה שלעם היהודי אין מקום אחר מאשר ארץ ישראל. אני מקווה להנחיל לנכדיי שארץ ישראל היא הבית היחידי ליהודים.

בחרתי לגור בקיבוץ אפיקים, המקום שקלט אותי מגיל 9 וחינך אותי לערכים ולאהבת המולדת. כל השנים עבדתי בחינוך גיל הנעורים והייתי בין המובילים של פרויקט חילופי נוער גרמנים וישראלים מתוך אמונה שצריך לזכור ולא לשכוח.

בתור סבא וסבתא לשמונה נכדים אנו משתדלים לתת הכל מהכל. מתוך ניסיון החיים שלנו, הבנו שנתינה איכותית וערכית עוזרת לגוזלים לעוף מהקן מתוך חוזק.

הזוית האישית

לירי: היה לי כיף לכתוב את הסיפור של סבתא.