מאגר סיפורי מורשת

מתורגם מסיפורה של עדינה סאטלין בורשטיין, אחותו של סבי גד ברנע, שחיה שנים רבות בארה"ב, על חנוכיית הכסף שירשה מאמנו מרים בורשטיין באך, שנפטרה בדצמבר 1999.

הסבים של סבא שלי, אותם לא הכיר, חיו בברלין. הסבא נתן באך נולד בשנת 1870 ונספה במחנה הריכוז טרזיינשטאט בשנת 1944. אשתו גרטרוד לבית הופמן נולדה בשנת 1883 ונרצחה באושוויץ בשנת 1944. מריאנה (מרים) ומנפרד היו בניהם.

אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה והתחלת פעולות הנאצים ברדיפה וההגבלות על יהודי גרמניה, הם הבינו שהעתיד מאוד מסוכן, במיוחד לאחר שהחלו גירושי היהודים מבתיהם אל הגיטאות ואל מחנות הריכוז. סכנת הגירוש מהבית הביאה אותם להחלטה שעליהם להחביא ולהסתיר כמה דברים יקרים להם מהבית, כגון תכשיטים, כלי אוכל, אביזרי קודש יהודיים וכו', דברים שלא יוכלו לקחת איתם לאחר שיגורשו מהבית. הם חשבו שאחרי שהכל יסתיים, הם יחזרו לביתם וימצאו את הדברים המוסתרים. בין הפריטים שהוסתרו היתה חנוכיית כסף, קערת פליז ומאפרת פליז.

סבא נתן היה מנהל מחלקה בחנות גדולה בברלין והייתה לו מזכירה נוצריה, לא יהודית. הוא שאל אותה אם היא תהיה מוכנה להסתיר באדמת הגינה בבית שלה מזוודה לא גדולה עם פריטים אישיים שנזכרו קודם. לשמחתו, המזכירה הסכימה לכך והם קברו את המזוודה עמוק באדמת הגינה של ביתה. הסיבה שהם קברו את המזוודה ליד בית המזכירה, היא שהנאצים ידעו שהיהודים מסתירים דברים בקרבת בתיהם, והם חפרו ביסודיות את כל הגינות ליד בתי היהודים, כדי למצוא את הכסף והתכשיטים היקרים שהיהודים הסתירו שם.

בשנת 1939 גורשו בני המשפחה – הסבא נתן, הסבתא גרטרוד והדוד מנפרד – למחנה טרזיינשטאט. הסבא נספה שם והסבתא והדוד ניספו במחנה אושוויץ. הדוד מנפרד היה מוסיקאי מחונן, הוא היה נגן קלרינט בתזמורת האסירים של אושוויץ.

אימא של סבי גד, מריאנה, לא הסכימה להישאר בגרמניה כמו שאר בני המשפחה ולכן הצליחה לעזוב את גרמניה והגיעה לארץ ישראל בשנת 1940. היא היתה בין ניצולי אוניית הגירוש ה"פאטריה" שטבעה בנמל חיפה. על האונייה היא פגשה את מי שעתיד להיות בעלה – שמעון בורשטיין. הם הצטרפו לקבוצת עולים מגרמניה והולנד והקימו את קיבוץ גלעד בהרי מנשה. בשנת 1942 הם נישאו  והקימו משפחה, נולדו להם שלושה ילדים. סבי גד הוא הבן האמצעי, כשאורי הוא הבכור ועדינה היא הצעירה. לסבתא מרים היה קשר מכתבים עם הוריה עד שנת 1943. אחר כך הקשר נפסק כי הם הובלו לאושוויץ והאבא נפטר.

בסוף המלחמה נשלחו כמה שליחים מהארץ לגרמניה, לאתר ניצולים יהודיים ששרדו את השואה. הקשר עם שליחים אלה נותק ולא היה ברור מה גורלם. בשנת 1950 שלחה הסוכנות היהודית שליח מיוחד מתוך חברי קיבוץ גלעד לגרמניה, שיחפש אחרי שליחים אלו ויפתור את סיבת היעלמותם. שמו של האיש היה קורט גולדמן (ראובן גולן). סבתא מרים שאלה אותו לפני יציאתו, אם במקרה הוא יכול להגיע גם לברלין. תשובתו היתה חיובית. סבתא מרים נתנה לו את השם והכתובת של המזכירה הנוצריה של אביה שנפטר כבר לפני שש שנים, וסיפרה לו על המזוודה שנטמנה בגינת הבית. הוא אמר שיעשה מאמץ לחפש אותה ואולי יוכל למצוא גם את המזוודה. קורט הגיע לברלין, מצא את הבית עומד על תילו ומצא גם את המזכירה.

קורט היה צריך להסביר לה מיהו ובשם מי הוא הגיע ומה הוא מחפש. המזכירה האמינה לו וביחד הם יצאו לגינה לחפש את המזוודה הקבורה באדמה. אחרי כמה זמן הם חפרו ומצאו את המזוודה על כל תכולתה. שום דבר לא חסר והכל היה במצב תקין וסביר. קורט ארגן את ההובלה של המזוודה לנמל המבורג והיא הגיע לארץ אחרי כמה חדשים.

בין הפריטים שהיו בה נמצאה גם קערת הפליז הזאת, עם החנוכיה, המאפרה, כלי פורצלן, תמונות מהבית, פסל שיש של פניו של מוצרט ועוד פריטים. סבתא מרים החליטה להוריש את שלשת הפריטים לנו הבנים: אורי קיבל את המאפרה ואת הפסל של פני מוצרט, גד קיבל את קערת הפליז ועדינה קיבלה את חנוכיית הכסף. אורי נסע לארה"ב בשנת 1971 ללימודי מוסיקה, עדינה התחתנה עם בחור אמריקאי ונסעה לארה"ב בשנת 1976. גד עבר לקיבוץ יפעת בשנת 1970 אחרי נישואיו לצביה שוחט, ומאז הקערה שמורה אצלו בבית. סבא גד וסבתא צביה הם הסבים שלי מצד אמי מתי. יש לי עוד שני סבים מצד אבי שקד – יעל ואפרים הגרים בקיבוץ שריד.

קערת הפליז

הזוית האישית

עידן: מאוד התרגשתי לשמוע את הסיפור, נהנתי עם סבא וסבתא בתכנית.