מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי כץ, נולדתי בתאריך 17.12.1949. לאמי קראו דבורה, לפני נישואיה שם משפחתה היה גוט, ושמו של אבי היה יצחק טייטלר. נולדתי בעיר סטניסלב שברוסיה, והוריי נולדו באותה עיר שהייתה שייכת לפולין לפני מלחמת העולם השנייה.

הישרדותם של הורי

אמי איבדה את כל משפחתה במלחמה, היא ניצלה בזכות היותה חברה ב"שומר הצעיר". מספר ימים לפני המלחמה היא יצאה לטיול עם התנועה, ולא שבה לביתה כי מסילת הרכבת הופצצה. היא המשיכה לנדוד ברחבי רוסיה עברה מכפר לכפר, מחווה לחווה, ושם היו מוכנים לעיתים לתת לה אוכל. בתום המלחמה היא הגיעה לסטניסלב במטרה לפגוש את משפחתה, אך גילתה שגרים בביתה דיירים חדשים שלא היו מוכנים לתת לה להיכנס ואפילו לא לקחת את התמונות של משפחתה שהיו פזורות בחצר. היא התעקשה להישאר אך אחרי כמה ימים היא גורשה מהמקום. אבי היה בעל משפחה כשפרצה המלחמה, ומכיוון שמשפחתו הייתה בעלת נכסים, ראשי המשפחה נשלחו לעבודות פרך בסיביר, גם אבי חזר ממחנה העבודה לסטניסלב ושם סיפרו לו השכנים שמשפחתו נשלחה למחנות השמדה, מה שבדיעבד לא היה נכון והם בעצם נשלחו לרוסיה.

אבי הכיר את אחיה הגדולים של אמי, וכשהוא פגש אותה הוא שמח מאוד. שניהם היו "אבודים" במצב החדש שאליו נקלעו והחליטו להקים משפחה. הוריי הולידו אותי ואת אחותי קלרה הצעירה ממני בשנתיים, והם המשיכו לחיות ברוסיה ולהנות מהמשפחה החדשה שהקימו.

הנס של אבי

בשנת 1956 שוב הטלטלו חייהם כשהצלב האדום שאבי חיפש בו אחרי בני משפחתו הודיעו לו הודעה משמחת ומטלטלת: אישתו וילדיו ניצלו מהמלחמה והם חיים בישראל – מחד יש לו אישה ושתי בנות קטנות, ומאידך משפחתו חייה וקיימת. לימים מסתבר שאישתו הראשונה של אבי נפטרה ממש לפני שנודע לה שאבי חי וכך החליטו הוריי לעלות לישראל להתאחד עם ילדיו מהנישואים הראשונים ולחבר ביניהם לבינינו המשפחה החדשה. בשנת 1958 עלינו לישראל אחרי שחיינו בפולין כשנה וחצי עד שקיבלנו אישור לעלות לישראל.

חיינו כיהודים בעיר של נוצרים

בילדותינו ברוסיה חיינו בסביבה נוצרית ואף אחד לא ידע שאנחנו יהודים. בסטניסלב לא נשארו יהודים אחרי מלחמת העולם השניייה. היהודים בעיר נרצחו על ידי האוקראינים שהיו שכניהם ואחרים נשלחו למחנות השמדה. לאחר שאבי חזר לעיר אחרי המלחמה והקים משפחה עם אמי הם החליטו לשמר קצת את המסורת היהודית. בפסח הוריי היו אופים "מצות" לא כשרות אמנם אבל דמו בצורתן למצות אמיתיות. יום אחד הוא הביא הביתה מגילת אסתר, אני חושבת שהוא קנה אותה בכסף רב ממישהו שעבד איתו במפעל שניהל. קרוב לוודאי שהמגילה היא מבית של יהודים שהוכרחו לעזוב אותו מבלי לקחת דבר מרכושם. בחגי ישראל היינו סוגרים את הווילונות ואבי היה מספר לנו את סיפור יציאת מצרים, וסיפורי המגילה.

החיים החדשים בישראל

לפני שעברנו מרוסיה לפולין היו הוריי סוגרים היטב את החלונות והדלתות והיו מכינים אותנו ואותם לנסיעה לפולין. הוריי קנו דברים שחשבו שיעזרו להם במדינה החדשה כשנגיע אליה. ביום היציאה מרוסיה הגיע אלינו בן דוד רחוק של אמי שליווה אותנו ברכבת שלקחה אותנו מרוסיה לפולין וכשהגענו לגבול פולין הוא עלה חזרה לרכבת שחזרה לרוסיה. מפולין עלינו לישראל.

כשהגענו לארץ, הגיעו שליחים של הסוכנות היהודית ושאלו אותנו אם יש לנו משפחה בארץ. אמרנו להם שיש לנו משפחה ברמת גן, מפני שילדיו של אבי שהיו אנשים בוגרים, חיו ברמת גן אבל אנשי הסוכנות אמרו שהמקום הכי קרוב לרמת גן שאנחנו יכולים לגור בו הוא באר שבע, עיר קולטת עולים. הוריי היו המומים מהנוף המדברי ומהצריף שלא היה בו חשמל, אך מהר מאוד התעשתנו והקליטה הייתה טובה ומהירה, אני אפילו לא זוכרת שלא דיברתי עברית! למדתי בית ספר יסודי "צאלים" בבאר שבע, המורים הגיעו לנגב מתוך מטרה לעזור לנערים העולים. המורה למוסיקה פנחס אופק, שחשף אותנו לתרבות הישראלית למוזיקה קלאסית, לתיאטרון ואמנות, השפיע רבות על עיצוב טעמנו התרבותי. חבריי בבית הספר והוריהם היו עבורי סוג של משפחה. חברותי בבית הספר היו גם הן עולות חדשות כמוני ועלו ממצרים, רוסיה ורומניה. הן נשארו חברותיי הטובות עד היום.

סיימתי את לימודי בתיכון "מקיף א'" בבאר שבע, והתחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון מדעי ההתנהגות. בשנה השנייה ללימודי הכרתי את בן זוגי, אבי בנותיי וסבא של תשעת נכדינו. לולא יד המקרה לא היינו נפגשים. חברתי הטובה התכוונה לנסוע לנופש בנהריה עם בן זוגה, אך הוא נאלץ להישאר בעבודה, והצטרפתי אליה לחופשה למשך יומיים. ביום הראשון של החופשה הכרתי את בעלי שהיה מפתח תקווה ואילו אני הייתי מבאר שבע כך שניהלנו רומן מרחוק. אני למדתי והוא עבד בבניין כך שנפגשנו מעט ומכיוון שהחלטנו שאנחנו רוצים להישאר ביחד, התחתנו אחרי היכרות של שמונה חודשים ואני הפסקתי את לימודיי. תמיד חלמתי על משפחה עם שלוש בנות וחלומי התגשם. החסך במשפחת אמי שכל השנים דיברה עליהם ועל צער הפרידה, הביאו אותי לתובנה שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. עד היום המשפחה בעיני היא ערך עליון לחנך ולגדל אנשים טובים לעצמם ולזולת אוהבים ותורמים. בנותיי הגשימו את חלומותיי: בתי הבכורה דנה ילדה שלוש בנות נהדרות: לירי, עפרי ואיה. בתי האמצעי ליבי ילדה את תמר, אביגיל, עמליה ועברי. בתי הצעירה רעות הביאה לי את מיה ויונתן. נכדינו משמחים אותנו מאוד והם חלק מחיינו היום יומיים. אנחנו משפחה מאוד מאוד מאוחדת שמבלים הרבה ביחד בחופשות בחגים ובכל זמן אפשרי. אני מתנדבת בעמותה לקשיש, מגיעה כל יום שלישי מזה שבע עשרה שנים קוראת איתם סיפורים ומלמדת אותם קרוא וכתוב. עבורי זה מאוד משמעותי.

גלגולה של מגילה

ברשותי נמצאת מגילת אסתר שמצאתי בבית הוריי ז"ל בארון הבגדים. היא נמצאת ברשות הוריי משנת 1948, ועשויה מנייר מגולל בצורת מגילה ועליה מודפסת המגילה מלווה בציורים. כשאבי חזר לעירו אחרי מלחמת העולם השנייה הוא עבד במפעל שכל העובדים בו היו גויים. כשאחד הפועלים הבין שאבי יהודי הוא אמר לו שברשותו יש משהו של יהודים. אבי הציע לו שיביא את החפץ והוא ישלם עבורו כל מחיר שיבקש. כך הגיעה לידי אבי המגילה ונשארה אצלנו עד היום. קרוב לוודאי שהמגילה הזו נבזזה מבית יהודי.

הזוית האישית

סבתא ציפי: תכנית זו יצרה קירבה מעמיקה ומשמעותית ביני לבין נכדתי איה. במהלך המפגשים חזרתי לזכרונות ילדותי ואף נזכרתי בסיפורים שלא חשבתי שהנני זוכרת אותם.

איה: בעקבות תכנית זו סבתי סיפרה לי סיפורים אישיים מילדותה ובגרותה, ולמדתי עוד על עברה ואיך היא חוותה חוויות מהעבר. בנוסף למדתי יותר על איך התנהלו בעבר, דבר שמאוד עניין אותי מכיוון שבעיני העבר הוא חלק משמעותי ביותר בחיינו.