מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סבתא תמר סלע

סבתא ואני כשהייתי בכיתה ג'
סבתי בגיל 10, צולם בשיעור גאוגרפיה
קורות חייה מאז ועד היום

שמי תמר סלע, הגעתי לארץ אחרי עלייה כשעשיתי שהייתי כמעט בת 3, אני לא זוכרת מהעלייה דבר, אך אני כן זוכרת שהייתי פה בגן ילדים בארץ, ואני זוכרת את החיים באוהלים למרות שהייתי צעירה מאוד. החיים באוהלים היו לפעמים קשים אך מאוד מהנים. לא היה חשמל וגז באוהלים אבל השתמשנו בעששיות ופתיליות. המבוגרים היו הולכים למרכז המעברה, לוקחים את הכלים והולכים לשטוף אותם באור יום, כי ברגע שמחשיך אין תאורה בלילה. מקלחות היו במרכז המעברה, הן היו מקלחות משותפות לכל תושבי המעברה, אך היה יום לגברים ויום לנשים. שירותים לעומת זאת לא היו, עשו את הצרכים בדליים וההורים דאגו לשפוך את זה במקום רחוק.

את הגן שלי אני זוכרת, אני זוכרת את המשחקים בחצר ואת זה שלא אהבתי לשחק עם הגננת. חוויה שמאוד זכורה לי היא, שהיו באים חיילים עם פיילות (אלו מין גיגיות שכל חייל וחיילת היו תופסים עם ידיות משני הצדדים) והיו בפנים סוכריות. הם לא היו מחלקים סתם את הסוכריות, הם היו תופסים את הילדים שהיו משוטטים בחוץ, ואם היו תופסים בת, היו מספרים אותה כמעט כמו קרחת, כמו התספורות שהיו לבנים באותה התקופה, ואם היו תופסים בן היו עושים לו קרחת. הם עשו את זה בגלל שהם חששו מהכינים. אני זוכרת שכשהייתי רואה אותם הייתי בורחת לאוהל כדי שלא יספרו אותי. חוויה שדומה לזו שאני זוכרת הייתה שאחות בית הספר בכיתה א' הייתה באה כל יום שישי ובודקת לנו את הראש, ומי שיש לו כינים היה צריך ללכת הביתה, ״להיפטר״ מהן ורק אז לחזור לבית הספר.

הייתי תלמידה מצטיינת, קפצתי כיתה מא׳ ל-ג׳, למדתי עברית בגן הילדים ואבא שלי תמיד דיבר איתנו עברית. זה מה שגם אני עשיתי והקניתי עם הילדים שלי, כדי שידברו עברית תקנית.

חוויה מהלימודים שאני זוכרת הייתה בשנת 1956, היה אז את מבצע קדש, הייתי בכיתה ד׳ ונתנו לנו למלא שקים של חול ולשים ליד החלונות. באותו זמן לימדו אותנו איך להיכנס למקלטים בלי ריצות ובלי דחיפות למקרה חירום. לא התגייסתי לצבא, למדתי בבית ספר ממלכתי דתי ולכן לא התגייסתי, עכשיו שאני חושבת על זה אני מרגישה שפספסתי משהו. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לאותה תקופה, כן הייתי מתגייסת.

הקשר שלי עם האחים שלי תמיד היה טוב, אני הייתי שם בשביל האחים הקטנים שלי. אני השנייה בסדר הכרונולוגי, יש לי אחד אחד גדול ומתחתיי שני אחים קטנים. האח הגדול שלי לא אהב ללמוד, הוא היה בורח והולך לגור אצל סבתא שלי שאף פעם לא הייתה בבית, ואני הייתי נשארת לבד עם האחים הקטנים ממני, הייתי בשבילם כמו אימא. אימא שלי אהבה מאוד חברות וחברה, והיא היתה שומעת כל יום סיפורים וחוויות של כל אחת מהחברות שלה, והיא לא כל כך חשבה על מתי הילדים צריכים להגיע מבית הספר ומתי הם צריכים לאכול. אני והאחים שלי היינו חוזרים מבית הספר ואני הייתי דואגת שהם יאכלו, יתקלחו ויעשו שיעורי בית. אבל מצד שני, באמת יאמר לזכות אימא שלי שהיא תמיד דאגה לנו מכל הבחינות, לדוגמא – היא לא ידעה לתפור והיא תמיד דאגה שיהיו לי בגדים, אז היא הייתה גוזרת ותופרת את הבגדים. לא חשוב שזה לא יצא כמו מחנות, זה יצא עקום אבל חדש.

אני זוכרת את סבא וסבתא שלי מצד האימא שלי וגם את הסבתא מצד האבא, כל הזמן הייתי איתה (סבתא מצד האב), ייותר עד שהיא נפטרה. גרנו בבני ברק ולא היה חג שלא הייתי נוסעת אליה, המשפחה של אבא שלי היו דתיים והם היו עושים את החגים כהלכה ושמרו שבת, וזה ״נתן לי״ עוד סיבה ללכת אליה. פעם הייתי נשארת שם גם אם הייתי עובדת, הייתי לוקחת חופשות ובימי סוכות הייתי כל שבעת ימי הסוכות איתה. החלק האהוב עליי היה לישון איתה במיטה ולהתחבק איתה כל הזמן.

בסיום כיתה ח׳ (בכיתה ח׳ סיימתי את הלימודים) עברתי אל דוד שלי שילמד אותי לתפור עם מכונות תפירה. למדתי אצלו ארבע שנים בתל אביב – יפו. בגיל 16 עזבתי את העבודה אצל דוד שלי והלכתי לעבוד בתפירה במקום קרוב לבית כך שלא הייתי צריכה לנסוע, זה היה ממש ברחוב של הבית שגרתי בו. המקום היה מין מפעל לסריגים שבו הם יצרו לחו״ל בגדים ושם עבדתי עד שהתחתנתי.

קבלת תעודות של כיתה ח׳

תמונה 1

כשהתחתנתי עזבתי את פרדס כץ ועברתי לגור בכפר סבא, לכן עזבתי את העבודה שלי לתקופה ארוכה. עבדתי בבית וקניתי מכונת תפירה אבל הרגשתי שאני ״נחנקת״ ואין לי חברה ואנשים, אף פעם לא הייתי לבד ובתוך הבית הרגשתי שהכל סוגר עליי. הלכתי ללמוד קורס חונכת סומכת בעבודה סוציאלית (בגלל שלא היה לי תעודת בגרות), והייתי עובדת כפופה לעובדת סוציאלית. שנתיים טיפלתי במשפחות והתחלתי להרגיש שאני ״נחנקת״ עם כל הבעיות של האנשים שנתקלתי בהם, אז אמרתי לעצמי שהבעיות היחידות שאני רוצה להיכנס אליהן הן בעיות בריאותיות שיהיו בעתיד.

עבדתי 23 שנים כסייעת לגננת, שם עזרתי לילדים בכל מה שהיה קשור באמנות, ככה פיתחתי את האמנות שהייתה בתוכי, בתוך הגן. עזרתי לילדים מתוך הידע האישי שלי, לא למדתי אמנות אבל זה הרגיש כאילו זה היה טבוע בי, זה יצא ממני וככה לימדתי את הילדים כל מיני עבודות שמצאתי. הייתי מכינה את כל הדברים עם הילדים ביחד, ולא נתתי לגננת שלי לקנות שום דבר מוכן, הייתי נותנת לילדים לעבוד עם החומרים והם היו בגילאים 3-4, ילדים מאוד מאוד קטנים. את הלוח המרכזי של הגן תמיד אהבתי, כי שם היצירה שלי נתנה דרור, במסיבות אני הייתי תופרת להם את כל האביזרים והתלבושות שהם היו צריכים כדי להופיע איתם, אני הייתי מכינה הכל והגננת תמיד נתנה לי יד חופשית לעשות את זה.

את סבא שלך הכרתי מהיום בו נולדתי, אבא שלי ואבא שלו אחים, אז כל הזמן הייתי רואה אותו, אחותו היא אחת החברות הכי טובות שלי עד היום. אחרי כמה שנים אמרו לי שאני צריכה להתחתן איתו, בהתחלה באמת לא רציתי, אבל אחר כך נפתחתי והתחברתי אליו, והתחתנו.

תמונה של סבתי ביום חתונתה עם סבי

תמונה 2

אחרי שכל הילדים עזבו את הבית והתחתנו הרגשתי קצת לבד ומין תחושת ריקנות שכזאת, כי לא הייתי רגילה לשקט הזה, הייתי רגילה לטפל בכולם ולבשל לכולם ולכבס לכולם כל הזמן, ועכשיו זה רק אני וסבא ואין לי במי לטפל יותר. כשנולד הנכד הראשון, תחושת הריקנות כבר לא הייתה, הייתי מבלה הרבה מאוד זמן עם כל הנכדים שלי שהם היו תינוקות, אז שוב היה לי במי לטפל ולמי לבשל ולמי לכבס, התגעגעתי לתחושה הזאת, ועכשיו שהנכדים שלי כבר גדולים אני מבלה זמן איתם ומדברת איתם כל הזמן.

הזוית האישית

מיכל: לי ולסבתא שלי היה מאוד כיף להכין את התיעוד הזה, אני תמיד אוהבת לשמוע את הסיפורים שלה ואת הדברים שקרו פעם, והיא אוהבת לספר לי, להראות לי תמונות מאלבומים ישנים ולספר לי דברים שאבא שלי עשה שהוא היה קטן. נהנינו מאוד ואהבנו במיוחד את זמן האיכות המיוחד הזה ביחד.

מילון

פיילה
קערה גדולה ושטוחה עם שתי ידיות מצדיה להרמה ולתלייה; גיגית. (מילוג)

ציטוטים

”תמיד תכבד ותעריך את האנשים שמסביבך“

הקשר הרב דורי