מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא צביה

שמי צביה רוזנברג (הרצוולף). נקראתי; על שם סבתא מצד אמי ששמה היה ציביה. נולדתי בתאריך 8.8.1950 בבית החולים כפר סבא להורי רות (רותקה) ודב (ברונק) אשר נולדו בפולין. אמי ניצלות שואה עלתה לארץ  באוניית מעפילים 1946. אבי הגיע לארץ עם הצבא הפלוני בשנת 1943. גרנו חצי שנה בפתח תיקווה ואחר כך עברנו לרמת גן ברחוב גרנדוס לדירה של שלושה חדרים: סלון, חדר ילדים, מטבח קטן וגינה קטנה. בגיל ארבע נולד לי אח קטן אבי (אבשלום) גרנו בחדר אחד וההורים ישנו בסלון ובלילה פתחו את ספת הסלון למיטת שינה.

אמא הייתה עקרת בית שטיפלה בילדיה ובישלה תבשילים נהדרים וריחם תמיד מילא את הבית. אבא עבד כמחלק שוקולדים וממתקים בחניות והיה כיף שתמיד היו שוקולדים בבית והם היו מאוד אוהבים לבלות עם חברים ומסיבות ריקודים וקלפים. בניהם הם דיברו פולנית כדי שאני ואחי לא נבין ואתנו רק דיברו עברית בלבד.

עד גיל ארבע הייתה תקופת צנע בארץ והיה צריך להצטמצם בקניית מוצרי מזון. אמי סיפרה שחילקו כמות מוקצבת של תלושים במכולת והיה אפשר לקנות למשל: עוף אחד לשבוע,  5 גרם ביסקוויט לאדם, 60 גרם תירס …. אמי בישלה על פתיליה ורק בהמשך הייתה פלטה חשמלית וגז. היה מקרר מקום לגוש קרח שאותו היו קונים "אוטו קרח" שהיה בה לרחוב ומצלצל לפעמון … היה חלבן מוכר חלב עובר מבית לבית עם כד חלב ועם השנים השאירו בקבוקים וכסף ליד דלת הכניסה (ואף אחד ולא לקח את הכסף). לא הייתה עדיין מכונת כביסה. אמא הייתה מכבסת בגיגית וקרש עם סבון כביסה .

באותה תקופה לא הייתה טלוויזיה. היה רדיו ודרכו שמענו חדשות וסיפורים בהמשכים וחידונים ושירים. שירים שמענו דרך תקליטים בפטיפון. בתור ילדה קטנה היו לי מעט מאוד צעצועים: בובה, דובי. את השעון הראשון קיבלתי בפעם הראשונה בבת מצווה. תמונות משפחתיות היו מצולמות על ידי צלם שבא לבית. בחגים ראש השנה ופסח היו באים אלינו הדודים ובני דודים באוטובוס וישנים אצלנו כמה ימים. היינו מטפסים על עץ השסק שבגינה, בונים אוהל בדשא וגרים בו, והיינו הולכים ברגל לקרובי משפחה באזור. ברחוב גרו המון ילדים בגילי והייתה אווירה נהדרת של שכונה . מכיוון שלא היו לאנשים מכוניות יכולנו לשחק אחר הצהריים ברחוב בכדור: מחניים, עמודו, שלוש מקלות, מחבואים, חמור חדש, גולות ותופסת חמש אבנים. בשבת בבוקר היו מארגנים משאית לחוף הים וכל המשפחות עם הילדים מהשכונה נסעו לים.

למדתי בבית ספר "עמישב" היו בו שתי כיתות בשכבה של כל ילדי השכונה. מא' עד ח', במשך ארבע שנים הייתה לימורה שמאוד אהבתי ובכיתה ז'ו-ח' היה מורה שלא השתלט על השובבים בכיתה והיה מאיים ורודף אחרי ילדים עם סרגל והיה זורק מחלון הכיתה מקומה שניה. הייתה מסעדה בבית הספר והייתה תורנות של יום בישול במסעדה בה היינו לומדים מתכונים ומבשלים וזה היה מאוד כיף. חוץ מהמקצעות הרגילים למדנו ציור, מלאכה, הבנות למדו תפירה, רקמה וסריגה, והבנים נגרות. מאוד אהבתי את שיעור התעמלות במיוחד ריצה וקפיצה לרוחק. בכיתה ה' הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר". הקן היה רחוק מהבית. הייתה לנו שריקה שומרית ששרקנו ברחוב וכל החבר'ה היינו יוצאים מהבית לקן. בתנועה היו ילדים מכל בתי הספר ברמת גן. כל פעולה התחילה במסדר והימנון התנועה ואחר כך היינו מתכנסים בחדר, שרים שירים שמקורם ברוסית  ותורגמו לעברית. היינו דנים בנושאים חברתיים, לדוגמא, מצב הערבים בארץ, נושא פיצויים כספיים מגרמניה לניצולי שואה וכן היינו יוצאים להפגנות ברחוב. היינו יוצאים לאש לילה בפרדסים, לטיולים ומחנות. את האוכל היינו קונים במשותף ולוקחים אותו בתרמילים, ואת הביצים בדלי מפח עם חוט ברזל, וכך היינו כל הטיול … בלילה ישנו בשקי שינה בחוץ. היו לנו מחנות עבודה בקיבוצים שנועדו לעזור בקטיף הדרים, ברפת, בלול. המחנות האלו נמשכו כחודש כחולים בלבד. מי שהגיע לפעולה עם מכנס שחור היה עומד לדין.

בתיכון למדתי בתיכון "בליך" ברמת גן הייתה תלבושת אחידה. מאוד אהבתי ללמד צרפתית, ביולוגיה והתעמלות. בסוף כתה יב' קיבלתי תעודת הצטיינות בהתעמלות והייתי שחיינית מעולה.

הבילויים באותם השנים היו: ישיבה על "ברזלים" ולאכול פלאפל ולקנח בגלידה. לאכול תירס חם שמכרו בתוך דוד מים רותחים. אהבנו לאכול גרעינים שמכרו בתוך חרוט שהוכן מעיתון.

בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצה"ל. גוייסתי לחיב"ה: חיילות בשירות המשטרה (למרות שרציתי להיות בחילות אחרים). עברתי קורס על חומרי חבלה, זיהוי אנשים, והוצבתי בתחנה המרכזית בתל אביב לזהות אנשים חשודים ולמנוע פעולות חבלה . כעבור חצי שנה נשלחתי לקורס מדריכות ספורט בווינגייט הייתי מדס"ית ומשקית.

בגיל עשרים התחלתי ללמוד פיזיותרפיה בווינגייט במשך שלוש שנים. בגיל 22 הכרתי את אלי שגר באותו רחוב. הוא היה גדול ממני שנתיים ולכן לא דיברתי איתו אף פעם. יום אחד יצאתי לטייל עם הכלב ולפתע פגשתי את אלי ברחוב. התחלנו לדבר, הזמנתי אותו לביתי ולמחרת יצאנו לסרט לתל  אביב. לפני הסרט שכרנו סירה ושטנו בירקון וכך התחלנו להיות חברים. בילינו עם חברים, נסענו לטיולים, יצאנו לסרטים ולצפות במשחקי כדורסל שאלי מאוד אהב. ההחלטה להתחתן נעשתה במכונית בתור לדרייב אין בפארק הירקון. החתונה נערכה בתאריך 7.10.73 באולם "בית הרופא" בתל אביב.

בתאריך 6.10.73,  יום לפני יום כיפור. בשבת בצהרים בשעה 12:00 לפתע נישמעה אזעקה ומכוניות התחילו לנסוע. ברדיו הודיעו על תחילת מלחמה. אלי גוייס למילואים אך ביקש להשתחרר לחתונה. החתונה נערכה במתכונת הרגילה, כי עוד לא היה ידוע המצב בארץ. באותו ערב הייתה האפלה. אחי אבי לא הגיע כי הוא שירת בדרום הארץ  וכן הרבה חברים לא הגיעו כי גיוסו. כתבו עלינו בעיתון הארץ. החתונה הייתה מקוצרת אבל היו בה תזמורת וריקודים למרות המתח. למחרת בבוקר אלי חזר לצבא לצפון הארץ ואני חזרתי לבית הורי במשך חצי שנה התקשורת בינינו היתה דרך מכתבים ומידי פעם דיברנו בטלפון הביתי. אני עבדתי בתקופת המלחמה כפיזיותרפיסטית בבית חולים בלינסון עם פצועי מלחמה. כשהסתיימה המלחמה אלי חזר ללמד בטכניון הנדסת בניין ואני עבדתי במכון של קופת חולים ברמת גן.

גרנו בדירה קטנה ברחוב נגבה ברמת גן. בתאריך 27.7.75 נולדה בתי מיכל.  בתאריך 10.10.78 נולד למיכל אחיה יואב ובתאריך 20.4.83 נולדה יעל. כעבור 3 חודשים עברנו לראש פינה בעקבות עבודתו של אלי בסניף צפון בחברת בנייה והיה נוף מדהים הנשקף מהחלונות. היה מאוד כייף בראש פינה ובגלל זה לא רצינו לחזור לרמת גן, אז עברנו לאבן יהודה כשהיו עוד הרבה פרדסים. עד היום אנחנו גרים באבן יהודה.

הבת שלנו ובעלה דן + שני ילדים אורי ועמנואל שגרים באבן יהודה. יואב עם רוני + 2 ילדים נועם ויונתן הגרים בחיפה. יעל + גלעד + 2 ילדים אביגיל ואלון ואמא בת 90 גרה בדיור המוגן. אנחנו משפחה נהדרת, אנחנו נפגשים כל סוף שבוע לארוחות משפחתיות וימי הולדת משפחתיים, חיים בכייף ובאושר.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של עמנואל וסבתא צביה.