מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סבתא נילי

סבתא נילי בצעירותה
טובה ואברהם, הוריה של סבתא נילי
מתל אביב לרמת השרון

נולדתי בישראל. הבית שבו גדלתי היה בית ציוני ישראלי, שבו הייתה אהבה גדולה לארץ ישראל. אבא שלי עלה לארץ מרוסיה כחלוץ בעליה השלישית. היה לו חזון לבנות את הארץ ולהקים פה מדינה. אבא שלי גר באוהל בחולות יחד עם עוד חברים שבאו אתו יחד לארץ. כולם היו חלוצים.

אבא שלי היה מהשוטרים העבריים הראשונים בתל אביב וכולם הכירו אותו והעריצו אותו. הוא היה גיבור ולא פעם הניס את הפורעים הערביים שבאו מיפו לתקוף את תושבי תל אביב.

בבית שלנו דיברו אך ורק בשפה העברית, אבל הוריי, שבאו מרוסיה דיברו ביניהם שפת סודות, שהייתה יידיש. וזו הסיבה שאני יודעת יידיש וזה נכס נדיר כי השפה הזאת הולכת ונעלמת מהנוף.

בבית שלנו היה מנהג קבוע של טיולים בשבתות. כל שבת היינו מעמיסים את המכונית שלנו והיינו יוצאים לדרך. לקחנו אתנו את החברים הכי טובים של אבא שלי וגם ארוחה לפיקניק והמון דברים טובים. אני – כילדה – חיכיתי תמיד לשבתות האלה ושמחתי מאוד על כל טיול וטיול. כל שבת היינו נוסעים למקום אחר.

באחת השבתות הגענו לגליל העליון. שם ראינו לפתע מטע תפוחים מלבלב. עצרנו את המכונית וירדנו למטע. במטע היו גם אגסים. אבא שלי והחבר שלו, שקראתי לו דוד בסין, ירדו מהאוטו והתחילו לקטוף אגסים. ודוד בסין צעק בשמחה, ביידיש: באראלך, באראלך ( שזה אגסים ביידיש). לא עברה דקה אחת ולקראתנו רצו עשרות אנשים עם כאפיות . אבא שלי אמר לדוד בסין שאלה הם ערבים מהכפרים הסמוכים ונבהלנו מאוד חשבנו שהם הולכים לפגוע בנו. והם צעקו: "גנבים, גנבים" ואנחנו נבהלנו מאוד ואני הייתי חיוורת כמו סיד. לא ידענו מה לעשות ופתאום אבא שלי, שהיה כאמור, גיבור גדול, ועז ואמיץ וגם מלא פתרונות יצירתיים, דיבר אל האנשים האלה, שבאו לקראתנו, בערבית, שאני לא יודעת מאיפה הוא ידע את השפה הזאת, אבל כנראה מהמפגשים שהיו לו בעבודה אתם ומזה שהוא היה מאוד מוכשר בכול.

וכך אמר: " ידידים יקרים, אחים שלנו. לא הייתה לנו שום כוונה לפגוע בכם או לגנוב, חלילה. הילדה הקטנה שלי פה שאתם רואים אותה, ראתה את האגסים וביקשה מאוד שנעצור ושנביא לה אגס כי היא מאוד אוהבת אגסים. אז עצרנו לקחת לה אגס אחד ולא התכוונו לשום דבר רע".

כמו שאבא שלי אמר להם את זה, הערבים שינו את המבטים שלהם כהרף עין והתחילו לחייך. הם ניגשו אליי ונורא נבהלתי אבל הם באו עם ידיים מושטות ובהם אגסים וליטפו לי את הלחי ונתנו לי את האגסים והזמינו אותנו אליהם הביתה.

תארו לעצמכם שבאנו אליהם הביתה וזה היה בסביבות העיר מטולה, ששם הם גרו, וכיבדו אותנו שם בכל טוב. דבר אחד אני זוכרת מהפגישה הזאת הוא שבעל הבית הגיש לנו קפה מהביל שחור וגם הוא שתה. אבל הוא שתה ברעש והתמוגג מכל לגימה והשמיע קולות הנאה. ואני, הילדה הקטנה, שלא היו לה מעצורים, שאלתי בקול רם: " למה דוד ערבי שותה ברעש?" כולם התפרצו בצחוק גדול וככה נשבר הקרח והפכנו לידידים.

בבית שלנו אכלנו מאכלים מאוד מיוחדים שההורים שלי הביאו מרוסיה ומהעיירות היהודיות בגולה ששם הם גדלו. הבתים שלהם היו בתים מאוד דתיים בגולה. והם נהגו לאכול את כל המאכלים היהודיים שהיהודים אכלו אז. והם גם הביאו אתם אותם לארץ. אז  אכלנו געפילטע פיש, שזה דגים ממולאים, וגם אכלנו חמין שזה טשולנט בלע"ז וגם קישקע וגם רגל קרושה שעושים מרגליים של עוף ואימא שלי הייתה מומחית בה, וגם אבא שלי היה בשלן מעולה. ועוד מה שהיינו אוכלים מהמסורת של הגולה היה קלופס – זוהי קציצה ענקית שאופים אותה בתנור ובתוכה מונחת ביצה קשה. וכשפורסים את הקציצה הזאת אז גם הביצה נפרסת ורואים את הפרוסות של הביצה בתוך הקציצה. זה היה מאכל תאווה ואני, כילדה קטנה, לא הבנתי אף פעם איך הביצה נכנסה לתוך הקציצה. עד שתפסתי את העיקרון הזה, עבר המון זמן.

אני נולדתי בארץ ואני אוהבת את הארץ הזאת אהבת נפש. רוצה לספר על החברים שלי ועל תקופת הילדות שלי.

הייתה לי ילדות מאוד מאושרת. היינו חבורה מלוכדת ותתפלאו איך קראו לחבורה הזאת. קראו לה "חסמבה" על שם הספר הידוע, כי יגאל מוסינזון הסופר היה גר בבית שלנו והוא כתב את סדרת הספרים הללו על החבורה שלנו והעתיק אותה למציאות של הבריטים והמלחמה השקטה בהם. ירון הוא ירון לונדון ואני – תמר, אבל הוא שינה את השמות של הילדים, חוץ מהשם של ירון וככה נולד הספר.

החבורה שלנו לא התעסקה בטלפונים ניידים או במחשבים כי לא היו אז. כל העיסוק שלנו היה בחוץ, באוויר הפתוח, במשחקים שונים ומשונים שבהם לקחו חלק כל הילדים. שיחקנו בשני דגלים ובתופסת גובה ובמחבואים ובקפיצה על חבל ועל חבל כפול, שבזה הייתי אלופה, היו גם משחקים באולר וב"גנבים באים , גנבים באים" וב"קדרים באים"  ובחמש אבנים, שגם בזה הייתי אלופה. וגם בקלאס, שגם בזה הייתי אלופה. ובשני מחנות, שאחד מחפש את המחנה של השני וגם בווריאציה על המשחק "חפש את המטמון", ששיחקנו בחושך ושזה היה מפחיד ובכלל, בכל מיני משחקים שהעסיקו אותנו. כולנו היינו בחוץ עד השעות המאוחרות של הלילה, עד שקראו לנו אלף פעמים לחזור הביתה. וגם אז לא רצינו לחזור. היה לנו כזה כיף, שחבל על הזמן – במובן החדש. והיה לי גם כלב שקראו לו אמיץ, שאהבתי אותו מאוד.

בקיצור, ילדות מאוד מאושרת. והיו לי גם חברות טובות, כגון: עפרה ודניאלה ופנינה, שאהבתי מאוד וששיחקתי אתן כל הזמן וגם דבורה ואלישבע ומיכל אבל איתן היו לי לפעמים תק"לים , כי הן עשו כל מיני "תרגילים" של מיני חבורות בתוך החבורה ואז זה לא היה נעים בכלל. אבל, רבנו והתפייסנו, כמו ילדות.

עד שיום אחד אבא שלי בא עם הבשורה שעוברים לרמת השרון, לבית קרקע, בית פרטי עם חצר וגינה וקרס עליי עולמי. לא רציתי לעזוב את החברות שלי ואת בית הספר שלי ואת כל החבורה המופלאה שלנו ואת הבית שלנו ברחוב מוצקין ואת הרחוב הקטן והאינטימי והמוכר ואת החצרות שבהן היינו מתחבאים במשחק המחבואים ובכלל. בכיתי נהר אבל לא עזר לי דבר. עברנו והכלב אמיץ עבר אתנו.

וכך התחילו חיי החדשים ברמת השרון , ששם אני נמצאת עד עצם היום הזה. אבל, אז – כשהייתי עוד ילדה-נערה, המשכתי ללכת לבית הספר שלי בתל-אביב. אולם, ברמת השרון הכרתי חברים חדשים שאיתם אני בקשר הדוק עד עצם היום הזה ובסך הכול, אחרי שגמרתי לבכות התחלתי להתרגל ואהבתי את המקום ואני אוהבת אותו עד היום.

בינתיים, יש לי דור המשך ברמת השרון, שהוא הבן שלי ואשתו והילדים שלהם שהם נכדיי, האהובים מאוד מאוד, ויש לי סניף גם בתל אביב המקסימה שלי, אהובת נפשי מאז ומתמיד – שאלה הבת שלי, בעלה והילדים שלהם, האהובים ביותר שלי,  שהם לומדים בבית הספר "גרץ", שבו אנו מתכנסים עכשיו לעשות את העבודה החשובה מאוד של הקשר הרב דורי בין אבות לבנים.

ועכשיו תורם להמשיך מפה. ואני מצפה לבאות וזו בדיוק הנקודה שבה אני מסיימת את הסיפור שסיפרתי והם מתחילים את הסיפור שלהם!

 

הזוית האישית

סיפורה של סבתא נילי תועד על ידי רמה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר גרץ בתל אביב בסיוע המורה עופרה ארליך

מילון

קלופס
קְצִיץ בָּשָׂר (באנגלית: Meatloaf) הוא מאכל העשוי מבשר טחון (בדרך כלל בשר בקר, או שילוב של בשר בקר עם בשר כבש או בשר חזיר) מתובל, אשר מעוצב לצורת כיכר (בדומה לכיכר לחם) נאפה בתבנית אפייה - בין אם תבנית לחם או תבנית אחרת. המאכל מוגש לרוב כאשר הוא חם בתור המנה העיקרית, אך גם לעיתים מוגש בפרוסות כאשר הוא קר.

ציטוטים

”נולדתי בארץ ואני אוהבת את הארץ הזאת אהבת נפש“

הקשר הרב דורי