מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדות

שמי נגה ישראלי. נולדתי בירושלים בשנת 1944. השנה חגגתי יום הולדת 75. נולדתי ממש לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב – 1948 ומזדהה עם דבריו של בן גוריון: "אני רוצה שידעו שקוממיות לאומית בלבד אינה מספיקה. יש להמשיך בקיבוץ גלויות ולעשות מאמצים מוסריים והומניים להיות עם סגולה ואור לגויים".

את השם נגה בחרו לי הורי וכשגדלתי, בקשתי לדעת מה משמעות השם והוסבר לי שנגה היה גם אחד מילדיו של דוד המלך וגם מהמילה אור זוהר וחזק. פירוש נוסף לשם נגה – זה כוכב הלכת השני הקרוב לשמש. כינוי החיבה שקבלתי בילדותי היה נוגוש וכך קראו לי משפחתי וכל חברי.

גדלתי בירושלים עם הורי ואחותי שגם שמה ניתן לה כמי שמפיצה אור סביבה – שמה ליאורה. אחותי גדולה ממני בשבע שנים והייתה אחות רפואית במקצועה. הורי, שהם סבא רבא וסבתא רבתא של יהלי ואחותו ליה, היו יצחק וחיה זיכרונם לברכה. צר לי שיהלי נכדי האהוב וליה אחותו האהובה לא זכו לשהות במחיצתם מפאת גילם הצעיר.

אמי הייתה מורה בכירה שלימדה גם בגימנסיה הרצליה בתקופתו של רון חולדאי שהיה מנהל הגימנסיה עד שעבר לראשות העיר תל אביב – יפו. אמי הייתה דמות מוכרת ומחנכת דגולה שלימדה מאות תלמידים שהעריצו אותה ולמדו ממנה בראש ובראשונה להיות בני אדם ורק אחר כך הכינה אותם לחיים ולבגרויות. במהלך חופשות הקיץ טסה לארצות הברית להדריך במחנות של נוער יהודי וגם בזה עשתה חייל. בין העבודות הנוספות הדריכה טיולים ברחבי הגלובוס. לאור העובדה שקראה אין ספור ספרים, היא ידעה לקחת קבוצות נוסעים ולהדריך ולטייל איתם. בספר משלי פרק ל"א כתוב: "רבות נשים עשו חייל ואת עלית על כולן", כזאת הייתה אמי. כמה צר לי ולכולנו על אובדנה. אפילו אני עד היום בקשר  עם כמה מתלמידיה שהם בני גילי.  היא חסרה לי מאוד אפילו שנפטרה בשיבה טובה כשעברה את גיל ה-90.

אבי יצחק עבד בעירייה ודאג לפרנסת הבית והיה אב מסור ואוהב. הוא נפטר בגיל צעיר מאוד ולצערי לא הספקתי לגדול לצידו והזיכרונות שיש לי ממנו זה רק מהיותי ילדה קטנה מאוד. על כן הם מועטים. אבי הגיע ממשפחה מאוד מוכרת ומיוחסת. אביו של סבא שלי, היה זרח ברנט שהיה עסקן ציוני מהמתיישבים הראשונים של אם המושבות בפתח תקווה והקים את שכונת נווה צדק בתל אביב יפו. הוא תרם רבות לישוב הציוני. שמו של הסבא רבא שלי נכלל בשירו של אריק איינשטיין בשיר "הבלדה על יואל משה סלומון". בסוזאן דלל ביפו יש לוח המוקדש למייסדים של שכונת נווה צדק ותמונתו של זרח ברנט מופיעה שם גם.

תקופת הבגרות

גדלתי עד גיל 12 בירושלים וזכורים לי ימי ילדות שונים לחלוטין.

מטוס ראיתי רק בתמונה. גדלנו ללא טלוויזיה, ללא טלפון רגיל ובוודאי ללא ניידים שכלל לא היו קיימים. ללא מכונת כביסה הכל כיבסנו בידיים, לא היו אז מכוניות, ועוד מכלול דברים שהיום הנכדים שלנו לא מסוגלים לדמיין. מי בכלל ידע מה זה לטוס לחו"ל בגילאים של נכדיי… אולי רק אנשים מאוד מאוד אמידים. ומאידך, כלל לא התלוננו.

המצב הכלכלי בבית לא היה קל. חיינו אחרי המלחמה ולכולם היה קשה. דוגמה קטנה, זו הייתה הנעל הראשונה שלי שקנו לי אותה בחורף ושהגיע הקיץ נאלצו הורי לחתוך את קדמת הנעל על מנת שלא יהיה לי חם וזה מפני שלא היה תקציב לנעל נוספת.

 נעל ילדות

ילדותי עברה עם הרבה מאוד חברים וחברות. חזרנו מבי"ס מכינים שעורים ויורדים לחצר שבה כולם נאספים. חוגים לא היו בתקופתנו. המשחקים שלנו היו: חבל, קלאס, חמש אבנים, תופסת, שוטרים וגנבים, כדור, 123 דג מלוח, גוגואים ועוד משחקים שהמצאנו, וזה כל יום עד סביבות שבע בערב. נהגנו כולנו להיות רשומים בספריות וגם זה היה חלק נכבד מסדר היום שלנו. קראנו הרבה ולא היו צריכים לבקש זאת מאתנו. עשינו זאת כולם כי אהבנו לקרוא, סרט או הצגה זאת הייתה חוויה מיוחדת – מתנת יום הולדת. שום דבר מעבר לכך לא היה במהלך השנה משום שלא היה כסף. הבנו זאת וכלל לא התמרמרנו – זו הייתה דרך החיים והערכנו מה שעשו הורינו עבורנו, הבנו את הנסיבות והמצב. אפילו לבת המצווה שלי אני זוכרת שהורי הזמינו רק שתי חברות, אמי הכינה עוגה טובה דברי מתיקה, קישטה את הדירה בבלונים וזו הייתה חגיגה ולא מעבר. והכל היה מקובל כי כך היו הרגלינו אז, ולא כפי שחוגגים היום.

בגיל המצווה עברנו לת"א, סיימתי תיכון ונסעתי עם אמי לארה"ב לשנתיים. אמי נשלחה ללמד נוער ציוני ואני הצטרפתי אליה משום שלא יכולתי להתגייס לצבא, מכיוון שסבלתי ממחלת האסטמה, לכן לא הסכימו לגייס אותי לצערי, וזאת למרות שבאותן שנים בנות לא היו חייבות בכלל להתגייס, אבל אני כן רציתי בכך ולא אופשר לי.

תעסוקה

כשחזרנו ארצה התחלתי לעבוד במוסדות חינוך כמנהלת לשכות מנכ"ל, גם באוניברסיטה וגם במכללות. הצלחתי בתפקידי וזאת עד יציאתי לפנסיה. מאז כבר עברו 15 שנים. למחרת הפסקת עבודתי, התחלתי להתנדב בוועד למען החייל. היינו קבוצה של נשים בנות גילי שיצאו לגמלאות. משימתינו הייתה לחלק מזון לחיילים בדרכם לבסיסיהם. האגודה דאגה לפנות אוטובוס מתכולתו ולהעמיד לרשותנו את המזון לחלוקה – סיפוק אדיר היה לי מההתנדבות הזו. חייל שיצא מהבית במהירות בבוקר כבר בשש וחצי בבוקר קיבל מזון לדרכו לצבא.

בנוסף לכך נרשמתי לחוגים – שלושה בקרים בשבוע על מנת שתהיה לי תעסוקה ולא להשתעמם. פעם בשבוע אני הולכת לשיר בחבורת זמר שגורמת להמון הנאה. פעם בשבוע לחוג קרמיקה ופעם בשבוע לומדת במכללה של קורסים לאנשים שפרשו מהעבודה ובאים לשמוע הרצאות ממרצים בעלי שם גדול בתחומם. פסיכולוגיה, ספרות, גנטיקה, היסטוריה, כלכלה, מוסיקה, תרבויות מסביב לגלובוס וכולי…. וזה ממש מרתק. לא מפסידה אף שבוע וכך מעבירה את זמני בבקרים מלבד ביקור אצל נכדיי מדי שבוע בשבוע.

בית ומשפחה

בגיל 24 נשאתי לבחיר לבי עמוס ז"ל, ונולדו לנו שני ילדים מדהימים – יובל (אביו של יהלי ואחותו) ומיכל בתי הקטנה. עמוס לצערי הלך לעולמו לפני 10 שנים. עצוב לי מאוד שיהלי ואחותו ליה לא הכירו אותו משום שיהלי היה רק בן שנה כשעמוס נפטר. עמוס היה יכול לתרום עולם ומלואו לנכדיי. הוא היה גיאולוג ומהנדס במקצועו. גיאולוגיה זה ענף בתחום מדעי כדור הארץ ואחד ממדעי הטבע שחוקר את האדמה. הוא הצליח מאוד בעבודתו והיה לשם דבר בקרב הגיאולוגים. הוא נשלח לארצות העולם לתת ייעוצים ועבד במקומות רבים מחוץ לארץ ותכנן פרויקטים ענקיים בהם מנהרות, מאגרי מים, גשרים ותשתיות. הוא היה קצין ולוחם בצבא, ציוני נלהב, אדם של סמל ומופת לטוב, ליושר, לנתינת ערכים ולדוגמא עליונה. תמיד חושבת כמה היה יכול לתרום לנכדיי מבחינת חום, אהבה, ידע, הרחבת אופקים ומה המשמעות של להיות בן אדם! למעלה מעשור הוא חסר מאד לכולנו.

הזוית האישית

סבתא נגה: לסיכום זהו סיפור משפחתי. תכנית הקשר הרב דורי היא רעיון מבורך ונראה לי שנכדי הפיק מכך את המרב. עצם החוויה לשבת עם יהלי נכדי, זו הזדמנות נדירה להעביר ולספר לו מן העבר שלי ושל משפחתי. מאוד שמחתי שיהלי נכדי ביקש ממני להצטרף אליו לתכנית הקשר הרב דורי. זו הייתה הזדמנות נהדרת לסכם לו על עבר משפחתי שלא מעט דברים היו חדשים בשבילו. בחיי היום יום העמוסים על כולנו, לא מגיעים בדרך כלל לספר על העבר של המשפחה, ותוך כדי השהות המשותפת והכתיבה, יהלי למד הרבה. זו בהחלט הייתה חוויה יוצאת דופן ששנינו הרווחנו בה בגדול. היה לנו כיף גדול להיפגש בימי שישי ובטוחה שהחוויה המשותפת תישאר איתנו לעד.