מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סבתא מרים שחק

עם נכדתי המתעדת אורי
אומה (סבתא), תינוקת בקבוצת עין הנצי"ב, 1947
השינויים המפתיעים בחיים

שמי מרים שחק. הסיפור שלי מתחיל קצת לפני שנולדתי. ההורים שלי היו זוג הולנדים. בעשירי במאי בשנת 1940 פלשו הנאצים להולנד. היה זה יום אחרי יום ההולדת של אימא שלי. היא תמיד אמרה שהיא קיבלה אותם ליום ההולדת ה-19 שלה. במשך חמש שנים הם ברחו בעזרת המחתרת ההולנדית שעזרה לכל מי שהיה צריך: יהודים, טייסים זרים שהפילו את מטוסיהם, קומוניסטים או סתם אנשים שהנאצים התנגדו אליהם (והיו הרבה כאלה). עד ה-25 באפריל 1945, התאריך שבו שוחררה הולנד, הם ברחו מבית לבית על פי ההנחיות של המחתרת ההולנדית. הם חיו בפחד מכל רשרוש, מכל רעש של מכונית שעוברת ומכל דפיקה בדלת. יחסית לאוכלוסיה, השואה הכי נוראית היתה בהולנד ולא בפולין, בניגוד למה שחושבים. לפני השואה היו בהולנד 150,000 יהודים, ואחריה נותרו 5,000. את יהודי הולנד הסגירו המשטרה ההולנדית והמקומיים שהלשינו ולא הנאצים עצמם.

ההורים שלי אחרי המלחמה עזבו את הולנד, והחליטו שהם לא חוזרים אליה יותר אף פעם. בדרך מאוד מורכבת הם הצטרפו לקבוצה של יהודים שהחליטה לעזוב את הולנד. נאסר עליהם להגיד דבר, כי המנדט הבריטי, שאסר על עליית יהודים לארץ ישראל היה עלול לגלות. הם הלכו בחשאי את כל הדרך עד מרסיי, הנמל בצרפת, שבו עלו לאוניית המעפילים. מי שארגנו את העלייה שלהם היו הבריגדה היהודית, שהייתה קבוצה של יהודים ארץ ישראלים שהצטרפה כפלוגה לצבא הבריטי, הם נסעו לאירופה כדי להציל יהודים. הם עזרו להוריי ולעולים אחרים להגיע לאוניות של המוסד לעליה ב', שהיא עלייה בלתי לגאלית.

אוניית מעפילים היא בעצם כמו סירה גדולה, שבנו בה דרגשים רבים כדי להכיל נוסעים במספר גבוה בהרבה מהמספר שהיא מיועדת להכיל. במשך היום לנוסעים אסור היה לצאת לסיפון. רק בלילה הותר להם לצאת, וגם אז לאט לאט כדי שהספינה לא תתהפך. הבריטים ידעו על ספינות המעפילים, ולכן הם טסו במטוסים שלהם מעל הים התיכון בחלק הקרוב לישראל (פלסטינה). כשהבריטים חשדו באונייה מסוימת, הם שלחו אליה ספינת מלחמה בריטית שהייתה עורכת בה חיפוש כדי לבדוק האם זו באמת אוניית מעפילים. ההורים שלי היו על הספינה "תל חי". הספינה נתפסה קרוב לחיפה. כשהבריטים תפסו את האונייה, כל המעפילים יצאו החוצה לסיפון והחליפו את דגל פנמה שהיה על התורן לדגל ישראל (אחד מהאנשים שהניפו את הדגל היה אבא שלי) והתחילו לשיר את "התקווה". הבריטים גירשו את הוריי למחנה המעפילים בעתלית. הספינה הזאת הייתה שתי ספינות לפני שהתחילו לשלוח את אוניות המעפילים לקפריסין.

ילדותי

נולדתי שנה וחצי לפני קום המדינה, בנר ראשון של חנוכה 1946, ויש לי תעודת לידה פלסטינית מהמנדט הבריטי. ההורים שלי הצטרפו לגרעין שהקים את קיבוץ עין הנציב בעמק בית שאן. גרנו שם חצי שנה. הם מאוד התרשמו מריח ההדרים ומכך שגדלים כאן תפוזים. לנו זה נראה מוזר, הרי אפשר ללכת לסופר ולקנות תפוזים בקלות, אבל למי שגר בהולנד זה ממש לא מובן מאליו. בהולנד, מי שאכל שלושה תפוזים בכל ימי חייו נחשב עשיר ובר מזל.

בעמק בית שאן מאוד חם. בקיץ יש שם ארבעים מעלות בצל, רק שלא היה צל, כי לא היו שם עצים. אבא שלי היה אחראי על החשמל בקיבוץ. הגדר ההיקפית של הקיבוץ היתה מחושמלת, כי היו פדאיונים שניסו לתפוס יהודים, לרצוח אותם ולכבוש שטחים.

התפקיד של אימא שלי היה מבשלת הדיאטה של הקיבוץ. היא הכינה את האוכל לחברי הקיבוץ שהיתה להם בעייה לאכול מהאוכל הרגיל. היא לא ידעה טוב עברית, אבל אבא שלי התעקש שבבית מדברים עברית. אחת הבדיחות עליה היא שיום אחד שאל אותה אחד מחברי הקיבוץ: "יהודית, למה האוכל עוד לא מוכן?" והיא ענתה לו: "יש לי שלהבת קטנה קטנה ואני מתחממת לאט לאט." אז, את כל האוכל היו מבשלים על פרימוסים, כמו הגזיות של היום. אימא שלי התכוונה לומר שהאש נורא נמוכה ולכן האוכל מתבשל לאט.

תחביב שלי מגיל ממש צעיר: ציור בשמן, מטר על 30 ס"מ

תמונה 1

אני הייתי בלינה המשותפת (בתי הילדים). היו בתים נפרדים לילדים ולהורים. ההורים והילדים היו נפגשים רק ארבע שעות ביום – מארבע אחר הצהריים עד שמונה בערב. בשאר הזמן היו איתנו המטפלות, שתפקידן היה לדאוג לילדים, כמו ההורים. כשהייתי בת ארבע וחצי אבא שלי היה צריך לתקן קו מתח גבוה של חשמל, והוא תלה שלט במזכירות "נא לא להפעיל מכשירי חשמל, מוישה מתקן את המתח הגבוה." (היו כמה מקומות בקיבוץ שבהם היו מאווררים). המזכיר החליט שהוא רוצה להדליק מאוורר כי חם ולא אכפת לו מה מוישה עושה. הוא הדליק את המאוורר בזמן שאבא שלי תיקן בעיה במתח הגבוה, ואבא שלי התפחם ונפל. אבא שלי לא מת מזה בנס. מיד הוא דרש אסיפה של חברי הקיבוץ, כי לא יכול להיות מצב כזה, הרי אבא שלי לא טיפס על עמוד החשמל כי התחשק לו, אלא הוא תיקן משהו בשביל כל הקיבוץ! באסיפה הוא דרש שהקבוצה תחליט: או הוא או המזכיר. אם הם לא מגרשים את המזכיר אז הוא לא יישאר. הם החליטו שהמזכיר נשאר. תוך שבועיים עזבנו את הקיבוץ לבית שאן.

במפא"י, המפלגה של הקיבוץ באותה תקופה, שמעו שאבא שלי עזב את עין הנציב והחליטו שהוא יהיה אחד מהמועמדים לתפקיד ראש עיריית בית שאן. אבא שלי נבחר. עברנו לבית ראש העיר, זה היה בית הרבה יותר גדול מבית הילדים. אבא שלי כיהן שנה בתפקיד ראש העיר (הוא החליט שיהיה רק שנה. זאת הייתה בחירה שלו). אחרי השנה הזאת, כשהייתי בת חמש ואחותי עפרה בת שלוש וחצי עברנו לנהריה ואבא שלי הלך לעבוד בדואר. שם גרנו בבית של הסוכנות היהודית. היו בו סלון שהיה גם חדר השינה של ההורים, חדר שינה לי ולאחותי ומטבח.

הלימודים

בכיתה א' למדתי בבית הספר רמז. למורה שלי קראו רחל, והיא הייתה מורה מיוחדת במינה. בבוקר הראשון של הלימודים פתחתי את הדלת ונכנסתי. רחל אמרה לי:"בוקר טוב מרים. החוצה." בשבילי זאת הייתה חגיגה. נהניתי כל כך. ככה זה נמשך, אני לא זוכרת עד מתי. מכיתה ב' עד כיתה ח' הייתה לנו את המורה דליה. היא הייתה מורה מצוינת, וכל כך אהבתי אותה. אני עברתי את מבחן הסקר, והלכתי לתיכון יוני. הקבוצה שבה למדתי ביסודי עדיין בקשר עד היום.

באוניברסיטה למדתי מדע המדינה וספרות אנגלית. למדתי בגבעת רם בירושלים. כשהיו רוצים להציק לנו, אמרו שאנחנו לומדים "מדעי הדשא". את המרצים שלי מאוד אהבתי.

אני בת 20, קצינת ח"ן של גולני, לפני מלחמת ששת הימים, מאי 1966

תמונה 2

עבודה

לימדתי אנגלית 20 שנים במערכת החינוך והייתי גם מרצה לאנגלית באוניברסיטה העברית. עכשיו אני מורה פרטית לאנגלית ומתרגמת ספרים מאנגלית לעברית ולהפך.

כיסוי החלות שציירתי ורקמתי לאורי לבת המצווה שלה

תמונה 3

זכרונות

הזיכרון הראשון שלי הוא שהלכתי מבית הילדים בלילה לחדר של ההורים שלי, כנראה בגלל סיוט. אבא שלי התעורר וראה אותי. בלי לומר מילה, הוא התלבש, נעל נעליים, נתן לי יד וליווה אותי חזרה לבית הילדים. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר:"את לא עושה את זה יותר אף פעם." הזיכרון הכי טוב שלי הוא כשאורי נכדתי נולדה. הזיכרון שאני מעדיפה לשכוח הוא הזיכרון הראשון שלי.

מימין לשמאל: אורי האחיות שלה ואני מנציחות את השמלות שתפרתי להן לקראת פסח בשנה שעברה/ בקן הציפורים שלי (פסח 2021). ככה נקרא הבית שלי משום שהוא מקושט בפיסלי ציפורים שהכינו חתני ובני הצעיר, דוד של אורי/ אני בפורים 2021. ציירה: בתה הצעירה של בתי הבכורה. צעירה מאורי בשנה/ אני לפני הקורונה, כשעוד יצאנו למסעדות, 2020.

תמונה 4

הזוית האישית

אורי: מאוד נהניתי לעבוד עם אומה (סבתא). יש לה סיפור חיים מרתק ובמהלך המפגשים הבנתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על סבתא שלי.

מילון

פדאינים- פדאיון
הפירוש: מחבלים

אומה
סבתא בהולנדית ובגרמנית

ציטוטים

”כשאני אומרת לאנשים שחייתי בתקופת נפוליאון והם מאמינים לי, אני לא יודעת אם להיעלב או לצחוק“

הקשר הרב דורי