מאגר סיפורי מורשת

סבתא מספרת על ילדותה :

"נולדתי בגטו טרנסיסטרה, לאמא שלי קראו בתיה גרופר ולאבא  סימון גרופר, יש לי אחות ששמה פאני גרופר, היא גדולה ממני בשש שנים. הייתה לי עוד אחות שנקראה גיזלה גרופר, היא נפטרה בגטו בגיל שנה בעקבות מחלה הנקראת טיפוס, שזו מחלה זיהומית שנוצרה בעקבות הלכלוך והזוהמה שבו חיינו.

 

אחותי אפילו לא קיבלה מצבה,זרקו אותה בבור כיסו אותה באדמה ושם היא נקברה.

בגטו לא היה לנו בית משלנו, גרנו בבית משותף עם עוד המון אנשים.  סבלנו מרעב וזוהמה , והיחס היה אותו דבר למבוגרים וגם לתינוקות.

 

היה מקרה בו רצו להוציא להורג את אמי, בזכות פאני אחותי הגדולה ,שהייתה אז בת שש, הצליחה אמא להינצל. פאני בכתה לקצין הנאצי ואמרה לו :"אל תהרוג את אמא שלי, אני לא יכולה לחיות בלעדיה" ואז שיחרר הקצין הנאצי את אמי.

אבי עבד בפרך בסלילת כבישים ואמי עבדה במטבח ,היא קילפה תפוחי אדמה ובצל והכינה אוכל לגרמנים. פעמים רבות היה מחסור של אוכל, המעט שהיה זה קליפות של תפוחי אדמה. פעמים מעטות בלבד הצליחה אמא  להגניב אוכל. בגלל שהייתי הכי קטנה היא הייתה נותנת לי  פרוסה קטנה של לחם, היא הייתה טובלת לי את הלחם במים ונותנת לי למצוץ אותו.

אבא לא היה איתנו לפחות שנה, היינו רואים אותו פעם ב-3 חודשים. בסוף המלחמה השתחררנו, עם השחרור אבא חזר הביתה ולאחר מכן חזרנו לרומניה לדורוכוי."

"גדלנו תחת המשטר הסובייטי, למדתי בבית ספר רומני, לא היה שם שום סממן יהודי מלבד חוג שמומן על ידי חברה שנקראת ג'וינט. חברת שמגייסת תרומות ליהודים, בחוג זה למדנו עברית. גם לאחר השחרור מהגטו סבלנו  מאנטישמיות. כאשר הייתי מגיעה לבית הספר היו מצביעים עליי ואומרים "הנה היהודייה באה ,"יהודייה מלוכלכת ,"תתרחקו מהיהודייה".

למדתי בבית ספר מעורב, היו לי חברות רומניות, אבל תמיד בכל מקום חוותי אנטישמיות. אבי היה מעבד אדמות ואמי עקרת בית, אמי לא הייתה מלומדת ולכן האמצעים לא היו טובים, גם אבי למד מעט מאוד. כשבגרתי מעט רכשתי מקצוע ברומניה, הייתי אחות. ליהודים לא נתנו ללמוד באוניברסיטה אלא רק במכללות, מקצוע אחות הייתה האפשרות היחידה שלי, אבל למזלי אהבתי זאת הייתי תלמידה מצטיינת."

 סבתא מספרת על העלייה לארץ ישראל

"עליתי לארץ מכמה מניעים:  עזבנו את האדמות, את הבית, את העבודה ועלינו ארצה בגלל ציונות ! סיבה נוספת היא שלאבי הייתה משפחה בישראל וזה דרבן אותנו לעלות ארצה. קודם עלו הדודים שלנו עם סבתא שלי ולאחר 10 שנים כאשר ממשלת רומניה אפשרה לנו עלינו גם כן.

לאחר שעלינו ארצה גרנו בצריף קטן מאוד, לא היה מקרר, גז או שירותים. ישנו על מיטות ברזל, אבל למרות הכל לא הייתה לי חרטה ,ידעתי שזאת הארץ שלי וקיוויתי שהכול ישתנה.

לאחר חצי שנה עברנו לדירה קטנה בעלת שלושה חדרים באור עקיבא."

ברומניה הכרתי  בבית הספר בחור בשם ליאון, הוא גר איתי באותו בית כאשר שכרנו חדרים שהיינו סטודנטים, הוא היה בחדר צמוד לידי והדבר היחיד שהפריד בינינו היתה דלת. הוא ניגש אליי והתחיל איתי בעקבות התערבות שעשה עם חברים שלו. לאחר הלימודים נפרדנו כל אחד לעיר אחרת ואז לאחר כמה שנים אני עליתי ארצה והוא נשאר ברומנייה.

הדרך היחידה שלנו הייתה לתקשר דרך מכתבים,כל שלושה ימים הייתי מקבלת ממנו מכתב, הוא הודיע לי שהוא מתכנן לעלות ארצה, אבל אני לא ידעתי מתי הוא יגיע ולאיפה כי הדרך לעלות לארץ הייתה מסובכת , היו המון עצירות ביניים ולא תמיד אישרו את העלייה לארץ.

יום אחד חזרתי מהעבודה , עליתי לאוטובוס ,פתאום אני רואה גבר אחד עולה לאוטובוס, זיהיתי אותו, התחבקנו ובכינו , הנהג עצר את האוטובוס נתן לנו להירגע ואז היינו צריכים להיפרד שוב, הוא הלך ללמוד עברית ואני המשכתי בעבודה שלי ובסופי שבוע היינו נפגשים. לאחר מכן התחתנו כשהייתי בת 24 והוא בן 25. החתונה שלנו הייתה צנועה וקטנה, את החתונה מימנו הדודים שלי, מכיוון שהם חיו בארץ יותר זמן ולנו לא היה כסף." 

 

"עברנו לגור ביחד בדירה קטנה ואז נולדה לנו גלית הילדה הראשונה , לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, באותו זמן הייתי לוקחת את גלית איתי לעבודה ושומרת עלייה מכיוון שבעלי התגייס למלחמה. לאחר מכן נולדה לנו עוד ילדה בשם כרמית וילד בשם רן."

 

תשע"ו