מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סבתא מאיה קיסרי

סבתא מאיה ולי עושות עבודת "קשר רב דורי"
סבתא מאיה בחתונה
השורשים שלי

השורשים שלי

סבא רבא יחזקאל מנחם פרידמן (1840) וסבתא רבא דבורה (1846) – סבא וסבתא של אמא שלי מצד אמה. נולדו בלטביה או ליטא, ביתם היה בית דתי מאד, כל ילדיהם קיבלו חינוך תורני ויסודי. היו להם ארבעה ילדים: אפרים, מאיר, יהודה וחיה (1882, סבתי).

חלק מהדור הצעיר של משפחת פרידמן, בני דודים של סבתא חיה, התפזרו בעולם והתרחקו, במידה כזו או אחרת, מהדת. שלוש בנות עלו ארצה, בעזרת ארגונים ציוניים, והתיישבו בחיפה וירושלים. שני בנים היגרו לדרום-אפריקה ופנו לעסקי היהלומים. מבני משפחת פרידמן שנשארו בריגה (בירת לטביה) בזמן מלחמת העולם השנייה, לא שרד אף אחד. אינני יודעת את מספרם.

סבתי (אם אימי) חיה לבית פרידמן (1882) – נולדה בז'אגר – עיירה בגבול פולין-ליטא.

סבי צבי הירש ויינברג (אבי אימי) (1882) – נולד בריגה, לטביה. בגיל חמש היגרו הוריו לארה"ב, לעיר בולטימור. כבן יחיד למשפחה אמידה, זכה בהשכלה רחבה, סיים קונסרבטוריון, קולג' והחל בלימודי רפואה, אך לא סיים את לימודיו. שלט בארבע שפות – אנגלית, גרמנית, רוסית ולטבית. בגיל 25, החליטה המשפחה לחזור לריגה. בריגה פגש את סבתא חיה. לא ברור לי אם נפגשו בנסיבות חברתיות או שהופגשו בשידוך – אך שמעתי רבות מבני משפחה וידידים, כי שררו ביניהם אהבה וכבוד יוצאי דופן. מעולם לא הרימו קולם זה על זו, השתמשו תמיד בשמות חיבה וכדומה.

לזוג נולדו ששה ילדים: אביגדור (ויקטור), שלום (סלומון), חנה לאה (אנצה), והתאומים מנחם מנדל (מקס) ומרים (מירה) שהיא אמא שלי. ילדה נוספת נפטרה ממגפת השפעת הספרדית בשנת 1919.

ביתם היה מסורתי, חגגו את חגי ישראל כהלכתם, עשו בריתות וחתונות ואכלו רק כשר. למרות זאת, סבי עבד מדי פעם בשבת כשנדרש לכך. הוא היה רואה חשבון ועמיל מכס במפעל גדול. בנוסף גם ניגן בתזמורת הפילהרמונית של ריגה בכינור.

בבית דיברו בעיקר גרמנית, ברחוב, דיברו גרמנית ולטבית ובבית הספר היהודי בו למדו הילדים, לימדו ודיברו באידיש. כל הילדים סיימו תיכון ושני הבנים הגדולים (ויקטור וסלומון) למדו בבית ספר טכני על-תיכוני בשפה הגרמנית. לאחר הכיבוש הרוסי (1940) כולם למדו רוסית.

תמונה 1

הקהילה היהודית של ריגה לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה

לפני המלחמה (1935), הייתה בריגה קהילה יהודית גדולה. היהודים היו 11% מכלל אוכלוסיית העיר. חלק מהיהודים נהלו אורח חיים דתי, חינוך תורני בכל הרמות (מפעוטות ועד ישיבות גבוהות) ובתי כנסת פעילים. במקביל, היה חינוך יהודי כללי על גבול "חילוני", בתי ספר יסודיים, תיכונים ומקצועיים שהתנהלו באחת מארבע שפות: גרמנית, רוסית, אידיש ואפילו עברית. הקהילה טיפחה מאד את חיי התרבות והספורט. בעיר התקיים תאטרון יהודי, אגודות ספורט: "הפועל", "מכבי", "הכוח", ארגונים פוליטיים, ציונים וסוציאליסטים, חוגי דרמה ושחמט.

תמונה 2

 

בתום מלחמת העולם השנייה, כשהסובייטים כבשו את לטביה מידי הנאצים, הם לא אפשרו שום פעילות יהודית, דתית או לאומית. כששת אלפים יהודים נשלחו למחנות עבודה, רק בגלל שעסקו בעבר בפעילות יהודית או ציונית, או שהיו ברשותם ספרים ותשמישי קדושה, או רכוש פרטי (חנות, מפעל וכד'). כמובן שנאסר חינוך יהודי עצמאי או כל עיסוק ביהדות.

יהודים השתדלו לא להבליט את יהדותם, לא נתנו שמות יהודיים לילדים, לא ערכו בריתות, לא התחתנו כדת משה וישראל, לא חגגו חגים יהודיים (או חגגו בסתר). בציבור, דיברו רק ברוסית או לטבית. יהודים העדיפו שילדים ילמדו במוסדות חינוך רוסיים – ולא לטביים. הסיבה: הרוסית הייתה השפה הרשמית בכל רחבי ברית המועצות (16 מדינות), וזיכרון שיתוף הפעולה הלטבי הנלהב עם הנאצים היה מאד טרי…

לסבי (אבא של אבי) ראובן קרוכמלניק (1885), סנדלר במקצועו וגבאי בית הכנסת, ולסבתי שרה רבקה קרוכמלניק (1886) היו חמישה ילדים: אליהו, מרים, צבי, אלקה ובנימין (אבא שלי). הבית היה דתי אדוק, כל הבנים קיבלו חינוך תורני – אך רוח הסוציאליזם מצד אחד ורוח הציונות מצד שני, לא פסחו על בית משפחת אבי.

מרים וצבי עלו ארצה במסגרת פעילות ציונית. מרים התחתנה בארץ וירדה לארצות הברית, שם נולד בנה ראובן (על שם סבו). צבי התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. לימים, אחד מהם היה ממקימי קיבוץ שמיר. בן נוסף עבר למושב שדה-אליעזר והבת עברה לגור בעיר.

אבי, בנימין קרוכמלניק (1911), נולד בעיר לודז', פולין. בניגוד לאחיו שעלו לישראל, הוא האמין בסוציאליזם הסובייטי, אך, בהגיעו לברית המועצות, נעצר והואשם בריגול. הוא נשלח למחנה עבודה. בתקופה ההיא (שלטון סטאלין), היו צעירים רבים בעולם שחלמו להגשים את החלום הקומוניסטי בברית המועצות. הם הואשמו, כולם, בריגול ורבים הוצאו להורג. ברי-מזל מהם נשלחו למחנות עבודה.

מלחמת העולם השנייה

סבי מצד אימי, הירש צבי ויינברג, מת עוד לפני המלחמה. בנו שלום (סולומון – דודי) התחתן עם חנה, לבית שפשלון ונולדה לו בת. חנה לאה (דודתי)  התחתנה עם רוברט חייט ונולדו להם שלושה בנים (בכור ותאומים). מרים (אימי) התחתנה עם אברהם יעקובסון, ונולדה להם בת בשם הרה.

עם תחילת המלחמה, כל המשפחה המורחבת, כולל סבתא חיה ושני בניה הרווקים  – אביגדור ומנחם-מנדל – ברחו מלטביה לרוסיה. אחד האחים, שלום (סלומון) ובעלה של אימי – אברהם יעקובסון – התגייסו לצבא האדום (צבא ברית המועצות). שאר המשפחה, המשיכה במנוסתם מהנאצים לאוזבקיסטאן. במהלך המלחמה, מתו מרעב ומחלות: הסבתא חיה, בנה אביגדור (ויקטור), שני הבנים של חנה לאה, בעלה רוברט חייט וביתה של אימי – הרה. בעלה של אימי – אברהם יעקובסון – נהרג במלחמה. מארבע עשר חברי המשפחה, שרדו שבע.

לקראת סוף המלחמה, כשאבי שוחרר ממחנה העבודה, הוא פגש את אימי באוזבקיסטאן והם התחתנו. כשהמלחמה נגמרה, אבי רצה לחזור לפולין לברר מה עלה בגורל משפחתו. אימי שהייתה בהריון איתי, חששה, במצבה, לנסוע לארץ זרה, אנטישמית וחרבה, רחוק ממשפחתה. לכן, הם החליטו שהוא ייסע לפולין והיא לריגה, ואחר כך יחליטו איפה להשתכן. הגורל רצה אחרת והם איבדו אחד את השנייה. לאבי נודע כי אביו ראובן נרצח על ידי הפולנים, עוד לפני שהגרמנים הגיעו. אחיו אליהו לחם בשורות הפרטיזנים והגיע לברית המועצות. אמו שרה רבקה, אחותו אלקה, גיסתו (אשת אליהו) ואחייניתו נלקחו למחנות הריכוז. רק אחותו אלקה שרדה. אלקה ואבי ניסו לעלות לארץ (לא ידוע עם ביחד או בנפרד), אך נעצרו על ידי האנגלים ונשלחו למחנה עקורים בקפריסין, עד לקום המדינה. בישראל, התחתנה אלקה ונולד לה בן, לו קראה ראובן.

 

ילדותי

תמונה 3

 

נולדתי בריגה בחמש עשרה במאי, 1945, הלכתי לגן רוסי ואחריו, לבית ספר רוסי. עד גיל 7 לא היה לי מושג שאנחנו יהודים ומה זה בכלל יהודים. הרגשתי שאנחנו שונים מהשכנים, הבנתי שאסור להתלבט ולא למסור מידע על הבית והמשפחה, אבל לא הבנתי למה. המשמעת בגן ובבית הספר הייתה נוקשה. היחס לילדים היה קשה מבחינה נפשית (לא פיזית). בגן היו משחקים רבים, חצר גדולה חדר אוכל מטופח, מטבח נקי ומאובזר, חדרי שינה נקיים עם מיטות נוחות והאוכל היה ברמה גבוהה בהרבה מהאוכל בבית. אבל, פחדנו מאד מהגננות, שהענישו אותנו על כל דבר קטן בעמידה בפינה, סגירה במחסן חשוך או ביוש בפני כל הילדים בגן. הגן פעל במשך כל שעות היממה, שבעה ימים בשבוע – לטובת ההורים שעבדו במשמרות ומשפחות חד-הוריות. אני הלכתי לגן מגיל שלוש, אך רק בשעות היום. בקיץ, יצא כל הגן לקייטנה מחוץ לריגה, במבנה גדול ביער, לחוף הים. בקייטנה שהינו יום ולילה וההורים באו לבקר בימי ראשון (היום החופשי בלטביה) בלבד. בגן היו רופא ואחות צמודים. לשמחתי, לא נשארתי בקייטנה יותר ממספר שבועות, כי מרוב געגועים הפסקתי לאכול ואיבדתי ממשקלי, אימי לקחה אותי הביתה בהמלצת הרופאים.

גם בבית הספר היתה משמעת קפדנית מאוד ויחס קר מאד לתלמידים. היה נהוג לבייש ולהעניש ילדים בפומבי. הלימודים היו מאד מרוכזים ובסך הכל למדו עשר שנים (יסודי ותיכון). הילדים לבשו מדים, בנות בשמלות כהות (כחול, חום או שחור) עם סינר שחור (בחגים, הסינר היה לבן), לבנים חליפות כחולות עם צווארון וחפתים מעומלנים. כמו כן היה לנו כובע עם סמל בית הספר. בכיתה ג-ד, תלמידים טובים התקבלו ל"נוער הקומוניסטי" וענדו צעיף אדום (מה שהבליט עוד יותר תלמידים חלשים).

תמונה 4

 

בתקופה שלאחר המלחמה, נולדו הרבה יותר ילדים מאי פעם בהיסטוריה (תופעה הנקראת "בייבי בום"), אבל היו מעט מאד מבנים, בגלל הרס המלחמה. עקב כך, בשנים הראשונות, נאלצנו ללמוד בשתי משמרות – חלק למדו משמונה בבוקר עד אחר הצהריים וחלק, משלוש אחה"צ עד הערב. היו תקופות שישבנו שלושה ילדים בשולחן שנועד לשניים. גם בדיור הייתה מצוקה, ההמשלה הלאימה את כל הדירות והמבנים ואכלסה אותם בצפיפות רבה. היו מספר משפחות בדירה אחת. אנחנו גרנו בדירה של ששה חדרים: בשני חדרים גרו משפחה של חמש נפשות, שני אחרים משפחה של שלוש נפשות ובשני החדרים הנותרים – אימי, אחותה, אני ואחייני הירש (גרישה). כל הדיירים השתמשו במקלחת אחת, תא שירותים ומטבח אחד. השכנים שלנו היו רוסים ולכן, בבית דיברנו רק רוסית.

בחדרים שלנו, אימי ואחותה דיברו (בשקט) באידיש. שכניו של אחיה של אימי (סולומון), היו יהודים ולכן את החגים חגגנו רק אצלו. בחגים השתדלו להכין מאכלים אפיינים לחג. בארוחת ערב פסח, למשל, הייתה חבילת מצות – אך בשאר ימי החג אכלנו חמץ (כי השכנים היו עלולים להלשין – ובכל מקרה לא היו מספיק מצות). היו שנים שלא היו בכלל מצות. את החגים נאלצנו לחגוג רק בימי א' הקרובים לחג, כדי לא למשוך תשומת לב (ואי אפשר לחגוג באמצע שבוע עבודה, כשחוזרים מאוחר ויוצאים מוקדם כל יום). דודי סלומון היה מנגן בפסנתר בין המנות בארוחה וכולם היו שרים ברוסית ובאידיש. באותה צורה חגגו ימי הולדת.

תמונה 5

העלייה ארצה

בהיותי בת תשע, נודע לאימי ממכרה משותפת, שאבי נמצא בישראל. הורי החלו להתכתב ולפעול לעלייתנו ארצה. התהליך נמשך כחמש שנים, וכשהייתי בת ארבע-עשרה, קיבלנו אישור לעלות לארץ.

תמונה 6

ב- 17 בנובמבר 1960, יום עלייתנו ארצה, מבחינתי – יום הולדתי האמתי. כשהגענו לשדה התעופה, נלקחנו להאנגר גדול, בו עמדו בצפיפות מיטות רבות. על כל מיטה ישבו נשים עם ילדים. בקצה השני של ההאנגר עמדו מספר שולחנות ומולם תורים., בעיקר של גברים, שעמדו להירשם לקבלת תעודת עולה למשפחתם, ולהישלח למשכנם החדש במעברה. כיוון שאבי עבד בתל-אביב כסבל במוניות וגר בעליית גג בשכירות ולא יכל לאכלס משפחה, ביקשנו להשלח למעברה קרובה לתל-אביב. אך למעשה נשלחנו למעברת "דיור לעולה" ליד נתניה. אלה היו צריפי אסבסט בדיונות שלחוף הים. התנאים במעברה היו קשים מאד, אימי נאלצה לפעול הרבה בסוכנות כדי שיעבירו אותנו קרוב לתל-אביב, ולבסוף העבירו אותנו לבת-ים. אני נשלחתי לבית ספר חקלאי ע"ש מוסינזון במגדיאל. זה היה בית ספר עם פנימייה (לימים, הפך לבית ספר מקצועי). אני הוקסמתי מההתנהלות הקיבוצניקית של הפנימייה, כשכל התלמידים למדו חצי יום ועבדו בחצי השני בכל ענפי המשק החקלאי, המטבח, מכבסה והנקיון.

תמונה 7

 

החיים בפנימייה היו עבורי שער הכניסה לישראליות וליהדות. הפנימייה הייתה חילונית לגמרי, אבל בימי שישי הייתה קבלת שבת וחגגו את כל החגים, כך נחשפתי למנהגים יהודיים שאני מקפידה לשמר עד היום. אהבתי את האחריות והסמכות שהטילו עלינו. אהבתי את היחס של צוות בית הספר והפנימייה, הרגשתי שאכפת להם מהתלמידים. לחלק מהתלמידים, שלא הייתה להם משפחה בארץ, הם שימשו הורים לכל דבר. אהבתי את תחושת החופש שכל-כך אהובה על בני נוער.

בהתקרב תאריך הגיוס, בקשתי דחייה לצורך לימודים – אך במקום זאת קיבלתי פטור שהעציב אותי מאד. מאוחר יותר הבנתי שבגלל העלייה הגדולה של אותה תקופה היה עודף בחיילים והעדיפו להעניק פטור במקום לדחות שרות (בעיקר בנות). עם תום הלימודים בבית הספר התקבלתי למדרשה לתזונה בירושלים במגמת הוראה ודיאטה. בסופו של דבר בחרתי לעבוד כדיאטנית בבית חולים. שנה אחת עבדתי בהדסה עין-כרם ושלושים ושמונה שני עבדתי בבית החולים קפלן ברחובות.

תמונה 8

כשעברתי לגור ברחובות, פגשתי בחור ממוצא איראני בשם שלמה קיסרי, התחתנו באחד באפריל 1971. נולדו לנו שלושה ילדים: שי, טל וגיל – אבא של לי קיסרי.

תמונה 9

תמונה 10

הזוית האישית

לי: מאוד נהניתי מהמפגשים עם סבתא ומשמיעת סיפור חייה. למדתי רבות עליה.

סבתא מיה: נהניתי מהמפגשים האינטנסיביים עם נכדתי. כשעסקנו בתיעוד סיפור חיי למדתי על עצמי והתבוננתי בחיי מזווית אחרת. כשאדם מספר את סיפורו הוא רואה את הדברים בפרספקטיבה שונה ורחבה יותר. תכנית הקשר הרב דורי חשובה בעיניי ואני מודה לכם על שניתנה לי אפשרות להשתתף בה.

מילון

מהגר
אדם שעבר לחיות במדינה אחרת שאינה מולדתו

ציטוטים

”דע מאין באת ולאן אתה הולך“

הקשר הרב דורי