מאגר סיפורי מורשת

שמי רות אירום, אני מתעדת את סבתא שלי, כרמלה. סיפורה עוסק במלחמת ששת הימים כפי שחוויתה אותה כילדה בת 11.

בתאריך 5.6.1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ביום הולדתה ה- 11 של סבתא כרמלה ברקאי. כולם התכוננו למלחמה עוד לפני פריצתה, מילאו שקים בחול ושמו אותם בכניסות של הבתים מכיוון שלא היו מקלטים, היתה הוראת האפלה: צבעו את פנסי המכוניות בצבע כהה, אטמו את החלונות וגם אותם כיסו שלא יראו אורות מהבתים. משה דיין היה שר הביטחון. יצחק רבין היה הרמטכ"ל ולימים היה גם ראש ממשלת ישראל.

סבתא מספרת: ״אחי הבכור שירת בצבא בשארם א-שייח׳ בדרום הארץ בתקופה זו, הוא היה צנחן ואחר כך עבר לרמת הגולן בצפון הארץ, ואבי גוייס ושירת בצפון הארץ בזמן מלחמת ששת הימים. בבית הספר גם הכינו אותנו, חילקו אותנו לשתי משמרות, מכיוון שלא היה מקום במקלט של בית הספר לכל הילדים. עשו לנו תרגילי חירום של ירידה למקלט בזריזות. בתאריך 5/6, ביום בו פרצה המלחמה, היו לנו אורחים לכבוד היום הולדת שלי וישבנו כולנו תחת אור נרות, מכיוון שהיה אסור להדליק אורות מחשש שיגיעו מטוסי אויב ויזהו את הבתים. היו עוברים ברחוב אנשי משמרות הג״א שדאגו שאנשים לא ידליקו אורות.

המלחמה ארכה שישה ימים שבהם הלכנו לבית הספר כל יום, ושם היינו מקשיבים מדי פעם לשידורי הרדיו על מה שקורה במלחמה. כשהיו אזעקות היינו יורדים בצורה מסודרת למקלט. הרגשנו גאווה גדולה כילדים כששמענו כל יום על ניצחונות צה"ל כגון כיבוש סיני, כיבוש רמת הגולן, כיבוש חברון, בית לחם, יריחו… והכי התרגשנו כששמענו שהכותל בידינו כולל העיר העתיקה – ירושלים!

כילדים לא היינו מודעים כל כך לסבל של המלחמה, כגון חיילים פצועים, פגועים ומשפחות שכולות. היינו עסוקים כל הזמן בעוד כיבוש ועוד כיבוש וניצחונות ועקבנו גם אחרי מטוסי חיל אוויר שהיו טסים מעלינו בצהלות שמחה. אנשים ברחובות היו מחלקים לחיילים שהיו נוסעים ממתקים, סיגריות, בגדים חמים. היו שירי ניצחון על כל המקומות הכבושים, והיינו שרים אותם כל הזמן בגאווה. שירים כמו "ירושלים של זהב",  "בשעריך ירושלים", "מה אברך" ו"גבעת התחמושת".

בבית חיכינו כל הזמן לשמוע אות חיים מאבא ומאחי ,היכן הם נמצאים ומה קורה איתם. שבועיים אחרי שהמלחמה נגמרה, אבי, שהיה נהג משאית, ירד מרמת הגולן כדי לחזור הביתה ותוך כדי נסיעה שמע צעקה מאוטובוס שהחזיר חיילים הביתה "אבאאא". אחי שהיה באוטובוס זיהה את אבא שלי… וההתרגשות הייתה  גדולה מאוד.

אני הייתי בבית הקולנוע השכונתי באותו יום ואימא שלי באה לקחת אותי הביתה לפגוש את אחי ואבי. בנימה אופטימית ושמחה הסתיימה המלחמה ויכולתי להיות שוב נערה שמחה.

למצגת קבוצתית של פעילות התכנית:

הזוית האישית

סבתא כרמלה: שמחתי על ההזדמנות לספר את סיפורי האישי לנכדתי רות. היו לנו מפגשים נהדרים, בהם שוחחנו ושיתפנו זו את זו, היה לנו זמן איכות נעים וכיף. תכנית הקשר הרב דורי ערכית ומאפשרת לנו, הדור הוותיק, לספר ולשתף מעברנו. המפגשים בבית הספר היו מרגשים. נהנתי מילדי הכתה, מהמורה לילך ומהביקור בבית התפוצות.

רות: נהניתי לעבוד עם סבתי כרמלה. אנחנו לא מתראות בדרך כלל לכן אני שמחה שהתכנית הזו יצרה לנו יותר מפגשים. סבתי אף פעם לא הייתה בבית הספר שלי אז שמחנו להיות פה יחד.