מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סבתא דליה שזור בהיסטוריה הלאומית שלנו

סבתא דליה בצבא
איגרת ברכה עם תמונתה של סבתא ד
סבתא דליה אינצוויג - שפירא

הסיפור של סבתא דליה

נולדתי בירושלים בת שניה להורים שהגיעו מפולין.

אבי הגיע לארץ ב-1924 כחלוץ בעליה השלישית. מאחר שהכיר את אמי עוד בפולין הוא דאג שגם היא תעלה לישראל. אח של אבי היה נשוי בפולין לאחות של אמי לכן להורי הייתה היכרות מוקדמת. אבי סיפר לי כי בארץ עבד עם שאר החלוצים בסלילת כבישים. אחד החלוצים שעבד עמו היה יצחק בן צבי, שלימים היה הנשיא השני של מדינת ישראל.

כיוון שמצבם הכלכלי של העובדים היה כול כך רעוע הם נאלצו לחתוך את הנעלים מלפנים בחורף כדי שהגשם ירד מהנעלים.

גדלתי בבית שהתנאים החומריים היו קשים אבל האהבה הייתה גדולה. ההורים הרעיפו עלינו אהבה עזה. הינו משפחה קטנה ללא דודים ודודות, סבים וסבתות כי הם נספו בשואה. גרנו בחדר אחד כשהשירותים היו משותפים עם השכנים. חשמל לא היה לכן הדלקנו עששיות, מקלחת לא הייתה לכן אימא רחצה אותנו בפיילה (גיגית גדולה) כמובן שאת כל הכביסה אימא כיבסה ביד. אפילו מקרר פשוט לא היה לנו ואת הקרח שמנו בקערה.

אבי עבד בים המלח ואמי הייתה עקרת בית.

הלכתי לגן כמו כל הילדים עד שנכנסתי לכיתה א'.

בהיותי בת שש נולדה אחותי הקטנה חנה'לה וכך היינו שלוש אחיות בבית איזנצוייג (דבורה, דליה וחנה'לה).

בית ספרי היסודי נקרא בית חינוך לילדי עובדים על שם ארלוזורוב (שנרצח בתל אביב על ידי מתנקש) . באותה תקופה עלות הלימודים בביה"ס שולמה על ידי ההורים ולא היה חוק חינוך חינם.

עד הקמת המדינה היה שלטון בריטי בארץ.

אני זוכרת שמפעם לפעם היה עוצר בירושלים, מאחר שהבריטים חיפשו אנשים מהאצ"ל (ארגון צבאי לאומי), או הלח"י (לוחמי חירות ישראל) שנקראו בפיהם טרוריסטים ורצו לגרש את האנגלים מהארץ.

אני זוכרת שלושה אירועים שקרו לי עם החיילים הבריטים שהייתי ילדה. הראשון : הייתי אצל חברה ולפתע נשמע אזעקת עוצר, יצאתי מבית חברתי, חייל בריטי ראה אותי לקח אותי על הידיים והחזיר אותי הביתה.

מקרה שני: היה עוצר, אמי לא הייתה בבית , חיכיתי במרפסת בכיתי עד שאימא שלי תבוא.

המקרה השלישי: הייתה הפצצה במלון המלך דויד שהיה מפקדה של הבריטים. האנגלים עצרו גברים רבים כדי למסור את המתנקש במפקדה. הם באו לביתנו אני פחדתי והתחבאתי מאחורי הדלת. הם לקחו את אבא שלי יחד עם אחרים למעצר.

הכרזת המדינה

יום ה-29 בנובמבר 1947 לא ישכח מלב כולנו. האו"ם (אומות מיוחדות) הכריז כי השלטון הבריטי יעזוב את הארץ ותהיה מדינה ליהודים ולערבים בארץ ישראל.

לנו לא היה רדיו אבל שמענו את צהלות השמחה מכל עבר, כולם שרו מדינה עברית, מדינה עברית. לצערנו השמחה לא ארכה זמן רב מכיוון שהערבים יצאו בפיגועים ובמלחמה נגדנו.

היום הגדול ביותר הוא ה' באייר תש"ח דויד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת היהודים. כולנו יצאנו לרחובות במרכז העיר כולם רקדו , משאיות לקחו את הילדים לנסיעת חינם בעיר וחילקו לכולנו קרטיב.

מלחמת השחרור

בכל הארץ הייתה מלחמה אבל העיר ירושלים סבלה במיוחד.

אני זוכרת שהיה מקלט שכונתי ושם שיכנו את כל הילדים. אבל מפעם לפעם הייתי יוצאת עם חברה לראות היכן נפלה פצצה ומי הנפגעים. את אבי גייסו לצבא (משמר העם) אמי נשארה עם אחותי הקטנה והטמינה אותה במיטה התחתונה. אוכל היה בצמצום, זו היתה תקופת ה"צנע". קיבלנו תלושים : לאוכל ולביגוד. חילקו כיכר ורבע לחם כל נפש קיבלה רבע כיכר לחם ליום. אחותי דבורה ואני היינו הולכות בתורנות לצרכנייה שהייתה במרחק רב מביתנו. בדרכנו היינו צריכות לעבור שדה רחב ידיים . אני פחדתי ולכן רצתי כל הדרך עד שהגעתי למקום מחסה , שם פגשתי אנשים רבים שנחו. בכניסה לבניין היו שקי חול כדי להגן על האנשים שמסתתרים שם.(כי לא היו מקלטים).

היינו יוצאים לשדה כדי ללקט חובזה אילו היו עלים שאכלנו כדי לשבור את רעבוננו. מכיוון שמים היו במסורה יצאנו לשאוב מים מהבאר. ליד הבאר תמיד היה תור של אנשים שבאו עם דליים לקחת מים לביתם. במים אמא השתמשה לבישול. בחלק הייתה רוחצת אותנו ואחרי הרחצה הייתה משתמשת במים לשטיפת הבית.

במלחמה נהרגו אנשים רבים שבני משפחתי הכירו. וצער היה גדול.

ילדותי ובגרותי

ילדותי הייתה שונה לגמרי מילדותך הייתה לי ילדות מאושרת ושמחה.

לא היה לי טלפון, איפון , מחשב, טלוויזיה, אייפד ועוד.., בגדי היו פשוטים ויפים, בקיץ מכנסיים קצרים וסנדלים ובחורף מכנסיים ארוכים ונעליים גבוהות. מפעם לפעם לחג היו תופרים לי שמלה אצל התופרת. נעלי התעמלות היה לנו רק תוצרת הארץ ולא: נייק, אדידס, ריבוק ועוד.. ובכל זאת הייתי אלופת ירושלים בריצה.

גרתי בבית עם מדרגות ללא מעלית. לבית הספר הלכתי ברגל מרחק רב כשהתיק על כתפיי. בדרך עברתי כבישים ללא רמזור. לפעמים היה שוטר תנועה שכיוון את התנועה בידיו. לא נסעתי לחו"ל ובקושי לתל אביב. פעם אחת בלבד אבי לקח אותי לים המלח שם עבד. לא בגלל שלא רצה אלא כי אסור היה.

כשחזרנו מבית הספר היסודי אחרי הצהרים בילינו את זמננו בקריאת ספרים, משחקי רחוב כמו: קפיצה בחבל, תופסת, חמש אבנים, משחקי כדור, ארץ(קלאס). פעמיים בשבוע הייתי בתנועה מאוחדת ואחרי הפעולה היינו אוכלים גלידה. בחופשת הקיץ נסענו למחנות עבודה בקיבוצים שונים.

בת מצווה ערכו לי בבית ולא באולם או במועדון והשמחה הייתה מרובה. קיבלתי שעון ושרשרת זהב מהוריי וזאת הייתה מתנה נפלאה. למדתי בתיכון בית חינוך וסיימתי אותו בהצלחה. לאחר התיכון סיימתי את לימודי בסמינר למורים בית הכרם והשלמתי את שאיפתי להיות מורה בישראל.

בד ובד עם לימודי מגיל עשר בכיתה ד' עבדתי: נתתי שיעורים פרטיים, עבדתי בחנות פרחים שנקראה דליה. בתחילה כשליחה ומאוחר יותר כמוכרת בחנות. עבדתי בחנות כל יום אחרי הלימודים ואחרי העבודה הייתי הולכת לספרייה להכין את שיעוריי. עם סיום כיתה ח' המנהל הציע לי להיות מזכירה. תפקידי היה לסדר את היומנים ולהכניס כסף לבנק מתשלומי ההורים. עבודה זו עבדתי בתיכון ולכן צמצמתי את עבודתי בחנות רק לימי שישי. בכסף שהשתכרתי שילמתי ללימודים ולכל צרכי.

עם הזמן מצבנו הכלכלי השתפר, עברנו לדירת שיכון ואבי עבד במשרד הבריאות.

הצבא

לצבא הלכתי עם סיום הסמינר. את הטירונות סיימתי כחניכה מצטיינת. הייתי מורה סמ"לת בנח"ל. לימדתי שני סוגי תלמידים סוד אחד של תלמידים לא סיימו בית ספר יסודי, אותם לימדתי קרוא וכתוב וחשבון. לעומתם היו אנשי מח"ל(מתנדבי חוץ לארץ) אילו היו מבוגרים בגילם, בוגרי אוניברסיטאות אותם לימדתי תנ"ך, היסטוריה יהודית ועוד. תקופת הצבא הייתה תקופה נהדרת, את רוב השנתיים ביליתי בקיבוצים שונים, שם השתכנו התלמידים.

הנסיעה לארצות הברית

עבדתי במכון הקיץ בבית הכרם עם נוער שהגיע מארצות שונות לחופשת הקיץ שלהם. התמזל מזלי והדרכתי קבוצה מהדסה הצעירה מארצות הברית. המנהלת הציעה לי לנסוע לארצות הברית. נשלחתי על ידי הסוכנות לשליחות. לראשונה הפלגתי באוניה מהארץ במשך שבועיים. בארצות הברית נפגשתי בעולם חדש.

כך, אני שבאתי מירושלים שהיו בה שלושה רחובות ראשיים, נתקלתי ברחובות סואנים, בתים גבוהים, עם חנויות סופר גדולות, מדרגות נעות ועוד..

מדי שבוע פגשתי קבוצות שונות ברחבי ארצות הברית להם סיפרתי על ארץ ישראל, לימדתי את החניכים עברית על הארץ שירה וריקודים. שם הייתה לי חוויה מיוחדת במינה.

החזרה לארץ

לאחר שלוש שנים חזרתי לישראל. לימדתי בבאר שבע בבית ספר יסודי ובאולפן הייתי מדריכה חברתית תמורת מגורים שקיבלתי חינם.

מבאר שבע עברתי לתל אביב. לימדתי בדרום תל אביב תלמידים קשיי התנהגות. בשנת 1967 התחתנתי עם אדם מקסים, נגר אמן במקצועו שלומה ז"ל שעבר את השואה בתושייה, בשכל ובמזל. בשנת 1969 נולדה ביתי הבכורה אביטל ואחרי שנתיים נולד בני אלכס. שניהם נקראו על אימא ואבא של בעלי אטל שהגיעה לארץ  ואלכסנדר שנהרג על ידי הנאצים. ילדי הם משוש חיי. למענם הפסקתי לעבוד ונשארתי בבית לטפל בהם.

הקשר הרב דורי
המורה המוביל: אשל הרשקוביץ
המדריכה: ליאורה כהן 
תשע"ו

מילון

אצ"ל
הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל‏[1] (בראשי תיבות: אצ"ל) היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים, בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים, שפרשו מארגון "ההגנה", בשל דרישתם לפעולה נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים, בעיקר זו של מאורעות תרפ"ט. במשך השנים, מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "ההגנה" או "המעמד". אנשי הארגון הצטרפו לצה"ל עם הקמתו. (ויקיפדיה)

לח"י
לוחמי חרות ישראל (ידוע בראשי התיבות לח"י) הייתה מחתרת יהודית שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. הלח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט, ולאחר הקמת המדינה, בעקבות רצח ברנדוט, גם על ידי הממשלה הזמנית. את המחתרת הקימו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ציטוטים

”מגיל עשר בכיתה ד' עבדתי: נתתי שיעורים פרטיים, עבדתי בחנות פרחים שנקראה דליה. “

”אני שבאתי מירושלים שהיו בה שלושה רחובות ראשיים, נתקלתי ברחובות סואנים, בתים גבוהים,מדרגות נעות ועוד.. “

הקשר הרב דורי