מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא אסתר

ילדותה של סבתא

שמי אסתר חליפה. נולדתי בעיראק, בשכונה הנקראת "בב אל שארגי", בשנת 1944. לאבא שלי קוראים ששון, לאימא שלי  קוראים חנה, ואני בת יחידה.. הוריי ניהלו בעירק חנות תבלינים ביחד. בכל שבת היינו הולכים לבית הכנסת, וכשחזרנו היינו אוכלים ארוחה גדולה. היה לנו בית מאוד גדול, והתקרה הייתה מאוד צבעונית. עליתי לארץ בגיל ארבע, ולכן אני לא זוכרת הרבה דברים מעיראק ומעברי.

סיפור העלייה

כשעלינו לארץ כל מה שארזנו היה בגדים. רק בגדים, ולא שום דבר אחר. עלינו לארץ במטוס, בשנת 1951. עליתי עם כל המשפחה, עם אימא ואבא שלי, סבא וסבתא וכל הדודים ובני הדודים. אחרי שעלינו לארץ גרנו במעברה, ואת השפה למדנו קצת בבית ספר, וקצת משיחות שהיינו מנהלים עם האנשים באיזור. היה לי קל ללמוד עברית כי הייתי ילדה קטנה. לא היה לי קשה להיקלט בארץ, כולם קיבלו אותי יפה. אהבתי ורציתי ללמוד בבית הספר, וכך, גם דחקתי בילדיי, ללמוד קשה וכמו שצריך. בבית הספר לימדו אותנו קצת מכל דבר: קצת מתמטיקה, קצת אנגלית, קצת עברית, ומאוד אהבתי ללכת לבית הספר. לאחר זמן מה עברתי לתל אביב יחד עם הוריי, וגרנו ליד שוק הכרמל.

האהבה והמשפחה

התחתנתי עם משה חליפה. הוא ברח מבגדד לאיראן בגיל שלוש עשרה ומשם הוא עלה לישראל עם עוד כמה ילדים והם גרו בקיבוץ "רמת הכובש". לאחר  זמן  מה המשפחה שלו עלתה גם, אבל הוא העדיף להישאר בקיבוץ עד שהוא התגייס לצבא. המשפחות שלנו הכירו זו את זו בעיראק, והן הכירו ביני לבין משה, כמו בשידוך, והתחתנו בשנת 1963.

אחרי שהתחתנו עברנו למושב "בית עזרא", ושם נולדו לנו חמישה ילדים, ועכשיו יש לי אחד עשר נכדים. אהבתי ללכת  לים לעיתים תכופות ביחד עם ילדיי. וכן, אהבנו לעשותו פיקניקים בפארק. לפעמים גם היינו מבקרים את אבא שלי בתל אביב, והיינו עושים יחד הרבה דברים. בילינו הרבה ביחד. בתור משפחה היינו מאוד מלוכדים, וכל אחד היה עזר לשני. לכל אחד מהילדים שלי, חזי, אלי, יוסי, חנה ולילך, היה תחביב שונה: חזי אהב לרוץ, אלי אהב לכתוב, יוסי היה מארגן את כל האירועים שהיו במושב, את החגים ואת המסיבות, והיינו קוראים לו "המנהיג", כי הוא היה מנהיג את כל הילדים, וכל ההורים אמרו לילדיהם: "תהיה כמו יוסי חליפה". חנה ולילך אהבו לנגן, חנה באקורדיון ולילך בפסנתר. בעלי ואני השקענו רבות בחינוך של הילדים. וכך, כל חמשת הילדים הצליחו מאוד, ובתקופה שלנו זה היה נדיר שמישהו מהאיזור שלנו הצליח.

כיום אני  גרה באור יהודה, בשכונה נווה סביון. אני אוהבת ללכת למועדונים ולהרצאות (עכשיו בתקופת הקורונה פחות). החברים שלי הם החברים שגרים בסביבה. אני לפעמים מדברת בטלפון עם אנשים מעברי, ומדי פעם אנחנו נפגשים באירועים. עכשיו בתקופת הקורונה אני כמעט ולא יוצאת מהבית. הילדים באים הרבה פעמים לבקר ודורשים בשלומי. ולעיתים מסייעים  לי בבית. הייתה לי תקופה בה התקשתי מאוד להיות לבד בבית, בלי אף אחד, והילדים באו לעזור לי להתגבר על תקופה בה הייתה לי בדידות גדולה, ועכשיו עברתי את זה.

היו לי חיים טובים. עבדנו הרבה במושב. העבודה הייתה קשה, אבל מאוד נהנתי ממנה. אהבתי לבלות עם ילדיי, ואם הייתי צריכה לסכם את החיים שלי, היו לי חיים טובים ומאושרים, והייתה בהם לא מעט עבודה.

הזוית האישית

שי: נהניתי מאוד לתעד את סבתא אסתר, ולמדתי עליה המון דברים חדשים.

סבתא אסתר: נהניתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולספר לנכדי שי את ספור חיי. זה היה לי לכבוד לשתף אותו בסיפור חיי.