מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפרדס חנה בתאריך 5.7.1946. השם פרדס חנה ממש התאים לי כי לאבא שלי היה פרדס ולאמא שלי קראו חנה. הוריי לא נולדו בפרדס חנה, שנוסדה בשנת 1929, הם הגיעו לשם ממושבות ותיקות יותר. אבי גדעון הגיע עם אמו ואחיותיו מן המושבה גדרה שם גרו בבית הדוד הביל"ויי יעקב חזנוב (ביל"ו הוא קיצור שם התנועה "בית יעקב לכו ונלכה" שהקימה את המושבה גדרה בשנת 1884).

אמי הגיעה עם משפחתה מן המושבה באר טוביה שנחרבה במאורעות תרפ"ט (מהומות שבהן תקף הישוב הערבי את ההתיישבות היהודית). ההורים שלי לא נולדו בארץ, המקור של המשפחות שלהם הוא מבלארוס (רוסיה הלבנה). אמי הגיעה עם הוריה ואחיה כשהייתה ילדה בת 11, הסיפור של אבי מסובך קצת יותר. סבי הגיע לארץ עם אשתו הראשונה ובתו, בעקבות אחיו שהיה ממייסדי גדרה, אבל האישה חלתה, הוא נסע אתה לביירות שבלבנון, שם היה בית חולים מודרני, ובתו שולמית נשארה בבית הדוד בגדרה. האישה נפטרה וסבי התחתן עם סבתי רבקה, שהגיעה לביירות מרוסיה הלבנה כדי לבקר את הדוד שלה שגר שם. אבי נולד בביירות וכעבר כמה שנים המשפחה עברה לחאלב שבסוריה. כשהיה בן 11 נשלח אבי לבית דודו בגדרה כדי שיתחנך בארץ ישראל. אחרי ארבע שנים נפטר סבי בחאלב וסבתי והבנות הגיעו גם הן לגדרה. לרוע המזל הדוד נפטר חודש אחרי שהן הגיעו ושתי האלמנות נשארו לטפל במשק.

הוריי נפגשו בפרדס חנה. המשפחות שלהם היו בין המשפחות הראשונות שהתיישבו בפרדס חנה. סבתא רבקה גרה יחד אתנו וסבתא מלכה וסבא שכנא גרו מרחק כמה בתים מאתנו באותו רחוב, רחוב הדקלים. בדרך כלל לבני גילי לא היו סבים וסבתות כי ההורים שלהם הגיעו לבד לארץ. אני הייתי הבת הקטנה, אחותי אסתי מבוגרת ממני בשמונה שנים ואחי קובלה מבוגר ממני בשנתיים. אחי נקרא על שם הדוד יעקב, אבל במשפחה קוראים לו עד היום בשם החיבה קובלה. אחותי אסתי נקראה על שם אסתר, אמא של סבתא רבקה, ורק אני קיבלתי את שמי נעמי כי היה חביב על אמי.

גדלתי והתחנכתי בפרדס חנה, הלכתי לגנון, לגן, ולבית הספר המקומיים. אמא שלי הייתה מורה בבית הספר היסודי שבו למדתי, אבל הקפידה לא ללמד כיתה שלמד בה אחד מילדיה. הייתי בתנועת הנוער "הצופים" כמו הרבה מבני כתתי  ורוב השבתות והחופשים עברו עלי בפעולות של התנועה ובמחנות הקיץ. בפרדס חנה היה בית ספר תיכון חקלאי שלמדתי בו בכיתות ז'-ט'. עברתי ללמוד בבית הספר התיכון בחדרה כי אהבתי מאוד מתמטיקה ורציתי ללמוד במגמה ריאלית שבה שמו את הדגש על למודי המתמטיקה והמדעים. נסעתי לחדרה באוטובוס והייתי צריכה להשכים קום. בבקרים הקרים והגשומים של החורף, זה לא היה נעים במיוחד.

בסיום בית ספר התיכון התגייסתי לצבא, אחרי הטירונות נשלחתי לקורס חובשות ובסיומו הגעתי לבית חולים 10 בחיפה (בית חולים צבאי). בשירות שלי התמחיתי בשטיפת רצפות, כי החובשים והחובשות היו אחראים גם על הניקיון, ושם פגשתי את זאב הוכברג, בעלי לעתיד. הוא היה חובש קרבי והגיע למקום כמה חודשים לפני השחרור כי רצה ללמוד גרמנית בבית ספר לשפות בחיפה לפני נסיעתו ללימודי רפואה בשוויץ. הוא נסע לשוויץ ואני נשארתי בארץ ולמדתי בפקולטה למתמטיקה בטכניון בחיפה. החלפנו הרבה מכתבים בזמן הלימודים עד שזאב חזר לישראל והמשיך את לימודיו בארץ, באוניברסיטת תל-אביב. התחתנו כשסיימתי את לימודי בטכניון והמשכתי בלימוד מדעי המחשב במכון וייצמן. גרנו כמה שנים ברחובות, שם נולדה בתנו עירית, ובחיפה, שם נולדו הבנים עפר ואורי, ולפני 35 שנים עברנו לגור במושב כרם מהר"ל.

אם אתייחס רק למסגרת המשפחתית המצומצמת, חיי זרמו על מי מנוחות, אבל  בימי חיי עברו על ישראל כמה מלחמות שהשפיעו גם על המשפחה שלי. בתקופת מלחמת השחרור הייתי רק בת שנתיים. בנה של הדודה שולמית, שאול (סאלי) פנואלי, נפל יחד עם שיירת הל"ה, שלושים וחמישה הבחורים שנהרגו בדרכם מירושלים לגוש עציון הנצור. בת דודתי שאולה שנולדה כמה חודשים אחרי נפילתו נקראת על שמו. בזמן מבצע סיני למדתי בכיתה ה', המורה שלנו היה מגויס כמה חודשים ואנחנו למדנו במשמרת שנייה. מלחמת ששת הימים פרצה כשלמדתי בטכניון והלימודים הפסיקו עוד בתקופת ההמתנה כי רבים מהסטודנטים נקראו למילואים. אני התנדבתי לעבודה בדואר, מיינתי מכתבים במקום הפקידים שגויסו לצבא, ועזרתי לאבא שלי בעבודה בפרדס במקומו של הפועל שהיה במילואים. גם זאב הגיע משוויץ במטוס ששכרה קהילת היהודים שם כדי לאפשר לסטודנטים הישראלים לחזור ולהשתתף במלחמה. המטוס הגיע כמעט ביום האחרון, הסטודנטים עוד הספיקו להתגייס והשתחררו אחרי יומיים. שבע שנים מאוחר יותר פרצה מלחמת יום כיפור. היינו נשואים והורים לילדה קטנה וששה ימים אחרי שעברנו לחיפה פרצה המלחמה. זאב כבר היה רופא, שרת בחזית הדרום, והיה מגויס כמעט חצי שנה. בני הצעיר אורי נולד חודש לפני מלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת לבנון השנייה השתתף כחייל מילואים בחיל התותחנים.

מערכות צבאיות, טנקים ופצצות חכמות המשיכו ללוות אותי גם בעבודתי באלביט, חברת הייטק ביטחונית ישראלית, בה עבדתי במשך 40 שנה מאז סיום לימודי ועד פרישתי. כגמלאית אני משתתפת בתיעוד סיפור חייהם של אזרחים ותיקים מהאזור. זאב פרש מעבודתו כרופא (אנדוקרינולוג ילדים) בבית חולים רמב"ם, אבל ממשיך במחקריו ובכתיבת מאמרים כפרופסור אמריטוס בפקולטה לרפואה. יש לנו חמישה נכדים חמודים, תמר בת ה-11, בתו של בני עפר, היא בת זוגי בפרויקט המפגש הרב דורי.

הזוית האישית

תמרי: נהניתי מן הפגישות ומן הסיפורים על המשפחה.

סבתא נעמי: היה מענייו לשמע את הסיפורים ולקחת חלק בפעילויות המשותפות בתכנית הקשר הרב דורי.