מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצה אפלמן ילידת 1945 וכיום בת שבעים ושש.

נולדתי וגדלתי בעיר חיפה. אני אדריכלית במקצועי. בחרתי לשתף את נוגה בסיפור חיי עם סבא אהרון, ובלעדיו. בשעות הפנאי אני מאוד אוהבת לצייר ולשמוע מוסיקה, ולבקר במוזאונים בכל העולם. אני מאוד אוהבת את נכדיי, ונהנית לבלות איתם ולארח אותם אצלי בכל הזדמנות. לפני הקורונה אהבתי לטוס עם משפחתי בעולם וליהנות מנופים ומנהגים שונים.

למדתי בצעירותי בבית הספר הראלי בחיפה,  אני זוכרת שהיו לי המון חברים מבית הספר, ואחר הצהריים שיחקתי עם השכנים שלי ואת זה לא אשכח. כאשר סיימתי את בית הספר, התגייסתי לצבא ושרתתי בתור פקידה בחיל הרפואה. אחרי הצבא למדתי אדריכלות באוניברסיטת חיפה, במהלך הלימודים הכרתי את אהרון, שלימים הפך לבעלי ונולדו לנו שבעה נכדים מקסימים. את אהרון הכרתי בשנת 1966, כאשר ביקרתי חברה טובה בחיפה, שהזמינה חברים לבית שלה למסיבה. הוא ישב שם עם עוד חברים וכבר במבט הראשון התאהבתי בו. אחרי כמה שנים שהיינו ביחד,  אהרון ואני החלטנו להתחתן . התחתנו בשנת 1969 . החתונה הייתה במועדון הסגל בחיפה, ולא אשכח שכמעט איחרנו לחתונה שלנו.

אחרי כמה שנים נולדה לנו בת בכורה שירלי, כמה שנים אחרי נולד לנו בן בשם מור. ואחריו נולד בן הזקונים תום. הילדים גדלו, עזבו את הבית, ופנו ללימודים ולצבא ,נשארנו בבית אני אהרון ותום בן השבע עשרה. ביום שבת חורפי אחד, אהרון ישב לראות משחק כדורגל עם תום, אני הייתי בחדרי בקומה השנייה. אחרי כמה דקות אני שומעת את תום קורא: "אבא אבא אבא אבא", לא שמעתי את אהרון עונה לו ואז תום קורא לי ואומר:"אמא אמא בואי קרא משהו לאבא". ירדתי במהירות למטה, וראיתי את אהרון בלי הכרה. ראיתי שחור בעניים וכשקלטתי מה קורה, מיד הזמנו אמבולנס, עברו רק עשר דק עד שהם הגיעו אבל הרגיש לי כאילו עברו שעות. כאשר קבעו את מותו הגיעה משטרה, כי כאשר מישהו נפטר בביתו, צריך לבדוק שהכל תקין. הייתי מבוהלת ולא הבנתי מה השוטרים רצו, אני זוכרת ששאלתי את השוטר: "מה אתה רוצה אתה רואה שקשה לי ואני עם ילדים". במשך שנים, לצד געגוע עמוק, אני שואלת את עצמי האם יש עוד משהו שיכולנו לעשות כדי להציל אותו.

התעוררתי בבוקר שאחרי ושאלתי את עצמי "את עכשיו לבד עם שלושה ילדים מה תעשי?". עם השנים ובעזרת חברים טובים ומשפחה, למדתי לחיות עם העצב והגעגועים ולגדל שלושה ילדים שאני מאוד גאה בהם. הגעגוע רודף ולא מפסיק, והתחושה שהוא כבר לא אתנו, ולא זכה לראות את ילדיו מתחתנים, ואת הנכדים שנולדו, קשה לי מאוד. נותרו לי המון זיכרונות ומזכרות מאהרון, אבל אחת מיוחדת ומאוד יקרה לליבי היא טבעת הנישואין שלנו. בצורתה היא מזכירה לי אותו: צנוע, מופנם, חזק ויפה. היא מסמלת עבורי ומזכירה לי את האהבה הגדולה שהיתה לנו, ואת המשפחה המדהימה שהקמנו יחד.

שמחתי לשתף אתכם בסיפור שלי.

הזווית האישית

נגה: חשוב היה  לשמוע סיפורים על המשפחה שלי, ולדעת יותר טוב דברים חדשים, שלא ידעתי. התרגשתי לשמוע את סבתי מספרת סיפורים ישנים, עם רגשות עמוקים, ממש כאילו האירועים לא קרו לפני שנים רבות.  סבתי סיפרה לי פרטים אישיים, אשר חיברו אותי לשורשים של  סבא וסבתא