מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית אלקלעי, נולדתי בקיבוץ שער העמקים, בשנת 1946 שם גדלתי וגם התבגרתי,.

בקיבוץ גדלתי בבית הילדים ולא עם ההורים, וכולנו הפכנו להיות כמו אחים.

ב-22.05.2021 תהיה לנו פגישת מחזור, אבל אנחנו נפגשים גם באופן לא רשמי, ויש לנו קבוצת וואטסאפ הנקראת קבוצת "ניר".

בקיבוץ היה גן, בית ספר יסודי, וגם תיכון. אותה קבוצת ילדים היתה יחד, לאורך כל הדרך. לכל קבוצה היה שם ולקבוצה שלנו קראו קבוצת "ניר", כמו קבוצת הוואטסאפ, שהפירוש הוא "שדה חרוש".

יום אחד הייתי מאד מאד חולה, כולם נבהלו, ולא ידעו מה זו המחלה שלי, אשפזו אותי בבית חולים, וחודשיים לא הלכתי. קוראים למחלה "כוריאה מינור", זאת מחלה שפוגעת במוח, כתוצאה מחיידק שמתחיל באנגינה. הרעלים של החיידק עולים למוח. זו מחלה מאד נדירה, היום כי כבר יודעים איך לטפל בה. כשהשתחררתי מבית החולים זה היה קיץ והייתה לנו בריכה בקיבוץ, רציתי להיכנס, אבל פחדתי, חברה שלי שקוראים לה גילה, אמרה לי שהיא תיכנס איתי. נכנסתי התחלתי לשחות ולא הייתה כל בעיה. חליתי בגיל שתים עשרה,  וקיבלתי זריקות עד גיל שמונה עשרה, כדי שהמחלה לא תחזור.

בקיבוץ הצטרפתי לתנועת הנוער, של השומר הצעיר, והייתי מדריכה שם. היה לי חבר בקיבוץ שקראו לו דן גבעון, והוא היה  מהקבוצה שלנו.

דן היה טייס, והוא נהרג ליד ירושלים במלחמת ששת הימים, ביום השני למלחמה. היה חוק בין לאומי שנקרא אמנת ג'נבה, שלא יורים על מקומות קדושים,  כמו: כנסיה, בתי כנסת, ומסגדים. הירדנים שמו תותח נגד מטוסים על מסגד ירדני, ואז ירו על המטוס של דן. המטוס התרסק ודן ונהרג. קראנו לו "דן לבן" כי היה בלונדיני ממש לבן. עד היום אנחנו עצובים שהוא נהרג, כי הוא היה חבר טוב, ובחור טוב. בכינו כשהוא נהרג. המקום שהוא התרסק בו נקרא "גבעת המטוס". כשזה קרה אמא שלי נסעה לחיפה, לאחותי, כדי להתקשר אליי לבית החולים, שם עבדתי, ולבשר לי על מותו. לא היו אז טלפונים בקיבוץ.

סבא ואני גדלנו ביחד באותה קבוצה, וכשחליתי הוא התאהב בי. סבא אומר שהוא פחד פחד מוות, כי כולם חשבו שאני הולכת למות. אבא שלי הלך למרפאה, דפק על השולחן וצעק "עכשיו אתם לוקחים אותה לרופא!" אז לקחו אותי לרופא מומחה בחיפה, ששלח אותי לבית חולים, ושם  אשפזו אותי.

כשהייתי חולה היו חגיגות עשרים וחמש שנה לקיבוץ, והביאו אותי עם אוטו שעמד מעל האמפי, במקום בו הייתה הבמה, כדי שאני אוכל לראות את ההופעה. סבא הופיע, וכל הזמן הסתכל על האוטו.

עזבנו את הקיבוץ בשנת 1990.בגלל שהוציאו את שיר הבן שלנו מבית הספר, בניגוד לדעתנו,  החלטתי שאם לא מחזירים אותו, אנחנו עוזבים. הוא היה בכיתה י"ב באמצע בחינות הבגרות, ובגלל שלא החזירו אותו החלטנו לעזוב.

עברנו לישוב מצפה אביב, שם אנחנו גרים גם היום, ואני עבדתי בבית חולים רמב"ם.

כשסיימתי בית הספר לאחיות עבדתי בבית חולים עפולה, אבל הקיבוץ לא הסכים שאני אעבוד בבית חולים, אלא שלח אותי לבית התינוקות. המחנך שהיה לי אמר שאני יכולה אפילו לעבוד ברפת, אבל לא בבית חולים. באותה עת, החלה מלחמת יום כיפור והיה מחסור באחיות. כתבתי מכתבים לכל בתי החולים בסביבה, ובית חולים רמב"ם ענה ראשון, ורצה לתת לי להיות אחראית, על מחלקה כירורגית ילדים. עברו שנתיים עד שהייתה אסיפת קיבוץ, בה לא הסכימו לתת לי ללכת לעבוד בבית החולים.  אחד החברים הציע שיתנו לי לעבוד שם שנה. בעקבות הצעה זאת, עבדתי שם שנתיים, עד שנכנסתי להריון בפעם השלישית. הייתי בחופשה כשנה, ואז כשרציתי לחזור לבית החולים, הקיבוץ שוב לא הסכים. הנהלת בית החולים אמרו לקיבוץ, שאם לא יתנו לי לחזור הם לא יסכימו לטפל באנשים מהקיבוץ, אז הקיבוץ נאלץ להסכים. עבדתי ברמב"ם כאחות במשך ארבעים שנה. מאד אהבתי את העבודה בבית החולים.

במלחמת לבנון הראשונה, ארגנתי מערך טיפול בפצועים, ואז בית החולים בחר בי כעובדת מצטיינת. גם משרד הבריאות וגם המדינה בחרו בי, ונבחרתי למצטיינת נשיא. קיבלתי מדליה, אבל היא נלקחה כשפרצו לנו לבית וגנבו אותה.

יש לי שלושה ילדים, שתי בנות ובן, ויש לי גם נכדים שאני מאוד אוהבת.

בסגר הראשון של הקורונה, היה לי אירוע מוחי, ושגב נכדי, עזר לי להחלים ממנה. הייתי בבית חולים, וכשחזרתי הוא הביא לי ציור שצייר לי, ומאז אני מרגישה יותר טוב. כמו כן, לא מזמן הייתה לי תאונה, לא נפגעתי, יצאתי בשלום, אך האוטו נהרס. לפני שבוע בערך קנינו אוטו חדש. כרגע אנחנו בסדר ומקווים שזה יישאר ככה.

הזווית האישית

סבתא נורית – שמחתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ולהיזכר בסיפורי עברי.