מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של משפחת ברקן

סבא יוסי והנכד נעם
משפחת ברקן
לזכר אימי עדי ז"ל

חוויה -העלייה לארץ דצמ' 1956

סבא נולד למשפחה מסורתית וציונית בת שבע נפשות, הורים ארבע אחיות וסבא שלי, בן יחיד וזה מה שסבא סיפר לי. המחשבות על העלייה לארץ החלו במשפחתו עוד לפני 1954 משום שדודו דויד, אח של אמו, עלה לארץ לפני מלחמת השחרור והשתתף בכל הקרבות עד לסיום המלחמה, והיה מראשוני בוני העיר אילת ("אום רשרש"). בשנת 1954 עלו לארץ ההורים והאחים של אמו(סבתא רבא שלי) ואירוע זה השפיע וזירז ההחלטה של משפחת סבי לעלות לארץ. הם היו משפחה מאוד ציונית למדו ודברו עברית ואמו מאוד התגעגע למשפחתה. אביו (סבא רבא שלי) החל בשקט ובצנעה להכין את כל המסמכים לעלייה לארץ משום שהעלייה לארץ לא הייתה חוקית.

לקראת סוף 1956 התקבלה החלטה במשפחה נארז כל הרכוש האפשרי ויצאו לדרך. בתחילת חודש דצמבר 1956 הגיעה משפחתו של סבי למחנה מעבר לעולים באזור גיברלטר. היה כאן מחנה עולים גדול שכלל צריפים גדולים בהם התאכסנו כל העולים לארץ. כשהגיעו פגש סבי את בת דודתו סימי ובעלה מאיר שהיו "בירח דבש" בדרכם לארץ. נציג הסוכנות היהודית הודיעה לאביו שאניית הפאר "ציון" עומדת להפליג לארץ וכי הוא ממליץ לו לרכוש כרטיסי הפלגה כתיירים וכך לעלות לארץ.

תמונה 1
     משפחת סבי עם עלייתם לארץ

אביו לא היסס שילם לו מכספו וכך עלינו במוצאי שבת 15 דצמ' 1956על סיפונה של האנייה. (מאוחר יותר לאחר שעלו לארץ הסבירו לאבא שלו שעולים חדשים לא היו צריכים לשלם ושכנראה נפלנו למעשה נוכלות). סבי סיפר, שבתקופה זו למיטב זיכרונו היו למדינת ישראל רק שתי אניות בלבד, ירושלים וציון.

האנייה הייתה מאוד גדולה ומפוארת, כללה מס סיפונים בהם התאכסנו העולים החדשים שהגיעו ממדינות שונות. השיט נמשך שישה ימים, האנייה עשתה חניית ביניים בעיר נפולי באיטליה ומשם המשיכה ארצה. ברוב הימים מזג האוויר היה נעים, היה ממש כיף ומרגש הוא שיחק על הסיפון במשחקים שונים, נהנה מהאוויר הצח על סיפון האונייה שהייתה בת מס קומות, ראה הרבה להקות דגים ודולפינים. למעט מספר ימים שבהם הים היה סוער וכולם הקיאו עד צאת הנשמה.

באנייה קיבלנו חדרים משופרים ואכלנו בסמוך לשולחנו של רב החובל. האנייה עגנה בנמל חיפה ביום שישי 21 לדצמבר 1956 לקראת שעות אחר הצהריים ועקב כניסת השבת ביקשו נציגי הסוכנות שנישאר באנייה עד מוצאי שבת.

בהיותו באנייה וסבא, רק בן עשר, צפה והתרגש מהמראה הנפלא שהתגלה לנגד עיניו, בעיקר בלילה, על אזור העיר חיפה המוארת בשלל צבעים, על הנמל היפה ועל האורות הנוזלים מהר הכרמל המראה היה מדהים(תמונה שהוא לא שכח עד היום). כל בני המשפחה התרגשו מאוד מהמראה של העיר וכל הסובב אותה היה ממש מהמם ושמחו שחלומם לעלות לארץ ישראל התגשם. במוצאי שבת ירדה משפחתו מהאנייה, המשפחה עברה תהליך קליטה הם. למיטב זיכרונו קבלו מס' מיטות ברזל ומזרוני קש לפי מס' הנפשות, מס' לחמים שחורים, שתיים או שלוש קופסאות סרדינים, זיתים, כלי אוכל, נרות וגפרורים ועוד משהו אוכל ל 7 נפשות. אבי הודיע לפקידי הסוכנות שיש לנו משפחה המתגוררת בפרדס כץ, אולם פקידי הסוכנות התעלמו. הם ביקשו מאתנו לעלות על משאית העמיסו את כל רכושנו, צרפו עוד בני משפחה נוספת שלא הכרנו, הברזנט המשאית ניסגר על ידי הנהג. לפתע הייתה חשכה מוחלטת בתוך המשאית, אף אחד לא הצליח לראות לאן נוסעים, התכרבלנו אחד עם השני, די פחדנו מהנסיעה בחושך.

לא חשבנו לרגע שזו תהיה קבלת הפנים לעולים חדשים, הרגישו די מושפלים מהיחס, אף אחד לא תאר לעצמו שכך נוהגת המדינה והעוסקים בטיפול בעולים חדשים. וכך בחושך מוחלט נסענו למקום היישוב החדש. הנסיעה שנמשכה הרבה זמן, בהיותו ילד חשב שהנסיעה תימשך לנצח… בתעודת העולה של המשפחה רשום שהם נשלחו לקריית מלאכי אולם בפועל הגיעו בשעת לילה מאוד מאוחרת למקום שהיום נמצאת העיר אשדוד ואז אשדוד ים.

באמצע הלילה נעצרה המשאית בישוב החדש. לא פגשו אנשים. הנהג הוביל אותם לזוג פחונים מחוברים. באחד מהם אביו אחסן את כל הציוד שהביאו מחו"ל ובפחון השני הוכנסו המיטות והמזרונים שהפך לחדר השנה של הלילה הראשון בארץ. בחושך המוחלט התגלו בפני המשפחה מס' פחונים בודדים וזוגיים נוספים, אליהם הופנתה המשפחה השנייה שהגיעה יחד עמם, אביו טען שהגיעו לאזור הקרוב לחוף ים משום רחש הגלים והריח באוויר אליו היה מורגל עוד מ-חו"ל. השינוי בסוג המגורים החדש היכה בהם בהלם, עד לפני כשבועיים גרו בבית גדול מרווח, מכובד עם כל השירותים, ריהוט חשמל, מים זורמים ועם סבו וסבתו. השינוי היה קשה לקליטה ולא ידעו מה לעשות קודם. יחד עם זאת הבינו הוריו שזה מחיר השינוי וצריך להתגבר על הקשיים ויהי מה.

הנהג ראה שאביו כועס ולא מרוצה מהמקום אליו הגיעו, הוא הרגיש מרומה, עוד בחיפה דרש וביקש להתאחד עם משפחת אשתו שגרה מזה כשנתיים בפרדס כץ אולם המציאות הייתה שונה. הנהג ניסה להרגיע אותו ואמר לו: "אדוני אתה צריך הרבה סבלנות כי כאן מתוכננת לקום עיר גדולה ואולי תהיה עוד ראש העיר הראשון שלה". בבוקר עם שחר פנה אביו לנהג סיכם עמו שיסיע תמורת תשלום את כל המשפחה לפרדס כץ לכתובת שמסר לו. אביו נישאר לשמור על הרכוש במקום החדש. וכך היה. הם עלו שוב על המשאית ממנה הגיעו מחיפה ולאחר נסיעה של שעתיים-שלוש שעות הגיעו לביתם של משפחת אמו. לצערם הרב מצאו את בני המשפחה סבתא דודים והדודה יושבים שבעה על מות ראש המשפחה סבו, ר' משה סלמה, ז"ל אותו אהב מאוד. אמו נתקפה בהלם והתעלפה, היא ציפתה כל כך לפגישה המשפחתית, לפגוש את הוריה ואחיה אולם המציאות טפחה עם בשורה מרה על פניה. הסתבר שאביה (סבא רבה רבא שלי) ניפטר עוד ביום שישי, יומיים קודם לכן, במועד שהאנייה עגנה בחיפה, מועד עליתם ארצה. כולנו שמחו לפגוש את בני המשפחה והכל בצל האבל הכבד שנפל עליהם. למחרת בבקר שלח הדוד שלו חבר עם משאית להביא את אביו וכל הציוד אליהם לבית/צריף בפרדס כץ. כך התאחדה כל משפחתו ובכך ויתר אביו על התושבות במקום החדש, אשדוד ים.

ראשיתה של משפחת ברקן 

תמונה 2
        סבא יוסי וסבתא גיטה בעת שירותם הצבאי בסיני

סיפורו של סבי על קורותיו מהשרות הצבאי בסיירת חטיבה 7 ועד להקמתה של משפחת ברקן. רקע טרום מודיעין- הלחימה "במלחמת ששת הימים" (5-10 יוני 1966) ועד סיום קורס קציני סיור וקמ"נים בסיסיים – עדות אישית בגוף ראשון בתחילת חודש אוג 1966נישלחתי עם עוד 17 חברים מהפלוגה לבה"ד 1 שהיה ממוקם ליד כפר סירקין באזור פ"ת – לקורס קציני חי"ר. הקורס נימשך כחצי שנה ,עברתי אותו בהצלחה. אבי ז"ל היה נוכח בטכס הסיום ומאוד התרגש לראות את בנו קצין בצה"ל. עם סיום הקורס עברנו לבית הספר לשריון להשלמה חיילית-לקורס קציני סיור וקמנ"ים בסיסיים בחודש מרץ 68, סיימתי קורס קציני סיור וקמ"נים בסיסיים. קורס זה נוהל והועבר, בבית הספר לשריון, בקסטינה, ע"י סא"ל עמי רדיאן יחד עם סא"ל נפתלי רבין ז"ל אשר שימש כקצין המודיעין של הקורס זה היה קורס יחיד במינו, קורס ראשון, לאחר "מלחמת ששת הימים", אשר בא ליישם את מירב לקחי הפעלת פלס"ר במלחמה.

"מלחמת ששת הימים" במלחמה זו שרתתי כמש"ק סיור בסיירת חט' 7. הפלוגה התחלקה למס' צוותי סיור. כל צוות הוביל את אחד הגדודים של החט'. הצוות שלנו , "צוות חרגול " בפיקודו של, סגן יוסי אלגמיס שהוביל את גד' טנקים, 79 דרך "עבסן אל כביר" בואך "חאן יונס". הייתי סייר קשר בגיפ מ"מ מוביל, המפקד היה סג"מ אמיתי ונהג היה אורי זנד ז"ל. עם כניסתנו לציר המובל לעבסן נתקלנו בתעלה נ"ט רחבה. מפקד הצוות, יוסי אלגמיס, הורה לאמיתי לעצור במקומו. עקף אותנו עם זחל"ם הפיקוד והמשיך להוביל את הכוחות לכוון ציר הכניסה "אל עבסן אל כביר". כעבור מס דקות נפתחה אש ממקלע גורינוב שהיה על מרפסת צריח המסגד שהיה ממוקם בצמוד לציר הנסיעה. מפקד הצוות, סגן יוסי אלגמיס, נהרג במקום מכדור שפגע בו במצח. לאחר מס' שניות של אבוד עשתונות דילג סג"מ אמיתי מפקד מח' הג'יפים ותפס את הפיקוד על הצוות (קורות הפלס"ר מתוארים בחלקם בספר "חשופים בצריח") מאותו ארוע חל שינוי בכל השיבוץ הקרבי מצאתי עצמי מגיע "לצומת רפיח" אשר הייתה בעיצומה של לחימה. בצומת קיבלתי הוראה מסמל, נדב אילן, ללוות זחל"ם מלא עם פצועי כוחותינו באופן בהול לכוון "צומת מגן" שם שכן בית החולים החטיבתי. ליד ההגה ישב ישי גלעדי ואני כמפקד הג'יפ. נענו צפונה על הכביש לכוון צומת חאן יונס משם הגענו קודם לכן.

לפתע הבחנתי בשרשרת מוקשי נ"ט מפוזרת לרוחב הכביש כ-50-60 מטר לפנינו נסענו באיטיות תוך שהכוונתי את נהג הזחל"ם למען לא יפגעו הפצועים שהיו זקוקים לטיפול רפואי דחוף. למזלנו הצלחנו לעבור את שרשרת המוקשים ללא פגע. המשכנו בנסיעה ובמרחק קצר מכיכר חאן יונס הבחנתי לפתע בטנק מצרי מסוג שרמן קצוץ קנה מגיע לכיכר מולנו מכוון צפון. ניסיתי לפתוח באש מהמקלע 03 אולם היה לו מעצור לקחתי את המקלעון שלי דרכתי ויריתי סתם ולא אפקטיבי עד הגעתנו לכיכר. להפתעתי הרבה פנה הטנק המצרי בכיכר בדהרה ימינה לכוון מערב ואני מתוך פחד נוראי פניתי גם ימינה לכוון מזרח בציר ממנו הגענו עם חצית הגבול בתחילת המלחמה. הניווט לבית החולים נעשה מתוך זיכרון כי מפות לא היו לנו בנמצא… רק לאחר דקות אחדות עיקלתי כיצד האיר לנו המזל פנים באירוע שיכול היה להסתיים אחרת.

נראה לי כי גם מפקד הטנק המצרי הופתע לא פחות ממני ומתוך חרדה מהבאות לא פתח באש אלא חילץ עצמו בדהרה לכוון מערב. הובלתי את השיירה לאור השלוט הטקטי של החטיבה הישר לבית החולים החטיבתי ,שם פגשתי לראשונה את רס"ן יואל גורודיש אחיו של המח"ט. לאחר מתן עזרה לפצועים ביקשתי אישור לחזור לפלוגה. רס"ן יואל גורודיש לא היה מוכן בשום אופן לאפשר לנו, משום שלא היה ברור לו היכן הפלוגה נמצאת. ביקש שנמתין לאחר בירור קצר אפשר לנו לחזור לאזור הלחימה. יצאנו וחזרנו באותו ציר שנכנסו דרכו בבקר (זו הפעם השלישית שאני נוסע באותו ציר בדיוק) הגענו לתעלת הנ"ט עברנו אותה ללא כל בעיה שהיא הגענו לכיכר חאן יונס פנינו שוב שמאלה לכוון דרום על הציר. עברנו את צומת רפיח לא ראינו את חברי הפלוגה, פגשנו הרבה טנקים וזחל"מים מפויחים ופגועים תוצאה של הלחימה שהסתימה קודם לכן "בצומת רפיח". הסתבר לנו כי הפלוגה ספגה אבדות רבות קשות בשעות הראשונות של הלחימה, כאשר מפקדי הפלוגה ולוחמיה מצאו עצמם נלחמים בחזית ומטהרים מוצבים מבוצרים דרך תעלות הלחימה כמו חיילי חי"ר, כשהם רכובים ע"ג ג'יפים חשופים ופגיעים. (פרטים נוספים מתוארים בספר "חשופים בצריח" של שבתאי טבת). המשכנו בנסיעה דרומה על הכביש מתוף ציפיה לפגוש את חברינו לפלוגה עברנו את צומת "שיח זווד"לא פגשנו חיילים מצריים, פה ושם ראינו טנקי כוחותינו מהחטיבה שרופים או פגועים.

מס' ק"מ לפני שהגענו לכניסה, לציר הג'ירדי ראיתי ג'יפ סיור עם אורות דלוקים דוהר מולנו ונושא מאחור אלונקה זה היה סמל המחלקה שלנו ,סמל נדב אילן, אשר הופתע לראות אותנו, גיפ בודד עם שני חיילים, שאל לאן? השבתי ממשיך הלאה על הציר לחבור לפלוגה. הורה לי לחזור מיד על עקבותיי ולנסוע אחריו משום שמתחם הג'יראדי נחסם שוב והלחימה בשיאה. מאוחר יותר הסתבר לי כי ההרוג היה רס"נ גולבוס סמג"ד 82.

את הלילה הראשון והטראומתי עברתי בשיח זוויד כאן התמקם בית חולים השדה של החטיבה הופתעתי לראות חלק גדול של חברי לפלוגה פצועים וכואבים שמעתי מהם על כל מאורעות הלחימה "בצומת רפיח" למיטב זכרוני היו לנו הרבה אבדות בנפש כ-18 הרוגים ופצועים רבים. במשך כל הלילה עברתי מפצוע לפצוע סעדתי אותם במים ובכל דבר אפשרי. רס"ן יואל גורודיש הורה לי יחד עם עוד מס' ג'יפים לאבטח את בית החולים מפני פשיטה מצרית אפשרית.

בסביבות השעה 02:00 זיהינו שיירת של חיילים מצריים מגיעה מכוון מערב והגוררת תותחים 122 מ"מ, במטרה למקמם לעמדות ירי משני צידי הכביש. כל הלוחמים שהיו יחד עימי ושיכלו להשתתף במערך ההגנה תפסו עמדות לירי וברגע שהשיירה התקרבה לטווחי ירי אפקטיבי פתחנו כולנו מכל הכלים שעמדו לרשותנו במכת אש אדירה והשמדנו את כל הכוח המצרי ובכך אפשרנו למערכת הרפואית בבית החולים להמשיך בפעילותה להצלת חיים. למחרת יחד עם סמל נדב אילן נסענו בשיירה לכוון העיר אל עריש חצינו את "מעבר הגידאדי" ללא פגע ולקראת אחה"צ פגשתי את שארית הפלוגה ליד פסי הרכבת בכניסה לעיר אל עריש.

על פי הוראת סמל אילן, אספנו מהדרך גלגלי ג'יפים רבים אותם פירקנו מגיפים פגועים. הדבר הראשון שאני זוכר הוא שה-מ"פ אורי אור נגש אלי ושאל אותי כמה גלגלים הספקת לאסוף ? נדמה שהיו לי שלושה ובירך אותי כל כך. הסיבה היתה שבציר הנסיעה התפוצצו כלי רק"מ רבים והכבישים היו מוצפים ברסיסים. הג'יפים חטפו תקרים לרוב ולכן ניתנה הוראה לאסוף כמה שיותר גלגלים תקינים מכל ג'יפ פגוע שפגשנו. לא היה זמן ומקום להתחיל בתיקון תקרים תוך כדי לחימה בצענו החלפת צמיגים והמשכנו בלחימה. מאזור זה ועד לתעלת סואץ הופעלו כצוותי הסיור לפי תורת הלחימה אותה למדנו ותרגלנו, רבות בקורס הסיור. עסקנו בהובלת כוחות השריון של החטיבה, איתור וזיהוי כוחות אויב לאורך ציר ההתקדמות. נענו בדילוגים או בעקבות על פי תנאי השטח. כשהגענו לאזור שממערב לאזור ביר גפגפא פגשנו טנקים פגועים של כוחותינו שהגיעו לפנינו והשתתפו בקרב שריון שהתפתח במקום עד כמה שזכור לי זה היה כוח גדודי של חט' טנקים 60 , שכלל טנקי איי אם איקס 30 (מתוצרת צרפת). בעודנו מתקדמים מערבה על הציר בואכה לצומת איסמעליה הגיחו לפתע מטוסי כוחותינו מסוג סופר מיסטר, אשר ככל הנראה לא זיהוי את הפנלים האדומים שהיו פרוסים על מכסה המנוע של הג'יפים (סימן מוסכם לזיהוי רכבי צה"ל בלחימה) והטילו עלינו פצצות נפל"מ, הם בצעו עלינו שתי גיחות כולנו התפזרנו לכל עבר, מצאתי עצמי חופר בתוך החול שוחה אישית עם הידיים ע"מ לא להיפגע מהאש. זה היה אירוע מפחיד, חום נוראי נפלט מהבידונים שהטילו עלינו, למזלנו לא נפגע איש .הטייסים שלנו הבינו את הטעות והמשיכו במשימתם מערבה.

ביום חמישי בלילה או שישי בבקר הגענו לגשר פירדאן, גשר רכבת , שעל גדות תעלת סואץ. היתה דממה פסטורלית, המראה היה מדהים גשר רכבת אדיר ממדים מברזל הבנוי משני חלקים, שנבנו משני צידי התעלה, מונעים על ציר המאפשר התחברות שני חלקי הגשר ויוצרים מעבר לנסיעה שוטפת בין שתי גדות התעלה. עם סיום הקורס חלק מאתנו שובץ בחזרה לפלוגה כדור המשך, חלק הוצב בחט' 401 להקמת הסיירת החדשה, חלק שובץ במדור הסיור בבית הספר לשריון ואני עם עוד מס חברים שובצנו בחט' 14 לצורך הקמת הסיירת החדשה. החל מחודש יוני 1967 קלטנו "במחנה נתן" ליד באר שבע, את פלוגת הטירונים. קיבלתי לידי מחלקת חיילים אותם העברנו במהלך של מס' חודשים קורס סיור בסיסי. בסופו הענקנו לבוגרים כנפי סיור. בתום הקורס עזבנו את "מחנה נתן", הוצבנו לביצוע סיורים לאורך התעלה. אני הוצבתי בגזרה המרכזית. הסיורים התנהלו מידי ערב וכללו זוג ג'יפים, מפקד וגור.

הסיורים התנהלו ללא דופי היה שקט בגזרת התעלה ולא היו אירועי ירי למיניהם. הצבא המצרי עסק בשיקומו לאחר התבוסה במלחמת "ששת הימים". בתום כ-שלושה חודשים הוחלפנו ע"י פלס"ר חט' 401 ואנו התמקמנו באזור "ביר תמדה" שם התמקמה כל חט' 14. עם הגעתנו העברתי את המחלקה שלי קורס משק"י סיור יחד ובמקביל למחלקה השנייה בפיקודו של חברי, שלמה גורן. שנינו שיתפנו פעולה והצלחנו להעביר את מירב נושאי הקורס עד לתחילתה של מלחמת ההתשה. המלחמה קטעה את המשך הקורס, הוצבנו בחזרה לביצוע סיורים בחזית התעלה בגזרה הדרומית. המלחמה נמשכה כ- 1000 ימים וגבתה קורבנות ופצועים רבים גם מפלוגתנו. זו הייתה מלחמה קשה עקובה מדם, מלאת אירועים קשים, הפגזות אין סופיות מתותחי הצבא המצרי ואשר השאירה בי אוסף זיכרונות קשים, חותם ופצעים נפשיים שלא מגלידים עד היום. באחד הימים הגיע לפלוגה חיילת בשם גיטה זאבי שהוצבה במחלקת המבצעים של הפלוגה. כולם לטשו עיניים לעברה, אולם למרות התחרות ,הצלחתי להתחבב עליה וכך הפכנו לזוג חברים ואוהבים.

עברנו ביחד תקופה ארוכה ומרגשת לאור ועל רקע כל תקריות האש הקשות בחזית התעלה, עד סופה של מלחמת ההתשה אוג' 1969. לפני שחרורי מצה"ל גויסתי 

תמונה 3
לחיל המודיעין בו שירתתי עד אוג' 1986 והשתחררתי בדרגת אלוף משנה בגיל 40 במאי 1987. ב- 15 יוני 1971 נישאו סבתי וסבי בבית החייל בת"א. היה אירוע מאוד שמח ומרגש. השתתפו מעבר למשפחה המורחבת כל יחידת המודיעין של פקוד הדרום.
תמונה 4

הסבים שלי גרו בבאר שבע היכן שסבי שירת כמפקד חולית. ב- 10 לחודש יולי 1972 נולדה אמי בבית היולדות בבאר שבע. לאחר כשנה עקב מלחמת "יום הכיפורים" עברה המשפחה להתגורר בבית שניבנה מעל הורי סבתי במושבה בקדימה. כאן עברה ילדותה של אמי, סיימה בית הספר "יגאל אלון" ו"הדסים". ב- 23 אפריל 1976 נולד אחיה מושיק וב- 8 ספט 1982 נולד אחיה השני מאור. גם הם סיימו לימודיהם הבסיסי בבי"ס "יגאל אלון" ו"הדסים". אמי סיימה תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון במדעי ההתנהגות. במסגרת עבודתה כסלקטורית בשדה התעופה "בן גוריון" שם הכירה את אבי, ארז. בתאריך 12 ספט' 2000 נישאו הורי בחדרה. עם נישואיהם היא עבדה במס' הוסטלים לנערים ונערות המצוקה.

ב- 22 ספט' 2003 נולדה אחותי שחר. צאני נולדתי ב- 25 ספט' 2007 ואחותי הצעירה, נטע, נולדה ב- 23 נוב' 2010. במהלך התקופה ניבנה ביתנו הקיים עד היום במושבה הוותיקה בקדימה בשכנות לסבתי וסבי. אמי עבדה עם נערות במצוקה לאחר מכן עבדה במרכז חירום לילדים. אבי, קצין בצנחנים, הינו בעל תואר מהנדס תעשייה וניהול. סיים בהמשך תוך כדי עבודה תואר שני במנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטת ת"א. עובד כיום בחברת ההייטק. אמי סיימה בהמשך תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטת בר אילן, ואחרי מס' שנים למדה גם פסיכותרפיה. במהלך לימודיה חלתה אמי וכעבור זמן קצר נפטרה בגיל 43 ואני בן 7 שנים.

קישור לסרט –  על משפחתנו ולזכרה של עדי אמא של נעם ובתנו

תמונה 5

 

"הקשר הישראלי שלי" – 70 שנה למדינה

שנת 70 למדינה מספרת את ספורה של התקומה בעת החדשה, לאחר המאורעות הנוראים של מלחמת העולם השנייה, השתלבות ללא סייג בגיבושה של חברה יהודית דמוקרטית ובלי פחד מהגויים. ואני כבן יחיד במשפחה, מימשתי והגשמתי את חלומו של אבי ז"ל אשר דירבן אותי לשירות בצה"ל, בתחום של הנתינה למדינה. השתחררתי בדרגת אל"מ מחיל המודיעין לאחר 21 שנות שירות. ארץ ישראל שלנו, ארץ בה יוכלו הדורות הבאים לבנות עתידם על פי הגנים היהודיים ולחיות ללא מורה של אנטישמיות. ההישגים של המדינה בכל תחומי החיים כיום בין הידועים ובין הלא ידועים אכן מצדיקים את הוויתור הגדול שעשו אבותינו עם עלייתם ארצה. אנו תקווה ״שהלפיד״ העובר מידינו לדורות הבאים, לא יכבה לעולם והאור ימשיך להאריך דרכם …

 

סיפורו של שק לקטיף תפוזים בפרדס בקדימה – שבעים שנה למדינת ישראל

יום אחד עשה סבי סדר במחסן שהיה בחצר ומצא שק קטיף ישן, מס' מקטפות ותיק חום הכולל חלקי חילוף למתזים ששימשו אותם בעבודת הפרדס. 

תמונה 6
עוד לפני הקמת המדינה נחשב ענף ההדרים  לאחד מענפי היצור המרכזיים בארץ. החלוצים הראשונים שעלו ארצה חרטו על דיגלם את עבודת האדמה כבסיס לישיבת עם ישראל במולדתו. ענף זה היווה משענת כלכלית חשובה למדינה ולפרדסנים גם יחד והגיע לשיאו בשנות ה- 70 של המאה הקודמת.

"תפוזי הזהב", תפוזי ג'אפה, jaffa, היוו מותג ישראלי בעולם כולו.

שירים נכתבו על כך. זהו תחילתו של סיפור העלייה החלוצית לארץ של שנות השלושים המאוחרות הרצון לשנות העיסוק מחו"ל ולהפוך לחקלאים גואלי האדמות בשרון. משפחת סבתי גיטה זאבי ברקן היו מראשוני המתיישבים בקדימה וממקימי הישוב.

סבתי מספרת על משפחתה. אמי דינה, ויינרגטן -כרמי, נולדה ב- 25/7/1923 להוריה ישראל מאיר בן יחיאל ומחלה בת יוסף אפרים.

עלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1935 מהעיירה דלטין שבחבל גליציה בפולין בעליה לגאלית. אביה נולד בשנת 1886 היה ציוני משחר נעוריו. היה פעיל בתנועה הציונית שפרחה בגליציה וממנה יצאו פעילי ציונות סופרים ומשוררים ביניהם ח.נ. ביאליק (ראדין)  ש"י עגנון ועוד. בביתם היו תלויות תמונות של הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה וירושלים. מצעירותו שאף לעלות לארץ ישראל לחיות בה כאבותיו מימי קדם, כנאמר בתפילה: "קבצנו מן הגויים וחדש ימינו כקדם". בשנת 1933 הגיע ארצה בתור תייר. ראה את הארץ ונשבה בקסמיה. רכש חלקת אדמה בקדימה. חזר לפולניה מכר את רכושו והתכונן לעלייה. אמי סיפרה לי כי כששב אביה הביא עמו "תפוחי זהב" מארץ ישראל שטעמם היה מופלא. בהמשך, סיפרה, נפרדנו מילדי ביה"ס העברי "תרבות" בו למדתי עברית מסיפורים, תמונות ושירים. נפרדנו מקרובי משפחתנו הרבים ומשאר אנשי העיירה, רבים ליוו אותנו עד תחנת הרכבת בתקווה להתראות במולדתנו בארץ-ישראל. לצערנו לא כך היה, כל אנשי העיירה נספו בשואה.

נסענו ברכבת דרך רומניה עד העיר קונסטנצה. בנמל שלה עלינו על האוניה "פולוניה". ההפלגה ארכה מספר ימים עד הגיענו למול חופי יפו. האנייה לא יכלה לעגון בנמל בגלל המים הרדודים. פתאום הופיעו סירות קטנות ובתוכם אנשים כהי עור לבושים בגדים לבנים, נבהלנו מאוד, הם אחזו בנו הילדים והניפו אותנו באוויר אל תוך הסירות הקטנות עד הגעתנו לחוף. ביפו דרכנו לראשונה על אדמת ארצנו. הדרך מת"א לקדימה הייתה ארוכה ומתישה. הנהג הקבוע של האוטו מר' שנהבי, דבר עם המבוגרים כל הדרך וספר על המקומות שבהם עברנו. הגענו לעת-ערב, אנשי הכפר המעטים חיכו לאוטו הזה שהיה מביא גם את הדואר, עיתון וחדשות מהעיר הגדולה. עם בקר נגלה לעינינו הכפר. צריפים בודדים מרוחקים זה, מזה ביניהם מרחבי שדות, ים של פרחי בר ועשבים, דיונות של חול נודד שהרוח חרטה בהם סימנים כגלי-ים, שמיים בהירים ואור רב. בלילה השמים היו זרועי כוכבים נוצצים והייתה שלווה רבה. אבי אמר שרק בארץ ישראל השמים כה יפים.

בלילות השלווה הופרעה מיללות התנים. אבי תמיד הרגיע אותנו  שבארץ ישראל ארץ הקודש אין ממה לפחד. השנה הראשונה הייתה קשה מאוד היינו צריכים להתרגל למזג אויר אחר, למזון אחר  למצב של חיים ללא חשמל, מקרר, מים זורמים  ומים חמים למקלחת. אבי שהגיע בגיל מבוגר קנה טוריה ויצא לעבוד בפרדסי "צינמון" ועוד… לא היה פשוט לראותו חוזר הביתה עייף והלכלוך בלט על חולצתו הלבנה. אחותי מלכה חלתה בקדחת (מלריה) והרופאה שלנו ד"ר וסרמן הגיעה רכובה על חמור(רכבה) לטפל בה. רהיטים לא הבאנו עמנו, אבא אמר ש"חלוצים" צריכים להסתפק במועט ו"ארגז ריק מתפוזים יכול להיות ארונית נהדרת". אחרי שבנו את הצריף שלנו התחלנו להקים משק חקלאי.

במשך הזמן הקמנו לול תרנגולות וגם גינת ירק שספקה את צרכי הבית וגם נטענו עצי פרי. אנו הילדים עזרנו בכל עבודות המשק בשמחה. לא הכרנו היטב את כל הירקות שזרענו ובלית ברירה גם חצילים הגיעו לצלחת המרק שלנו.

בכפר היו כ- 7 ילדים בלבד. נסענו לביה"ס בתל- מונד בעגלה הרתומה לסוס. בדרך נאלצנו לא פעם לרדת לדחוף את העגלה שגלגליה שקעו בחול העמוק. עם הגעתנו לעין ורד כאן עלינו לאוטובוס שהסיע אותנו לביה"ס בתל-מונד.

 

החלק השני של משפחתי

אבי – מרדכי פרקש זאבי נולד ב- 8/6/1918 להוריו גיזלה ומורטון פרקש. עלה לארץ בשנת 1936 מהונגריה. כך אבי סיפר לי: "גרנו בעיר יפה בשם קולוז'וור בחבל טרנסילבניה שבהונגריה, עיר שבימים עברו ישב בה בית המלוכה האוסטרו – הונגרי. עיר בעלת בניינים מפוארים וארמונות. כמו- וינה ופריז. אבי היה איש עסקים והמשפ' חיתה ברווחה. בקיץ נהגנו לנפוש  לחופו של האגם הגדול , בחורף נסענו להרים ונהנו מספורט חורף. המשפחה נהלה אורח חיים חילוני. אמי נהלה את חיי הבית ודאגה לחיים התרבותיים של המשפ'. היו לי אח בכור בשם שוני ואחות צעירה בשם אווה." אבי (לפי סיפורו )היה ילד מפונק למד נגינה על כינור ועסק בענפי ספורט שונים.

כשהיה בן 14 הצטרף לתנועת הנוער הציוני שכבר ב-1926 הדגישה את הרעיון ש"הגשמה תהיה על ידי התיישבות בארץ ישראל". אט אט הפך הרעיון הציוני למוטו חשוב בחייו. הוריו לא ראו זאת בעין יפה, ולכן נפגש בסתר עם שליחי התנועה שהגיעו מארץ ישראל. בשנת 1936 באישון  ליל, מבלי ידיעת הוריו, יצא מביתו  ביחד עם חבריו לתנועה במטרה לעלות לארץ- ישראל. זו הייתה הפעם האחרונה בחייו שראה את בני- משפחתו שנספו בשואה לקראת סוף המלחמה עם שאר יהדות הונגריה.

הדרך לארץ-ישראל הייתה ארוכה. הם הגיעו לנמל "קונסטנצה" ברומניה ועלו לאנייה "אף על פי" שהפליגה לארץ ישראל כשעל סיפונה עשרות צעירים חדורי רוח ציונית. עלייה זו הייתה בלתי-לגאלית (ללא רישיון) כשהאנייה הגיעה אל מול חופי א"י קפצו הצעירים לים והגיעו בשחייה לחוף כפר ויתקין  כאן נאספו ע"י צעירים, פעילי מחתרת ישראליים שהמתינו להם, הם הולבשו בבגדים מקומיים ופוזרו בישובים ובקיבוצים. אבי וחבריו הגיעו בתור קבוצה בשם "למקור" לקיבוץ גליל – ים שנוסד בשנת 1933.

אחרי הגיעו שלח מכתב להוריו והודיעם שהוא בארץ ישראל. כך נוצר עמם קשר של מכתבים. ב- 1939 יחד עם חברי קבוצת "למקור" לקח חלק בהקמת קיבוץ כפר- גליקסון. קיבוץ "חומה ומגדל". בשנת 1940 התגייס לצבא הבריטי הוצב  בפלוגת ההנדסה 738 שהשתתפה בלחימה בצבא הגרמני במדבר המערבי במצרים והוצב גם בסוריה ובאיטליה. שרת שש (6) שנים בצבא הבריטי. שמועות  רבות הגיעו על מה שקורה באירופה ועל גורל היהודים, הוא דאג לגורל משפחתו שהקשר עמה בזמן המלחמה נותק ודאג לשלוח " אגרת לחיפוש קרובים" דרך הצלב האדום בקהיר ששם שהה. התשובה שקיבל מ"הצלב האדום" הייתה: "המשפחה שחיפשת לא נמצאה בכתובת זו". לימים נודע לו שכול יהודי טרנסילבניה נשלחו למחנה ההשמדה "אושוויץ" וזאת כ-ארבעה חדשים לפני סיום המלחמה. בשנת 7/7/1943 נישא לדינה כרמי בת קדימה  ובנה עמה את חייו בקדימה. נולדו להם 3 ילדים אסתר שמואל וגיטה.

תמונה 7
במלחמת העצמאות, בהיותו בעל משאית לקח חלק פעיל בשיירות שפרצו המצור לירושלים הנצורה.

באחת הפעמים נתכה עליהם אש מידי הפורעים הערביים משאיתו נשרפה והוא ניצל. השתתף בכל מלחמות  ישראל עד אחרי ששת-הימים. שנים ספורות אחרי מלחמת העולם זכה לפגוש מס' קרובי משפ' ששרדו את השואה ועזר להם להיקלט בארץ. (שארית הפליטה) משך חייו היה פעיל במפלגת העבודה ,בוועד למען החייל, היה פעיל חברתית בקדימה. במשאיתו הביא לקדימה סחורות שונות מנמלי יפו וחיפה הסיע את תלמידי ביה"ס לטיולים, את חניכי הנוער העובד למחנות הקיץ, את המתרחצים לים והיה ידוע בנדיבותו הרבה ואהבתו לעזור לתושבי  הכפר. אהב לטייל בארץ לאורכה ולרוחבה. לשיר את שיריה וליהנות מטעמיה. זכה לראות בהולדת נכדיו שמהווים דור המשך בקדימה.

תמונה 8
          דודי מאור ומיכל התפוזים

תמונה 9

בשנת 1956 לערך רכשו הורי אדמה בגודל של 24 דונם. שתלו באדמה עצי פרי הדר למיניהם. עבודת השתילה של כ- 900 עצים נעשתה ע"י בני המשפחה ולקחה הרבה זמן. מערכת השקיה לא הייתה עדיין בנמצא ואנו הילדים עזרנו בהשקיית כל עץ בנפרד באמצעות צינור מים. לימים הפרדס צמח והניב פרי איכותי שחלקו הגדול נישלח לחו"ל. למשפחה לא היו כלי עזר לעיבודו.

תמונה 10
הכל נעשה בצורה ידנית. הקטיף החל מידי שנה בחודש דצמ' ונימשך עד חודש מרץ. בתחילה ארזו את הפרי בפרדס בארגזים קטנים ומשם הועמסו למשאית. הקטיף נעשה ע"י עובדים שכירים, קבוצות עבודה שהגיעו לכפר בזמן הקטיף. העובדים נעזרו בסולמות, בתרמילי קטיף ומקטפות מיוחדות העיקרון היה לא לפגוע בקליפת הפרי בעת הקטיף והנושא הזה נבדק ע"י אבי בקפידה. פרי פגוע לא נישלח לחו"ל והוגדר כסוג ב'.אבי היה מעמיס על משאיתו את מכלי הפרי ומביאם לבית האריזה של יכין. התנובה מהפרדס הביאה ברכה רבה למשפחה אשר חיתה ברווחה בזכות התוצרת האיכותית.
תמונה 11

עם  מות אבי ב- 25 נוב' 1985, עברה כל פעילות הטיפול והקטיף למשפחתנו לרבות הילדים הקטנים עדי, מושיק ומאור אשר סייעו רבות בפתיחת המים לחלקות השונות  ובבקרה על מערכת ההשקיה כעבור מס שנים בדקנו  את נושא הכדאיות הכלכלית של החזקת הפרדס והסתבר לנו שההפסד גדול מהרווח. בצער רב התקבלה החלטה שאין מנוס מאשר להפסיק ולעבדו. לאמי היה קשה לקבל ההחלטה, זכרה כמה קשה היה לנטוע, להשקות, לרסס העצים נגד מזיקים ולטפח את הפרדס  וכיום עקב חישוב כלכלי צריכה להיות שותפה לעקירת הנטוע הרגישה שאבר מגופה נגדע. באותה שנה עקרנו לצערנו הרב את כל הפרדס וכיום מגדלים בו תותי שדה.

תמונה 12
 סבא יוסי היום ליד עץ התפוז

קישור לסיפור: סיפורי עלייה ואהבה לארץ ישראל

 

הזוית האישית

הנושא עצמו מאפשר לי ולנכדי להעלות ולהציף הזיכרונות ונקודות ציון בחיי המשפחה לדורותיה, מאז עלייתנו ארצה ועד היום.

גיטה זאבי ברקן, בת זוגו של יוסי, תרמה אף היא סיפורים למאגר, לקריאתם לחצו על הקישורים:

זכרונות של ימים יפים מימי ילדותה של סבתי גיטה ברקן

סיפורי עלייה ואהבה לארץ ישראל

מילון

נתינה- ערך זה נבחר בשל נתינתה של עדי ז"ל למען ובעבור ילדים בסיכון. עדי ז"ל הייתה עובדת סוציאלית
נתינה הינה מערכי היסוד בחברה המכירה בתרומתן של הסולידאריות והערבות ההדדית ללכידות חבריה ולביסוס יסודותיה. חברה ערכית הדוגלת בנתינה לזולת ולסביבה מעודדת את חבריה לגלות אכפתיות וערנות לסובב; להושיט יד לאחר ולפעול למימוש צרכיו ולקידום רווחתו.

צה"ל
צבא הגנה לישראל (הידוע בעיקר בראשי תיבות: צה"ל) הוא צבאה של מדינת ישראל והארגון המרכזי במערכת הביטחון הישראלית לשמירת ביטחונה וריבונותה. צה"ל משמש ככוח ההגנה העיקרי על קיומה של מדינת ישראל, ובנוסף משרת משימות לאומיות, כמו התיישבות בכל שטחי מדינת ישראל באמצעות הנח"ל, ביעור הבערות והנחלת השפה העברית באמצעות מורות חיילות, אימונים קדם-צבאיים באמצעות הגדנ"ע, משימות חילוץ והצלה באמצעות יחידת החילוץ וההצלה הארצית ועוד.

פרי הדר
(מקור השם בהדרם של פירותיו). הם סוג של עצים ירוקי עד הנושאים פרי-מאכל. מקור ההדרים בדרום-מזרח אסיה, והם נפוצים באגן הים התיכון ובמקומות אחרים. בין ההדרים ניתן למנות את התפוז, לימון, אשכולית, מנדרינה, קלמנטינה, אתרוג, פומלה, פומלית ורבים אחרים.ענף ההדרים הוא הענף החקלאי הגדול בעולם מבחינת גודל הייצור שלו. ב – 25 השנים האחרונות גדל הענף בעולם מייצור של 70 מיליון טון לכ – 100 מיליון טון בעונות האחרונות.

ציטוטים

”השרות בצה"ל, המהווה לעניות דעתי "כור ההיתוך" המרכזי והחשוב ביותר של החברה המתגבשת במדינת ישראל.“

הקשר הרב דורי