מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר עילם (גולן, גולדשמיט), נולדתי בשנת 1946 בנהריה.

בית הוריה של אמי 

שמותיהם של סבא וסבתא שלי מצד אמי היו פרנצי ואדוארד אשרמן, הם חיו בפראג שבצ'כיה. אדוארד היה מהנדס מכרות פחם ופרנצי הייתה בעלת מכרות. כשהגרמנים הנאצים כבשו את צ'כיה הם הלאימו את המכרות, וכך משפחתי נשארה ללא כלום. הם נאלצו לברוח לפלשתינה עם אמי, אחיה ואחותה. הם הספיקו לצאת משם ברגע האחרון, לפני שהגרמנים שלחו את היהודים למחנות הריכוז. כל רכושם הולאם בצ'כיה.

בארץ הם לא ידעו את השפה ונאלצו להתמודד עם החום, הביצות והתנאים הקשים ששררו. הם עברו לגור בנהריה ונאלצו לשנות את מקצועם והפכו לחקלאים. סבי וסבתי היו בעלי משק חקלאי ובנוסף לעצי פרי מיוחדים הם גידלו חיות משק.

בית הוריו של אבי 

לאו וליזה גולדשמיט חיו בפרנקפורט שבגרמניה. לאו היה סוחר בפרנקפורט. כשהנאצים עלו לשלטון ושלחו את היהודים למחנות הריכוז, הם נאלצו לברוח ללא רכושם לפלסתינה. ביתם בפרנקפורט נהרס במלחמת העולם השנייה (אני הייתי שם וראיתי שבמקום הבית של סבי וסבתי נבנה בית חדש). בתחילה הם חיו בתל אביב. אבא שלי, שהיה אז בן 14, היה שוליה לחשמלאי. מאוחר יותר הם עברו עם גל של "ייקים" לנהריה ושם גם להם היה משק חקלאי. סבי נפטר חודשים לאחר שנולדתי ולא הכרתי אותו.

אימא ואבא שלי, חנה ואורי גולדשמיט גולן

ההורים שלי הכירו בנהריה, התחתנו והיו להם שלושה ילדים: אני-תמר, אחותי-תרזה ואחי-אהוד.

בתקופה זו התרחשה העלייה הבלתי לגאלית לארץ. בין היתר הגיעו אוניות מעפילים לחופי נהריה. אבי היה יוצא בלילות לחוף הים עם חברים נוספים שם היו מסתדרים בשורה גם בחוף וגם בים, ועוזרים לאנשים לרדת במהרה מהאוניות בלי שהאנגלים ירגישו. המעפילים הועברו בהסתר לבתים של תושבי נהריה. אני זוכרת שגם אצלנו התגורר אדם שהגיע זה עתה לארץ לאחר שחרורו ממחנה ריכוז באירופה.

אבי היה מלווה גם שיירות ליחיעם (קיבוץ סמוך לנהריה), בימי חומה ומגדל. אני זוכרת שהורי סיפרו לי כשנולדתי שהם נאלצו להגיע בדרך כלשהי לחיפה, שם היה בית היולדת הקרוב ביותר. באותה תקופה הייתה תכנית החלוקה של פלסתינה שבה נאמר שהערבים יקבלו את צפון הארץ (צפונה מעכו) והיהודים את החלק הדרומי, מה שאומר שנהריה (היכן שגרנו) תהיה בידי הערבים. בין שני החלקים לא ניתן היה לעבור באותה תקופה. אמי נאלצה בשל כך לעבור בלילה דרך הים לבית היולדות שבחיפה שם נולדתי, ושוב בגלל המצור על נהריה – אני הושארתי אצל דודתי בחיפה ואמי שבה לנהריה.

כשהייתי בת 6 עברנו למושב שיתופי רגבה הסמוך לנהריה. לקחנו איתנו חלק מחיות המשק ואת הטרקטור. את הדרך מנהריה לרגבה עשינו ברגל עם הטרקטור והפרות. מגיל 6 הייתי ברגבה אבל נשארתי ללמוד בנהריה. מדי יום רכבתי הלוך ושוב לבית הספר על האופניים. כשסיימתי כיתה ח', כיוון שהיו מעט ילדים בקבוצת גילי ברגבה, עברתי לבית ספר חקלאי בכפר גלים שליד חיפה שהוא בית ספר עם פנימייה. שם עבדנו במשק החקלאי חצי יום וחצי יום למדנו – ככה כל ימות השבוע. בנוסף לזה גם בתכנית הלימודים למדנו נושאי חקלאות עיוניים. לכל ארבעה ילדים היה חדר ובהכל התחלקנו. היה חדר אוכל וחיי החברה שלי היו מפותחים. פעם בשבועיים או שלושה שבועות נסענו לבית הורינו לשהייה שם מיום שישי בצהריים עד מוצאי שבת, אז חזרנו באוטובוס. בכפר גלים הייתי ארבע שנים.

התגייסתי לצבא, ושירתי כקצינה בנח"ל. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית לשנה ושם עסקתי בעבודה קהילתית באזור הרי האפלצ'ים בקרולינה הצפונית. כששבתי לארץ עזבתי את רגבה והתחלתי את לימודי הביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. עבודות המסטר והדוקטורט שלי עסקו בחקר פטריות חילדון, שגורמות למחלות צמחים, כמו חיטה שעורה ועוד… מאוחר יותר גם עסקתי בגנטיקה של חיטה.

מספר שנים מאוחר יותר התחתנתי עם גיורא ועברתי לגור בהרצליה. כאן נולדו בני הבכור אלון, ובתי הדס. את עבודת הפוסט דוקטורט שלי עשיתי באוניברסיטת מיניסוטה שבארצות הברית, לשם נסענו כל המשפחה לשנה.

הזוית האישית

סבתא תמר: נהנתי מאוד לספר לגפן את סיפורי.

גפן: נהניתי מאוד לשמוע על העבר של סבתי ומאוד נהניתי לעבוד עם סבתי תמר.