מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצן לאב, השנה בתוכנית הקשר הרב דורי רציתי מאוד לתעד את סיפורה של סבתא שלי, מלכה בלחסן ז"ל, כדי להנציח את זיכרה. חברתה הטובה פאני, שהכירה כל כך טוב את סבתי עזרה לי במשימת התיעוד וסיפרה לי על סבתא שלי. פאני הרשקוביץ, השתתפה עימי בתוכנית וכך שמעתי גם את סיפוריה על החיים בכפר בן נון.

פאני הרשקוביץ מספרת על מלכה בלחסן ז"ל

שמי הוא פאני הרשקוביץ, ואני שכנה וחברה של סבתא של ניצן שאיננה עוד. אני אשמח לספר לכם עליה כמה שאני יודעת משנת 1984. שמה הוא מלכה בלחסן, היא נולדה בשנת 1940 בעיר תוניס שבתוניסיה.

לאחר נישואיי לבעלי אהרון, עברתי לגור בכפר בן נון וכך הכרתי את סבתא של ניצן, מלכה לייב ז"ל. (לייב הוא השם של בעלה מנחם לייב ז"ל). בתור אחת שלא הכירה אף אחד במושב, היה לי מאוד נוח להתחבר למלכה, היא עזרה לי להתאקלם במושב. בזכות היותה אישה חמה, טובה ואוהבת ההתאקלמות שלי הייתה קלה יותר.

את סבתא מלכה ז"ל הכרתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. כשהייתי באה לכפר בן נון, היינו נפגשות ועולות יחד על האוטובוס שנסע לירושלים. אוטובוס זה היה עוצר בתחנה במשמר איילון ושם סבא מנחם ז"ל היה מחכה לנו, ולוקח אותנו הביתה לכפר בן נון. בנסיעותינו המשותפות, היא הייתה מספרת לי שהיא עובדת ברמת גן כמטפלת בילדה בשם דפנה דקל, כן, זו שגדלה להיות זמרת מוכרת.

בזמנו לא היה לי רכב, ובכל פעם שהייתה יוצאת עם רכבה, היא הייתה לוקחת אותי איתה לקניות. מלכה ז"ל, הייתה כמו כותל בשבילי, בכל פעם שחשתי מועקה, הייתי הולכת אליה, "לשפוך את ליבי". היא הייתה היחידה שהצלחתי להתחבר אליה ככה…

מאלבום התמונות בכפר

היה להם משק פעיל מאוד, היה להם לול תרנגולות לביצים. הם עבדו קשה כל היום ובסוף היום נפגשו כולם וסיפרו חוויות מהיום שעברו. מלכה הייתה אישה שקטה, ונחבאת אל הכלים. היא אף פעם לא רבה עם מישהו, או צעקה על מישהו.

בתה הבכורה גלית נולדה בשנת -1971 באשדוד. הבת השנייה, מירב, נולדה גם היא באשדוד בשנת – 1973 ובשנת 1975 הם עלו למושב. בשנת 1978 נולדה שמרית, אימא של ניצן איתו אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי. למירב, יש שני ילדים, האחת תאיר שכיום היא תצפיתנית בצבא, והשני קוראים לו הראל, והוא בן 14 ולומד בבית ספר במודיעין. לשמרית, אימא של ניצן, יש את ניצן שכיום הוא בן 11, ואת נטע, אחותו הקטנה, שכיום היא בת 10.

סיפורה של פאני הרשקוביץ

קצת על עצמי:

כפי שהזכרתי מקודם, כשהגעתי למושב, לא הכרתי אף אחד, אז התחלתי לפרסם את עצמי בתור תופרת, מה שהיה חסר במושב, וכך לאט לאט, התחלתי להכיר אנשים שבאו אלי לתיקונים ולתפירת בגדים. משנת 1990, עד עכשיו, אני עובדת בדואר של היישוב.

פאני הרשקוביץ בצעירותה

אבא שלי בשואה:

בתקופת השואה כשהנאצים נכנסו לעיר הולדתי יאסי שברומניה, אבי היה בן-9. והוא נשאר בבית עם אמו, ושש אחיות, כי את אביו ואחיו הגדול לקחו למחנה עבודה ברכבות. באמצע הדרך, עצרו את הרכבת כדי להוציא את הנפטרים היהודיים, וזו הייתה הזדמנות לברוח. כך הם חזרו הביתה, המשפחה החביאו אותם בתוך ארון בגדים. כדי להביא אוכל הביתה, מישהו הכניס אותו לעבוד במפעל המייצר תחמושת, ותמורת זאת הוא היה מביא הביתה קליפות תפוחי אדמה שהיו נותנים לו וכך היה עובד בכל מיני מקומות שבהם לא נתנו לו כסף, אלה רק שאריות…..

כאשר הגרמנים הגיעו וחיפשו יהודים, אבי היה נוהג להתחבא בתוך צינורות הביוב שהיו אז גדולים מאוד, וכך ניצל.

את סבא שלי מצד אימא, לקחו למלחמה, וסבתא שלי נשארה עם ארבעה ילדים כשאמי הייתה הבכורה. היא הייתה מכבסת לחיילים הגרמנים את המדים, ומכינה כל מיני מאפים, כדי שהם יתנו לה בתמורה קטניות.

עליית המשפחה לישראל

בשנת 1956, הוריי התחתנו, ואז נולדתי ברומניה, בעיר יאסי בשנת 1958. בהיותי בת ארבע, בשנת 1962, עלינו לארץ עם האונייה "תיאודור הרצל", אבל לא עלינו ישר לארץ, אלה היינו קודם בקפריסין, במין גטו קטן בו היו כל העולים. ואחר כך, שלחו אותנו לארץ. באונייה, היו סבא וסבתא שלי, הורי ואני, ושני הדודים שלי. באונייה, שאלו מי יכול לעזור במטבח, ואמי וסבתי, התנדבו לעזור, אך לא היה מי שישמור עלי… אז השאירו אותי עם, סבא שלי אבי ושני הדודים.

בתור ילדה קטנה וסקרנית, שהלכה לחפש את אימא, השומרים לא הרגישו שנעלמתי… ואז הגעתי לשירותים בעלי דלת קפיצית חזקה, כילדה קטנה, לא היה לי מספיק כוח לפתוח את הדלת בחזרה. בינתיים קמה מהומה גדולה על האונייה,  לאן נעלמה הילדה? (אני). תוך כדי חיפוש, מצאו אותי בוכה בתוך התא…

אחר כך הגענו לחופי ישראל. אותנו שלחו לגור במגדל העמק. שם התחלתי את הגן. בגיל שש עליתי לכיתה א' בבית הספר "גיורא יוסף טל", למדתי שם עד כיתה ו', ובכיתה ז' עליתי לתיכון "רוגוזין". גרנו בשיכונים בעלי שתי קומות. הקומה הראשונה הייתה מוכנה, אבל השנייה לא הייתה מוכנה בכלל. דודה שלי אז גרה בקריית גת, וגרנו שם שמונה חודשים עד שהקומה השנייה הייתה מוכנה. כשנגמרה הבנייה והדירה הייתה מוכנה, חזרנו לגור במגדל העמק, ונולדה לי אחות.

כשגדלתי, ורציתי לצאת לעבוד, לא מצאתי עבודה במגדל העמק. הדוד שלי גר בחיפה ולא היו לו ילדים, אז עברתי לגור אצלו. גרתי ועבדתי שם עד שהתחתנתי עם בעלי כיום, אהרון.

אהרון, בעלי, נולד במעברה בבני ברק

הוא הגיע לכפר בן נון שהיה בן שש בשנת 1962 יחד עם הוריו ואח נוסף, ובמושב נולדו לו עוד שלושה אחים. כשאהרון הגיע למושב, הגבול עם ירדן, היה למטה בלטרון, לכן אביו התגייס לעשות שמירות במושב עם עוד כמה מחברי המושב שהתגייסו גם הם לשמירות. אחר כך, הם עבדו בחקלאות. הם גידלו פרות, וכבשים עד שהכרתי אותו, לאחר מכן, הם הפסיקו את העבודה במשק, ואהרון יצא לעבוד בחוץ בחברת "אמישראגז". גידלנו במשק רק חיות מחמד בשביל הילדים, כמו תרנגולות, תוכים ארנבות, עז, כבשה וסוסים, וכל החיות שילדים אוהבים… בנוסף היינו מגדלים כל מיני ירקות בגינת הבית לצורכי המשפחה.

כיום, אני נשואה באושר, עם שתי בנות, וארבעה נכדים מקסימים וחמישי בדרך.

משפחתה של פאני

המשפחה של ניצן, משפחת לאב

הזוית האישית

השכנה פאני: נהניתי מאוד להיזכר בדברים שקרו בילדותי, ולראות איזו משפחה בניתי. שמחתי שיכולתי לספר לניצן על סבתא שלו  מלכה בלחסן ז"ל.